ואז הרופא אמר לי: "אין לך מה לעשות בצבא"

"את לא יכולה להתגייס", הטיח הרופא הצבאי ביעל קרינקין, דקות קצרות אחרי שבחן את התיק הרפואי שלה ושקל אותה. "אין לך מה לעשות בצבא. יש לך עודף משקל משמעותי, חבל על הזמן שלך".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

היא נותרה עומדת מולו חסרת מילים, מושפלת והמומה. קשה לה לשחזר את הרגע ההוא, קולה רועד, אבל מהר מאוד היא מתעשתת ואומרת, חצי מחויכת: "יכול להיות שהיה לו יום קשה במיוחד, לרופא? אולי הוא כבר איבד סבלנות אחרי כל כך הרבה מלש"בים שהוא ראה?"

היא דווקא כן היתה רוצה שאותו רופא צבאי יראה אותה עכשיו, רגע לפני שהיא עולה לרחבת המסדרים בבסיס ההדרכה של חיל הים בחיפה, לבושה במדים לבנים, מנצחת כמו גדולה את אפס הסיכויים שהוא נתן לה להתגייס. רגע לפני טקס הסיום של קורס בקריות שליטה (בק"שיות), היא חושבת לעצמה שאם הרופא ההוא היה כאן, היא היתה שואלת אותו מה יש לו להגיד לה עכשיו. אבל הרופא הזה כנראה לא יבוא, אולי הוא רק יקרא את הכתבה הזאת ויצטער. בעוד דקות אחדות תצעד יעל עם חברותיה לקורס, לקול התופים, תצדיע למפקדיה, תשיר עם כל הקהל הגדול את ההמנון ותדע שהיא עשתה את זה.

בטקס הסיום של קורס בק"שיות בחיל הים. צילום: יהושע יוסף

אי אפשר להתעלם מנוכחותה של יעל על רחבת המסדרים. היא גבוהה מכולן באופן ניכר, והיחידה שלובשת חצאית, מושכת אליה את תשומת הלב כמעט אוטומטית. בני משפחתה לא נמצאים איתה ברגעים האלה: הוריה ואחיה לא יכלו להגיע מיוהנסבורג שבדרום אפריקה, ובלילה לפני, כששוחחה איתם בטלפון, הבינה שאיש לא יפתיע אותה כמו שחלמה, "כי אם הם היו באים, הם כבר היו אמורים להיות בלילה על המטוס בדרך לארץ".

חיילת בודדה. שם התואר העצוב שניתן לחיילים מסוגה מקבל עכשיו משנה תוקף, כי הטקס כל כך משפחתי ומחבק, ויעל בודדה בו. "אבל זה לא הטקס האחרון שלי בצה"ל", היא ממהרת לפזר את האופטימיות הקורנת שלה, "אולי עוד תהיה להורים שלי הזדמנות להיות בטקס סיום שלי - כשאסיים קורס קצינות".

האופן שבו היא הוגה את המילים מסגיר מייד את היותה לקוית שמיעה, אבל גם העובדה הזאת לא עצרה אותה בדרך לכאן. בת דודה של סבתה עשתה מאמצים והגיעה עם מתנה ליום הולדתה ה־19, שהיא אך חגגה לא מכבר. גם צביקה פרידמן, האב המאמץ שלה מקיבוץ בארות יצחק, בא להיות איתה ביום הזה עם פרד אדן, האחראי על החיילים הבודדים בקיבוץ.

דקתיים לפני תחילת הטקס, כשהבנות כבר עומדות על הרחבה, בשורות שנקבעו עוד קודם, ניגש אלי בחור צעיר וחבוש כיפה. "סליחה, את יכולה לגשת לחיילת הזו ולהגיד לה שאני פה בשבילה?"

"בוודאי, רק איך קוראים לך, שאני אשמח אותה?" אני עונה.

"קוראים לי גיל אהרונוביץ', אבל זה ממש לא משנה, היא גם ככה לא מכירה אותי. גם אני הייתי לפני כמה שנים חייל בודד בדיוק כמוה, גם אני מדרום אפריקה. הגיע אלי השבוע אי־מייל מההורים שלה שמבקש מכל מי שיכול לבוא ולהיות איתה. אז באתי והבאתי לה בדיוק מה שהיה חסר לי כשאני סיימתי את הקורס שלי בצבא: ממתקים, ועוגיות, ומישהו שיהיה פה בשבילה ופשוט יגיד מילה טובה".

כשיעל מקבלת את התעודה ואת סיכת הבק"שית, אפשר לשמוע את הלמות ליבה עד לטריבונות. היא כמעט שוכחת להצדיע מרוב התרגשות. בתום הטקס, אחרי שכולן יתגודדו למעגל אחד לבן ויעיפו את הכומתות שלהן מעלה בקריאה המסורתית "עלה־ים", היא תמלמל בלחש: "אני חיה את החלום. רציתי להיות חיילת, ואני חיילת. רציתי להיות בחיל הים - והנה אני לובשת לבן. רציתי להיות בק"שית, ואני בק"שית. למרות כל מה שעברתי, עשיתי את זה. אני פה!"

בקורס, "רציתי לשרת במקום מבצעי ומעניין". צילום: יהושע יוסף

כרעם ביום בהיר

משפחת קרינקין עלתה לארץ מיוהנסבורג ב־1999 והתיישבה ביישוב הדתי מעלה לבונה שבשומרון. ההורים, פיליפ וליסה, בעלי תשובה שאימצו אורח חיים חב"דניקי, ושלושת ילדיהם - יעל, דובי (היום בן 17), ויהודה (15). יעל זוכרת היטב שלהוריה היה חשוב לפתוח את דלת ביתם עבור החיילים ששמרו על היישוב. "תמיד היו אצלנו חיילים בבית. באו לשתות משהו חם, לאכול, להשתמש במחשב, אפילו הזמינו את המשפחות שלהם, שבאו לבקר אותם, להיפגש אצלנו בבית, זה היה יותר נעים מלהיפגש בין הטנקים. והם היו הגיבורים שלי. ככה אני זוכרת אותם, ילדה קטנה, שנושאת את עיניה אל הגיבורים שלה".

שנים לא עזב אותה זיכרון הביקור שלה בטנק, כשהיא רק בת שש, מקשיבה לחייל שאומר לה: "אני גאה להיות חייל ואני גאה לשמור על הבית שלך". מהרגע שהבינה שגם בנות מתגייסות לצה"ל, היה ברור לה שהיא תעשה הכל כדי להתגייס.

עם פרוץ האינתיפאדה השנייה איבד האב, פיליפ, את מקום עבודתו במפעל הייטק והתקשה במציאת עבודה חדשה. ב־2003 נולדה אחותה של יעל, מירה, ובקיץ של אותה שנה, בעת ביקור משפחתי בדרום אפריקה, הודיעו ההורים לילדים שהם לא חוזרים לישראל, עקב הצעת עבודה שקיבל האב ביוהנסבורג כרואה חשבון.

ההודעה נפלה על יעל כרעם ביום בהיר. "המזוודות שלי כבר היו ארוזות, כל כך התגעגעתי לישראל ורציתי לחזור. אבל לא היתה ברירה".

המשפחה עברה להתגורר בקהילת חב"ד הגדולה שבעיר. לפני ארבע שנים, כשכל בנות כיתתה של יעל התחילו לחשוב על העתיד והתלבטו בין מדרשה לאוניברסיטה, גמלה בליבה ההחלטה לעלות לישראל. "הודעתי להוריי ולחברים שאני רוצה להתגייס. לא באמת לקחו אותי ברצינות. קיוו שעם הזמן אבין שההחלטה שלי לא ריאלית, כי אני בחורה דתייה, ובכלל, מה לי ולצבא. אף אחד לא תמך בי - לא מנהלת בית הספר, לא רב הקהילה, ואפילו לא הוריי, ובמיוחד אמא שלי, שאני מאוד קשורה אליה.

"ברור לי שכולם דאגו לי ורצו בטובתי, אבל לכולם הבהרתי שעם כל הכבוד שיש לי אליהם, אני מתגייסת ויהי מה. לקח לי ארבע שנים תמימות לשכנע את אמי לאפשר לי להתגייס. בכל פעם שהיא נתנה לי נאום נרגש למה לא לעשות את זה, הייתי מבהירה לה שעדיף שתהיה לצידי, כי אני לא מתכוונת לוותר, ולא משנה כמה אני אוהבת אותה. ואני באמת אוהבת אותה".

היום הוריה של יעל דווקא מתרגשים בשבילה. "ברוך השם. נחת", הם אומרים בשיחת טלפון מיוהנסבורג, באנגלית המסגירה מבטא דרום־אפריקני. "היא נחת הילדה שלנו".

האם ליסה, מורה במקצועה, מספרת על ילדה נחושה שתמיד עמדה על שלה ותמיד ידעה מה היא רוצה. בדיוק כמו שמעידים עליה הסובבים אותה מישראל. "דווקא בגלל שהיא בלטה במימדים שלה, דווקא בגלל שהיתה לא פעם ולא פעמיים מושא ללעג בקרב ילדים, היא הוכיחה לכולם שהכי חשוב זה מה שיש בקנקן. תמיד עשתה את המוטל עליה בצורה הכי טובה שאפשר, ובסופו של יום, כל מה שהיא באמת רצתה, מרגע שנאלצנו להישאר ביוהנסבורג, היה לחזור לישראל ולהיות חיילת. זה היה חלום חייה.

"כולם בקהילת חב"ד של יוהנסבורג, ללא יוצא מן הכלל, הערימו עליה קשיים בדרך להגשמת החלום שלה. המחנכות שלה, והרב שלה, וגם אנחנו, אין לי ברירה אלא להודות. ביקשנו ממנה לעשות שירות לאומי, כמו רוב הדתיות, אבל היא עמדה על שלה ולא ויתרה. ארבע שנים רבנו איתה, אבל בסוף היא ניצחה.

"היום אנחנו מדברות בטלפון מדי יום ביומו והבת שלי מעולם לא נשמעה כל כך מאושרת".

מיכל נגן, ראשת מכינת "צהלי": "היא היתה חדורת מוטיבציה". צילום: יהושע יוסף

מפקד מסגרת בט"ש ימי, סא"ל רונן מרקם: "אי אפשר לא להתאהב בה". צילום: יהושע יוסף

"אמיצה שלי"

בתיווכו של שליח הסוכנות היהודית, נפרדה יעל בדצמבר שעבר מהבריכה הפרטית, מהרכב הצמוד שהיה לה ומהעוזרת כהת העור, ונחתה היישר במכינת "צהלי" שבמשואות יצחק. המכינה מכשירה לצבא בנות דתיות, שאינן נחשפות לערכי הצבא ולאפשרויות הפתוחות עבורן, ומלווה את המשך דרכן במסלולי הצבא השונים.

מיכל נגן (45), ראשת המכינה, מחבקת את יעל בסוף הטקס ומעניקה לה במתנה ספרון קטן שנקרא "אומץ", כי "זה מה שאת ומי שאת. אמיצה שלי". ויעל אומרת שבלי מיכל כל זה לא היה קורה, שהיא היתה שם בשבילה גם בחמש לפנות בוקר אם היה צריך, ולפעמים היה צריך, ומיכל מתעקשת שזו לא היא, רק הנחישות הבלתי מתפשרת של יעל.

"כבר בשיחות הטלפוניות שלי איתה כשהיא עוד היתה בחו"ל גיליתי בחורה מיוחדת במינה. אחרת, חזקה, לא כמו כולן. כשהיא הגיעה למכינה, האבחנה המוקדמת שלי הוכיחה את עצמה. למרות שהעברית לא היתה שגורה בפיה באופן שוטף, היא היתה חדורת מוטיבציה, ממש הזכירה לי את אנשי העלייה השנייה שבאו ארצה לבנות ולהיבנות בה מתוך אידיאלים אמיתיים".

מיכל היא זאת שהצילה את יעל מאותה גזרה של הרופא, שקבע שהיא לא תתגייס. יעל אכן סובלת ממשקל עודף, היא מתנשאת לגובה של מטר ושמונים, וכפות ידיה ורגליה גדולות במיוחד, עקב גדילה מואצת של עצמות גופה. כשהיתה בת שנתיים וחצי חוותה פרכוסי חום, שגרמו לה לירידה של עשרה אחוזים ביכולת השמיעה שלה, אם כי לקות השמיעה שלה מורגשת רק כשהיא מדברת.

מיכל הציעה לה להתנדב. יעל בכלל לא היתה מודעת לאפשרות הזאת, ולא הבינה למה הרופא ההוא, שהבין שהיא עשתה את כל הדרך מדרום אפריקה עד לכאן רק כדי להתגייס, לא דיבר איתה על זה. כשכבר קיבלה תאריך גיוס, היה ברור לה שמה שהיא רוצה זה להיות בקרית שליטה בחיל הים: שילוב של היכולות שלה במחשוב ובטכנולוגיה ושל החיפוש אחר תפקיד עם אחריות גדולה. בקריות השליטה הן אלו שמפעילות מצלמות, מכ"מים וחיישנים כדי לשמור על המים הטריטוריאליים של ישראל. הן משתייכות למערך השליטה של חיל הים, הפרוש מראש הנקרה ועד אילת.

שבוע לפני מועד הגיוס באוגוסט, כשהתיק כבר היה מוכן עם כל הציוד הנדרש ומפלס ההתרגשות עלה, צילצל הטלפון הסלולרי של יעל. הגיוס שלך נדחה לעת עתה, אמרו לה, בלי להבהיר. וגם אמרו שהיא לא תוכל להיות בקרית שליטה.

הצעירה ההמומה פנתה מייד לראשת המכינה, ולאחר שיחות בהולות עם הצבא התברר כי העובדה שהיא מסתייעת במכשיר שמיעה (עובדה שצוינה בגיליון הרפואי שלה כבר מיומה הראשון בתהליך) מונעת ממנה לשרת בתפקיד, הדורש האזנה תמידית למכשירי קשר.

"הכל הלך עקום בדרך אל החלום", אומרת מיכל. "לא היתה דלת אחת שלא נסגרה בפני יעל בכל תהליך הגיוס, אבל הבחורה החזקה הזאת פשוט לא ויתרה. עירבנו את מפקד מיט"ב (היחידה המופקדת על המיון והשיבוץ של המיועדים לשירות; ח"ר), אל"מ גיל בן שאול, והוא עזר לנו מאוד. הוכחנו בוועדה רפואית שלמרות הירידה שלה בשמיעה היא מסוגלת לתפקד על הצד הטוב ביותר. זה היה פשוט לא הגיוני לוותר על חיילת כל כך מחויבת, עם כל כך הרבה אור בעיניים".

"לא הייתי מעזה לקחת על עצמי תפקיד כזה אם לא הייתי יודעת שאני יכולה למלא אותו על הצד הטוב ביותר", מדגישה יעל. "גודל האחריות ברור לי, ואם אני אומרת שאני יכולה לעשות את התפקיד הזה, אז אני יכולה".

שבוע לאחר הדחייה המפתיעה, הפכה יעל לחיילת הראשונה של הקהילה היהודית החב"דניקית בדרום אפריקה. במהלך הטירונות, שהתקיימה בשלהי אוגוסט בבסיס ניצנים, הצטרפה לכל שיעורי הספורט, לכל המטווחים, לכל המסעות, לבושה במכנסיים ועליהם חצאית, לא נותנת למגבלה הגופנית או לדתיוּת שלה לעמוד בדרכה. היתה לה אז רק חצאית אחת שהיתה טובה למידותיה, והיא כיבסה אותה ביד מדי יום ("כן, היה קשה ומסורבל, אז מה?").

עם צביקה וגל פרידמן, ההורים ה"מאמצים" שלה, ושלושת ילדיהם. צילום: יהושע יוסף

"אין זכות גדולה מזו"

את הטירונות, כמעט מיותר לציין, סיימה בהצטיינות. כשהגיעה למחרת לקורס הבק"שיות בבסיס ההדרכה של חיל הים, קיבלה חצאיות שנתפרו עבורה במיוחד.

"בשביל מה היית צריכה את זה?" אני לא מתאפקת ושואלת את מה ששאלו כבר חברותיה לטירונות ולקורס כמעט כל יום, והיא מספרת לי בהתלהבות על נסיעה אחת באוטובוס, שבה פנתה אליה אחת הנוסעות בבקשת עזרה עם עגלת התינוק שלה. "חיילת, את יכולה לעזור לי בבקשה?" שאלה הנוסעת בטבעיות, ויעל לא ידעה את נפשה מרוב אושר.

"כל כך התרגשתי כשהיא קראה לי 'חיילת'. את מבינה למה הייתי צריכה את זה? ישבו שם כל כך הרבה אנשים באוטובוס, אבל היא פנתה דווקא אלי, וקראה לי חיילת. אין זכות גדולה מזו. באמת שאני לא מבינה את מי שנולד פה וגדל פה ובוחר להשתמט. לא מבינה את העניין הזה. מבחינתי זאת הזכות הכי גדולה של חיי".

מפקדת קורס הבק"שיות, סרן הילה גולדמן, מכנה אותה "מורעלת". "מבחינת יעל אין דבר חשוב יותר מלשרת בצבא. היא התקדמה כל כך יפה עם ההסמכות, למרות שהיה לה קשה לעיתים עם השפה העברית בכלל ועם השפה הצה"לית בפרט. היא פשוט חיילת מדהימה".

"אי אפשר לא להתאהב בה", אומר מפקד מסגרת בט"ש ימי, סא"ל רונן מרקם. "היא התעקשה להיות מוצבת בבסיס מבצעי בראש הנקרה, מול לבנון וחיזבאללה. אמנם יש שם נוף מדהים, אבל זה גבול ימי, שאין בו גדרות, והוא ארוך ועמוק ורחב, ומלאכת השמירה עליו היא סיזיפית".

יעל: "רציתי לשרת במקום מבצעי, מעניין, שבו ארגיש שאני עושה משהו מעניין ולא מבזבזת את הזמן שלי. מתחילת הקורס היה ברור לי שאבקש את הבסיס בראש הנקרה. אז מה אם הוא רחוק. קר? אז אני אלבש שוב מכנסיים מתחת לחצאית, אני כבר רגילה".

היא מתגוררת במגורי החיילים הבודדים שבקיבוץ בארות יצחק, קיבוץ דתי קהילתי, הדואג למשפחות מאמצות עבור 30 חיילים בודדים מגרעין צבר. על הקיר מעל מיטתה תלויות תמונות של בני משפחתה החרדים, וכשמביטים בהן, רק מעריכים עוד יותר את החיילת האמיצה, שהלכה נגד הזרם בדבקות מרשימה.

יעל אוכלת בחדר האוכל הגדול ומתלהבת מחדר הכביסה הקיבוצי, שמספק לה בגדים נקיים ומגוהצים בימי ראשון ב־6 בבוקר. בזמן הפנוי שלה בסופי שבוע היא הולכת לבקר את ההורים ה"מאמצים" שלה בקיבוץ, צביקה וגל פרידמן, ואת שלושת ילדיהם הקטנים. הם האחראים עליה, מארחים אותה לארוחות, משמשים לה אוזן קשבת. הם אלה שיבואו לקחת אותה מהכניסה לקיבוץ ביום שישי, אם צריך.

"יעל היא תוספת מבורכת ומעשירה למשפחה שלנו", אומר צביקה. "היא אחות גדולה לילדים שלנו, מתעקשת לעזור בכל מה שהיא יכולה, ולא עושה לעצמה הנחות - כמו שהיא לא עשתה לעצמה הנחות בכל מהלך הקורס".

עכשיו היא סוגרת כמעט חודשיים כבק"שית מצטיינת בבסיס חיל הים בראש הנקרה, והיא מאושרת. ברור לה שהיא נשארת בארץ, היא כבר לא תשוב לגור ביוהנסבורג. היא גם לא מתגעגעת לחיים שהיו לה שם. "אני מקווה שאבא שלי ימצא עבודה טובה בישראל, ושההורים שלי יוכלו לעשות שוב עלייה. אני, בכל אופן, נשארת כאן, זה ברור לי".

וכן, היא הרי חולמת גם על קצונה. הכל אצלה מתחיל בחלום, ואחר כך היא פשוט גורמת לדברים לקרות. "אז עכשיו אני מרשה לעצמי לחלום עוד קצת קדימה. אני יודעת שאני יכולה לתת מעצמי עוד".

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו