פלפלים צהובים - הקול הישראלי החסר

"מה היית עושה במקומי?" מהדהדת השאלה הקשה המשמשת מוטיב מרכזי בדרמה. "פלפלים צהובים" חזרה אחרי היעדרות ארוכה, ארוכה מדי, שבמהלכה אפשר למנות על כף יד אחת את היצירות המקוריות הישראליות שנגעו כמוה בלב (ואפילו לא תצטרכו את כל האצבעות למניין). איילת ויניב הם עדיין ההורים של עומרי, עכשיו כבר ילד בן 10, המאובחן כאוטיסט. הקפיצה בזמן היא פתרון תסריטאי נהדר, המאפשר ליוצרת קרן מרגלית לשוב לסיפור מפרספקטיבה אחרת ולבחון את ההתפתחויות שחלו בדמויות ובדינמיקה המשפחתית. הרבה דברים השתנו, הרבה נותרו תקועים - קצת כמו בחיים - והמפגש המחודש עם המושבניקים המתלבטים מציף רגשות שבדרך כלל נדחקים הצידה. הזדהות, אמפתיה, חמלה. הנוף המדברי הוא לא הדבר היחיד שהופך את הדרמה לחריגה על המסך, זה הקול שלה. קול שפוי, צלול, רציונלי, אנושי. אחרי בליל הקולות שבקעו מ"דה וייס", "הכוכב הבא" ו"האקס", מפתיע לגלות ש"פלפלים" היא־היא  - .

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מבחינה עלילתית, הציר המרכזי היה ונותר ההתמודדות של עומרי והוריו עם האוטיזם. הילד משולב במסגרת חינוכית פורמלית ומתקשה למצוא את מקומו בתוכה. מה עושים? נלחמים? מוותרים? הקונפליקט השני, ואולי הראשון, הוא הרצון של איילת ויניב להביא עוד ילד לעולם. האם הפחד שייוולד עוד ילד אוטיסט יגבר על הכמיהה להרחיב את המשפחה? מה עושים עם סיכוי של 20 אחוז? הסצנה המרשימה בפרק הבכורה היא הנסיעה הפרועה של יניב בניסיון להשיג רכב חולף, שבתוכו גלום לכאורה הסיכוי לדעת מה יקרה בעתיד. ייוולד ילד בריא? או לא? הרכב נעלם בענן אבק, והסיכוי נגוז. 

עלילות המשנה תופסות נפח הגיוני בדרמה, כמו הקונפליקט של אבישי בין אבהות (תוספת חדשה) לבין מימוש קריירה. מקומם של התאילנדים לא נשכח. הם עדיין משמשים הפוגה קומית גאונית וייחודית.

משחק נקי וחף ממניירות של עלמה זק ויוסי מרשק, ומשחק מהפנט של מיכאל זפסוצקי המגלם את עומרי, הופכים את "פלפלים" לדרמה יוצאת מן הכלל. ריאליזם משובח נושב ממנה. היא לא צריכה לצרוח כדי להיות נוקבת, לא מתאמצת להוכיח רגישות, לא מתפלפלת כדי להצטייר כמורכבת. הישגה הגדול ביותר של "פלפלים" טמון בקירוב הצופים לעולמם של האוטיסטים ובני משפחותיהם. אם היא תצמצם את הבורות ותצליח להפחית את הדעות הקדומות והסטריאוטיפים, היא תהיה ראויה לברייק זהב משלה. למעשה, היא כבר.

*   *   *

כשתגדלי תביני

בנות 3, yes Oh, 22:00 

שיחות שנדמה שהן על שום דבר אבל מסתתרת מאחוריהן אמת עמוקה שרק צעירים יכולים להבין, שפה בוטה, גסה, על גבול האלימה, סצנות עירום וסקס - לנה דנהאם חזרה, ועימה שק הקונפליקטים הניו־יורקיים שעימן מתמודדות בנות עשרים פלוס. דנהאם ובנות החבורה ממשיכות להיות חצופות ובועטות - בטח בעיני עצמן - בדרמה קומית שמטשטשת את הגבולות בין עומק לבין שטחיות, בין אמת לבין חרטוט, בין עולם האינסטוש לעולם היצרני. הדמויות שדנהאם בונה חסרות מוטיבציה אבל דינמיות, אפתיות ומלאות רגש, מעוררות תחושות מעורבות של סלידה, בוז ורחמים. רגע אחד מתחשק להכות אותן (בעיקר את דנהאם), וברגע השני לחבק אותן ולהבטיח להן שזה יעבור, גג בתוך עשר שנים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו