פעם, מזמן, הייתי גנן. אהבת נפש אהבתי את המקצוע הזה, ולמרות שחלפו יותר מעשרים שנה, אני עדיין מתעכב לפעמים ליד שתיל של עץ, בודק שהקשירות לא לוחצות מדי. שהטפטפת לא סתומה. שאין "חזירים" שמתפרצים מבסיס הגזע. היד עדיין נשלחת לפעמים למקום ההוא בחגורה שבו היתה נעוצה פעם המזמרה האדומה שלי. כשאף אחד לא מסתכל אני מסוגל לטפוח על שכמו של איזה עץ שדרה וללחוש לו משהו. בקיצור, ט"ו בשבט הוא יום מורכב אצלנו. יום של חשבון נפש. כי כמו רבים אחרים, גם אנחנו הבנו עם הזמן שלא נוכל לעבור בקרוב ליישוב כפרי. אנחנו מתים על הקירבה לאדמה ועל צפצוף הציפורים אבל זה לא ריאלי. אנחנו בעד קהילתיות, אבל שלא ייכנסו לנו לחיים. העבודה תוקעת אותנו בעיר, החיים פועמים בטירוף עירוני, וכל המקומות שבדקנו היו רחוקים לנו מדי. מצד שני, המקומות היושבים לאורך ציר השלמות של כביש ירושלים־תל אביב, דורשים מחיר כל כך חצוף שאתה פשוט נגעל להחזיר טלפון.
התגובה האנושית הטבעית למצב של קריסת אפשרויות היא הזיות בהקיץ (ע"ע חב"ד אחרי מות הרבי, תומכי אוסלו אחרי אוסלו, המשפט "היה לא תהיה" ערב ההתנתקות, ישראלים שעדיין חולמים על השתתפות במונדיאל וכו' וכו') וגם אנחנו, אנושיים שכמותנו, התחלנו לפנטז על הטוב בעולמות האפשריים: בית כפרי בתוך העיר. מדובר בפתרון מושלם, רק שהבעיה היחידה איתו היא שהוא לא קיים. אין דבר כזה. עברו הימים שבן אדם היה יכול לסדר לעצמו חווה, סליחה על הביטוי והעיתוי. אט אט התחלנו להתכנס אל תוך האפשרויות המציאותיות והעלובות, ולמדנו להתנחם במשפטים כמו: מה רע באדניות? גם להנביט קטניות בצמר גפן זה כפרי. ובעצם יש גם משהו כפרי בלדבר שטויות בלי סוף. וכך אט אט הולך חלומנו ומתרחק, ובקושי אפשר לראות מכאן את ערוגת הפלפלים, שיח הפיטנגו, הערסל המרוט ועצי הלימון והאזדרכת. בין ענפיה של האזדרכת, אגב, תוכנן להיבנות בית העץ, שבלעדיו, כידוע, תמיד נרגיש שבגדנו במשימתנו העיקרית כהורים.
עד שיום אחד סיפרו לנו שלא רחוק מהבית, ממש מאחורי גן המשחקים הישן, יש שטח שמשמש גינה קהילתית. וכולם מוזמנים. חוק טבע עתיק אומר שבכל פעם שישראלי שומע על יוזמה קהילתית שבנויה על אמון ורצון טוב הוא מגחך, נועץ מבט ושואל: איפה הקאץ'? אחר כך הוא מצחקק ואומר: נו, טוב, אולי בבלגיה דבר כזה יכול לעבוד. אבל אצלנו?!
הישראלי הזה, הציני, הספקן, זה שאף־אחד־לא־ילמד־אותו־מה־זה, לא באמת קיים. הוא בסך הכל אולקוס קטן בבטן של כל אחד מאיתנו. האמת היא שבניגוד לציפיות יש בארץ אופניים ירוקים להשכרה וכולם חוזרים למקומותיהם בערב. ויש גם גינה קהילתית שהיא המינון המדויק של קהילתיות שאדם עירוני יכול ליהנות ממנה. בסך הכל צריך לאמץ ערוגה. לטפח אותה. לקבל את העובדה שהערוגה שלך היא לא באמת שלך. אתה לא יכול למכור או להשכיר אותה, אבל אתה יכול לחדש דרכה את קשריך המתפוררים עם מכוש, טורייה וקלשון; להראות לילדים שיש בעולם כלים שאין להם אפליקציה; לעזור קצת לשכנים מהערוגות הסמוכות, ולזכות בעונג העמוק שכרוך בירקות ובפירות שאתה עצמך גידלת. באדמה העירונית הכבדה, עשרה מטרים מעל הכביש.
* * *
על גינות קהילתיות, לפיד ובנט ומה שביניהם. איור: עציון גואל
באופן די תמוה, ט"ו בשבט הוא גם יום חגה של הכנסת. אני לא אוהב את הקטטות האחרונות בין בנט ללפיד. אני כל כך לא אוהב אותן שבסתר ליבי אני מקווה שהכל מתוכנן, כולל ההכרזה האומללה של לפיד שקרא לפטר את הרבנים הראשיים. אבל חייבים להודות שאם זה מתוכנן, זה עשוי רע. קטטות פוליטיות הן בדרך כלל מחזה לא מלבב. כשזה קורה בישראל זה מצליח להיות אפילו עוד יותר מכוער.
לא יודע מה זה ולמה, אבל בדיוק כמו בתחום השערוריות הרומנטיות, האירופאים יודעים לעשות את זה בחן ואנחנו לא. אצלם הכל איכשהו מעודן יותר; מנוסח ומתוזמר כאילו היה שם מחזאי גאון, שהתרווח בכורסתו, לקח לגימה קטנה, כמעט בלתי מורגשת, מכוס הברנדי המשובח, וציחקק קלות בעוד הוא משרטט, תאווה לחך, את הסכסוך הפוליטי. או הרומן הלוהט. מה זה כבר משנה. כך קורה שמהומה ממוצעת בבית הלורדים, למרות הכיעור שבכל קטטה, מצליחה להפיק מרגליות וחצים שנונים ששווה לרשום ביומן. ואילו אצלנו המשפטים המתוחכמים ביותר נעים בין "אתה בעצמך!" לבין "קח את הפרס נובל שלך ו..."
בצרפת ראש מדינה מנהל רומן, ולמרות הכיעור שבכל בגידה, קשה שלא להעריך את טוב הטעם. נסיעות ליליות באופנוע שחור בוהק. קסדת טייסים וצעיף. בקבוק יין, גבינה וזר פרחים בכיס הפנימי של המעיל. בצרפת, כך אומרים, הקסדה גם לא מחרבשת את השיער. אצלנו, אתם יודעים. לא תואר ולא הדר. ריחות ליזול, ברזנט ויוטה. אהבהבים כפויים וכעורים של לשכת מג"דים, מאורות בוטקה ותא נהג ובנות שקוראים להן א' או ו'.
אצלנו בנט ולפיד. לפיד ובנט. עד לפני שנה הכי אחים בדם. וכעת אחים עד זוב דם. וזה טבוע אצלנו עמוק במסורת. מלחמה זה הכי אחי: הבל וקין, יצחק וישמעאל. יעקב ועשו, יוסף ואחיו. וכן. שווה להזכיר לכל מי שלא קרא תנ"ך לאחרונה שהראשון שהשתמש בצירוף "הכי אחי" היה לבן בן בתואל. דמות מופת ללא ספק.
אחת מהשתיים: אם הסכסוכים הם תרגיל פוליטי ממולח, שיעשו את זה בקלאסה. אם זה אמיתי, שיפסיקו! הברית בין שני הפוליטיקאים החדשים הללו היתה הדוגמה וגם הסמל של פוליטיקה חדשה, שהציבור הישראלי משתוקק לה וזקוק לה כאוויר לנשימה. אף אחד לא הצביע לאחד משניהם מתוך תקווה שלפיד יהפוך פתאום לשר אוצר מיומן ומעולה, או שבנט לא יעשה טעויות של טירונים. היה ברור שהם יטעו, אבל המצביעים היו מוכנים לשלם את שכר הלימוד, מתוך תקווה לתרבות פוליטית חדשה. ישראלית יותר. שחושבת, מדברת ומתנהגת כמו במקומות האמיתיים שרוחשים כאן ונושאים בשורה של ישראליות חדשה ומתוקנת. כמו במכינות הצבאיות. כמו בגרעיני המתנדבים. כמו בשכונות שכבר יש בהן גינות קהילתיות.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו