במרכז חולון ניצבת וילה, שלדייריה סיפור מיוחד. אנשים מיוחדים, שמנהלים מלחמה יומיומית בסטיגמות, נאבקים להשתלב בחברה, וחלומם מאוד פשוט - להרגיש כמו כולם. זהו סיפורם של דיירי הוסטל חולון לבריאות הנפש, שהוקם ב־1995 על ידי עמותת איכות בשיקום.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בגלגולו הנוכחי, אחרי שיפוץ שעבר לפני שנה וחצי, פועל ההוסטל במסגרת תוכנית שיקומית חדשה, חד־שנתית, שנועדה למנוע מהדיירים "להיתקע" ממושכות במסגרת מגבילה. התוצאה: במקום 19 דיירים שיכול ההוסטל לאכלס, גרים בו היום 8, כיוון שלפני כחודשיים יצאה ממנו קבוצה ראשונה מסוגה, 14 דיירים, לדיור עצמאי מוגן.
להוסטל מתקבלים מי שזכאי לסל שיקום ובעלי 40 אחוזי נכות נפשית לפחות, שסובלים מסכיזופרניה, הפרעה טורדנית כפייתית (OCD), דיכאון, הפרעות אישיות, הפרעה דו־קוטבית ועוד.
"מגיעים לכאן אנשים שרוצים לעשות שינוי בחייהם, ללמוד את מה שצריך כדי לעמוד על הרגליים, לצאת מפה ולהתחיל לחיות חיים עצמאיים. אנחנו מחברים אותם לאנשים, לקהילה, למוסדות - מוציאים אותם לחיים האמיתיים", משתפת קרן ניסן אילסר, מנהלת ההוסטל.
קרן (34), עובדת סוציאלית ואחת האחראיות למודל החדש של ההוסטל, זמינה עבור המטופלים 24 שעות ביממה. לצידה, גם בשבתות ובחגים, 13 אנשי צוות שיקום: עובדות סוציאליות נוספות, מדריכים, אחיות, פסיכיאטריות ורופאה. משרד השיכון מממן את שהותם של המטופלים בהוסטל, שהמגורים בו כרוכים בתשלום שכר דירה ובהוצאות משק בית.
דיירי ההוסטל מחויבים בסדר יום קבוע ומדויק. השכמה מוקדמת, שבתחילה נעשית בעזרת המדריכים, ויציאה ללימודים באוניברסיטה או לעבודה בשוק החופשי (חלקם עובדים בחולון, במפעל "תעסוקה בונה" של העמותה).
בשעות הצהריים נאספים דיירי הבית בהוסטל לביצוע מטלות פשוטות, שעבורם הן חלק מהשיקום היומיומי: כביסות, ניקיון הבית, בישול, תשלום חשבונות ועוד פעולות שמבוצעות בעידוד ובהכוונת הצוות, במטרה אחת - רכישת עצמאות. ובסופו של יום, אחרי ארוחת הערב - התכנסות בסלון, מול הטלוויזיה, לניקוי ראש וקצת אסקפיזם.
אחד הדיירים, נ' (30), מתגאה בתהליך הלמידה שעבר: "הייתי עצלן. בהוסטל הקפידו איתי על הניקיון והיום אני מנקה אפילו אם המדריכה לא מגיעה". נ', הסובל מ־OCD, מוסיף: "אני כבר יודע להכין מאכלים בסיסיים ואני רוצה ללמוד לבשל דברים חדשים. יש לי את אמא שלי ואת הצוות שיכולים ללמד אותי".
"יש לי את הכלים"
עם זאת, המעבר מההוסטל לדיור עצמאי אינו פשוט ונחשב לחלק מתהליך השיקום. הדיירים ממשיכים להיעזר בצוות כדי להשלים את ההשתלבות בקהילה, ונשות הצוות מגיעות לביקור כמה פעמים בשבוע. ההכנה למעבר מוקפדת מאוד ומחייבת את הדיירים להשתתף בקבוצות שמלמדות אותם דברים בסיסיים, למשל "סנגור עצמי" - ללמוד לבקש בצורה היעילה ביותר את מה שהם צריכים, לדוגמה ההצעה הזולה ביותר מחברת הכבלים, ו"הפחתת סטיגמה עצמית". עצוב לגלות, אבל הדיירים מאמצים את הסטיגמות שדבקו בהם - ללא סיבה של ממש. בקבוצה הם לומדים לנער אותן מעליהם.
סיפורי הצלחה של בוגרי ההוסטל לא חסרים. הם אמנם למדו להאמין בעצמם, אבל ההפרעות תמיד יאיימו עליהם. כך, למשל, ר' (34), שהשלימה בתקופת ההוסטל את התואר השני שלה בהוראה, אך רגע לפני עזיבתו פחדה שתתקשה להמשיך בשיקום, כעצמאית. אבל ר' לא ויתרה. לדבריה, עברה שינוי של 180 מעלות, למרות הפרעת האישיות הגבולית שממנה היא סובלת. "רק בהוסטל קיבלו אותי כאדם, כמו שאני. יש לי המון קשיים והמקום הזה עזר לי להתמודד איתם", אומרת ר' ומוסיפה: "אין לי קשר עם המשפחה שלי כבר 13 שנה. הצוות ודיירי ההוסטל הם המשפחה שלי".
ר' ממשיכה: "בזכות המקום הזה אני מרגישה סוף סוף בן אדם. היה לי מאוד קשה להבין מה מציאות ומה דמיון. לא ידעתי איך להיות בחברת אנשים, לא ידעתי איך לנהל את החיים שלי. לא כל מקום מקבל אדם כמוני. היו לי 49 ניסיונות אובדניים. כבר ארבע שנים שאני לא עושה מעשים. למרות שיש רגעים שמאוד קשה לי, אני יודעת להתמודד, כי יש לי את הכלים שקיבלתי בהוסטל".
לר' חשוב להדוף את הסטיגמות שדבקו בה ובחבריה: "אני לא חולת נפש. אני מתמודדת. יש מי שמתמודד עם מחלות כמו סוכרת, אני מתמודדת עם זה. אנשים חושבים שאנחנו מסכנים, מסוכנים, וזה לא נכון. אני רוצה לקבל הכשרה כדי שאוכל להדריך אנשים וללמד אותם איך לשבור את הסטיגמה".
"חיכיתי לזה הרבה זמן"
גם מ' (32), הסובלת מסכיזופרניה, כבר גרה לבד, עם שותפים שהכירה בהוסטל. "חיכיתי לזה הרבה זמן", היא נלהבת, "היום יש לי פחות פחדים. אני משתדלת לא להיות לחוצה ועובדת במפעל המוגן של העמותה. יותר קל לי". ולמ' אכן יש סיבות לאופטימיות - היא זוכרת היטב באיזה מצב הגיעה להוסטל: "הביטחון העצמי שלי היה נמוך. אני סובלת משמיעת קולות, הזיות, ציפורים בראש. חושבת שרודפים אחריי". היום מצבה השתפר.
ונחזור לנ'. הוא היה רגיל להתבודד. גר לבד, בבטלה גמורה, ישן כמעט בלי הפסקה. על אינטראקציה עם אנשים כלל לא חשב, וגם כשהגיע להוסטל, הכל "התחיל ברגל שמאל", לדבריו. "הייתי במצב נפשי ופיזי מאוד לא טוב ורציתי לעזוב, אבל הצוות לא נתן לי. קרן המנהלת עשתה המון והרגשתי שעשו הכל כדי שאוכל להשתלב". לאחרונה נ' עבר לדיור מוגן עם שותף. הוא עובד כרכז טלפונים, משמע אינטראקציה לא מעטה עם אנשים. לא רע בשביל מתבודד תמידי.
"בזכות הצוות גיליתי שאני אוהב אנשים. אני כבר לא רוצה להיות לבד", הוא משתף ומסכם, אולי בשם רוב הדיירים: "המקום הזה הוציא ממני את הטוב שבי, דברים שלא ידעתי על עצמי. אני מרוצה מהחיים שלי - רמת החיים שלי עלתה וטוב לי".
עמותת איכות בשיקום: 03-5552784
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו