ישראל ברשימת המדינות המצותתות, כך הבהיר השבוע אדוארד סנאודן, שהסיר כל ספק בנושא כשהניח השבוע את האוזניים האמריקניות הגדולות על השולחן בירושלים. ארה"ב, יחד עם בריטניה, ריגלו, לפחות בתחילת 2009, אחרי כתובות הדואר האלקטרוני של ראש ממשלת ישראל (אהוד אולמרט) ושר הביטחון (אהוד ברק). ירושלים, כאמור, לא ממש הופתעה, אבל למרות שלא אהבה זאת, ידעה לשמור על איפוק, למעט דבריו המעט תקיפים של ראש הממשלה בנימין נתניהו: "ביחסים הקרובים בין ישראל לארה"ב יש דברים שאסור לעשותם ושאינם מקובלים עלינו".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
האמריקנים, אולי מובכים וחצי מתנצלים, אבל קשה להאמין שסוכנות הביטחון הלאומי האמריקנית (NSA) תעשה כעת הסבה לייעוד חדש, נאמר פרויקטים חקלאיים. היא תמשיך לעשות, באמצעות הידע הטכנולוגי העצום של ארה"ב, את מה שהיא עושה הכי טוב: לצותת למי ולכמה שרק אפשר.
למרות ההמולה הרבה שיצר סנאודן בחצי השנה האחרונה, נזק למאזינים לא נגרם. בדיעבד נראה שהוא אף העניק להם לגיטימציה מסוימת - אם תרצו: "פרדוקס סנאודן". השבוע הוא גם התראיין ל"וושינגטון פוסט" ממקום מחבואו במוסקבה ואמר: "המשימה שלי הושלמה - ניצחתי".
הוא אינו מרגיש כמי שבגד, אלא כמי שהפסיק לשרת את הממשל והתחיל לשרת את הציבור. מיליון וחצי המסמכים הסודיים שבידיו, לשיטתו של סנאודן, שייכים כעת לציבור ולא לוושינגטון, שלה נכונים עוד הרבה רגעים מביכים, אם כי לא כאלה שלא תדע איך להתגבר עליהם.
תפיסתו של סנאודן, הנאיבית יש לומר או שמא ההצהרתית, היא שהוא עדיין עובד עבור ה־NSA, ולדבריו "הם היחידים שעדיין לא מבינים את זה". עם זאת, סביר שגם הוא מבין שראש
ה־NSA, קית' אלכסנדר, וראש המודיעין הלאומי, ג'יימס קלאפר, לא מכירים בכך ומבחינתם הוא ראוי לאות קלון (למרות שחלק מהממונים של סנאודן היו מעניקים לו חנינה תמורת המידע), כמו ברדלי מאנינג, החייל האמריקני שהדליף ב־2010 (פרשת ויקיליקס) כ־700 אלף תכתובות ומסמכים של משרד החוץ האמריקני, וגם נשפט ל־35 שנות מאסר.
גם בקרב הציבור האמריקני הדעות חלוקות. יש מי שרואים בסנאודן בוגד ויש מי שבטוחים שהוא רק מבקש לשנות ולהשפיע על סוגיית זכות הציבור לדעת מול זכות השלטון לשמור על סודות. החצי השני הוא המיעוט, ולכן הבית הלבן, הנהנה מרוח גבית, כבר הודיע שסנאודן לא יזכה לחנינה.
הודעה זו מקשה את ההסבר של הכרזת הניצחון של סנאודן השבוע. הציתותים יימשכו. השבוע נשיא צרפת, פרנסואה הולנד, אף הציע כי עבודת המודיעין בין מדינות ידידות תיעשה במסגרת מקובלת. למעשה, הרעיון הוא דווקא להעניק לגיטימציה להאזנות - כי אף החלטה או הסכם בינלאומי לא תעצור אותן.
סוף לאשליות
בירושלים, כאמור, לא התרגשו יתר על המידה מהחשיפה שגם ישראל צותתה: "אם האזינו למכשיר הסלולר של הקנצלרית מרקל, אז מישהו לא באמת חשב שהם לא מאזינים גם לנו", אמר השבוע מקור מדיני בירושלים והוסיף: "אחרת, מדוע אנחנו משקיעים לאורך השנים בהצפנות, ולא רק פנימיות אלא גם בשגרירויות שלנו בעולם. מהיום שאתה נכנס לצבא - אומרים לך
שמישהו מאזין לך. ישראלים תמיד מודעים לכך שמישהו יושב להם על הקו. הישראלים לא תמימים".
תשובה זו גם מסבירה את ההבדל בין התגובה הישראלית הרגועה לזו הזועמת של אירופה ודרום אמריקה. המקור מסביר זאת בפשטות: "באירופה מצמצמים מתקציב הביטחון וסומכים על האמריקנים, ואז קורה שהציבור בכלל שוכח בתודעה שלו כי צריך לעשות מאמץ כדי להגן על עצמך. זו התפיסה היום באירופה, שם בכלל חושבים שאין עוד מלחמות ואין עוד גבולות, ואז אם מישהו בכלל מאזין לך, אז זה בטח רק הרעים. מה פתאום חברים?"
התגובות הכועסות הן בכל מקרה היתממות, כי לכל ברור שסוכנויות הביון של בריטניה וצרפת, למשל, לא משחקות כל היום במשחקי מחשב. ייעודן לא נגמר בחיפוש המשותף (ובדיעבד המוצלח) אחר אוסאמה בן לאדן.
שלא תבינו לא נכון, גם ישראל כועסת, אבל כאמור, היא לא מגזימה, לא מיתממת ולא כל כך דואגת - חשיפת ריגול מצד רוסיה או מצד סין היו משנים את הגישה. ארה"ב, למרות הכל, היא ידידה ובעלת ברית אסטרטגית, והמקור שלנו מרגיע: "יש להניח כי המידע שבידיהם לא יגיע לידיים עוינות".
זו גם הסיבה שבניגוד לפאריס, ירושלים לא זימנה את השגריר האמריקני לשיחת הבהרה. אין לנו אשליות, בניגוד לאירופאים, שכמו מדינות רבות בעולם נהנים בשעת הצורך מהחומרים שבידי ה־NSA, וכשנוח להם, הם מבליגים על הציתות למשרדיהם ולבתי אזרחיהם. מכאן כוחה של ארה"ב - המצותתים מתקשים להתנתק מהספק, ואולי אף הרעישו רק בגלל המידע שנחשף לציבור.
לפי המקור, בישראל אף מנסים למנף את חשיפת ההאזנות על ידי סנאודן לטובתנו, בכל הקשור להתמודדות עם האיום האיראני. המקור טוען: "פינו וליבנו שווים. אנחנו לא אחד בפה ואחד בלב". הוא צודק. לישראל לא נגרם כל נזק עקב ההדלפות, היא מצטיירת כישירה ואמיתית, בעוד שכנינו, ולא רק הם, הובכו.
בעיה זמנית
עבור ברק אובאמה הפרשה הזאת היא עוד כאב ראש לא קטן. סנאודן פגע בנשיא האמריקני, שביקש להיות זה שהכניס נורמות חדשות לפוליטיקה, אך תחתיו ארה"ב נתפסה מאזינה, אולי אפילו יותר מאשר תחת קודמיו. היה כבר מדינאי אמריקני שאמר כי ג'נטלמן לא קורא מכתבים של אחרים - זה לא היה ברק אובאמה, ששוב הובך. הוא נתפס מאזין לחברים, גם אחרי שהכריז כי ארגון אל־קאעידה הובס (עם מותו של בן לאדן) והבהיר כי הטרור מאחורינו.
נוכח הרעש התקשורתי, הממשל בוושינגטון צריך לעשות חושבים. ב־NSA יהיו חייבים עתה לבחון מחדש את כל שיטות העבודה שלהם - כך אף קבע צוות של מומחים בדו"ח מיוחד, שהוזמן על ידי הבית הלבן ופורסם על ידיו ב־18 בדצמבר. 46 המלצות הדו"ח נועדו בעיקר כדי להרגיע את הידידות הכועסות.
בין היתר קובע הדו"ח כי ה־NSA לא צריכה לשמור בארכיון את הנתונים הטלפוניים של הגורמים שלהם היא צותתה (תאריך, מקום וכו'). בנוסף, ממליצים המומחים לוושינגטון לעבוד יותר בצמוד עם השותפות של ארה"ב, הקרובות יותר והקרובות פחות, אבל גם להגביר את הקריטריונים המתירים ציתות לראשי מדינה.
אל מול זה ממשיכים בוושינגטון לשאול עד כמה הציתותים לגיטימיים בחברה דמוקרטית, גם כשאחרים טוענים כי הדבר נעשה על מנת להגן על הדמוקרטיות בעולם - ובעיקר על המעצמה האמריקנית הגדולה. בכלל, אף אחד בארה"ב לא מתרגש משיטת המעקב (תחת שם הקוד PRISM) באמצעים אלקטרוניים למיליוני אנשים, כולל אזרחים, מחוץ לארה"ב, אשר ה־NSA עושה בו שימוש מאז שנת 2007.
ארה"ב אמנם הכירה בעובדה שהיא "הלכה רחוק מדי", אבל כאמור היא גם לא התנצלה. אמנם בקונגרס נשמעו קולות נגד הציתותים, אבל הרוב הגדול של חברי הבית, דמוקרטים ורפובליקנים, חברו להם יחד כדי להגן על ה־NSA.
לכן סנאודן בצרות, למרות העלאת האפשרות שיזכה לחנינה. אובאמה לא יסכים לשום פשרה מולו. מבחינת אמריקה, מדובר בעבריין. דובר הבית הלבן, ג'יי קרני, דאג להבהיר: "העמדה שלנו בנושא לא השתנתה. סנאודן מואשם כי העביר מסמכים מסווגים, וזה נחשב לפשע כאן בארה"ב".
לא סוף, ציתות
ואי אפשר בלי הקשר בין סנאודן לפרשת פולארד. צריך לזכור כי הטיפול בפרשת פולארד, מההתחלה, היה מחדל אחד גדול, והפרשה זכתה לכיסוי תקשורתי בולט. כך גם כעת בישראל, לפחות ברמת התקשורת, מיהרו לחבר בין סנאודן לפולארד. היא יכולה לעשות זאת, ישראל הרשמית לא.
החיבור הזה, המתוקשר, אינו תורם למאמצי השחרור, אלא פוגע בסיכויים להגשים את חלום החופש של פולארד. שחרורו אמנם יעשה צדק, אך אל אמריקנים הצדק לא מדבר בנושא הזה. יש בו, מבחינתם, רגישויות רבות, ואיש לא הופתע שבוושינגטון לא אהבו לשמוע על החיבור שעשו בישראל בין השניים. עבור האמריקנים אין כל קשר בין פרשת סנאודן ופרשת פולארד.
אם וכאשר שחרורו של פולארד ייעשה, הוא לא יזכה לכותרות ענק, הוא לא יזכה לכותרות בכלל. הוא ייעשה באפילה, רחוק ככל האפשר מעין התקשורת. אולי אפילו רחוק מעיני ראשי ה־NSA, עד כמה שהדבר הזה בכלל אפשרי. דבר נוסף שאינו אפשרי הוא להתנתק מרשת האינטרנט - למעשה זאת משימה בלתי אפשרית, אך גם הדרך היחידה לברוח ממעגל הציתותים.
הטכנולוגיה המיוחדת של שירותי הביון האמריקניים היא שיא הקידמה ואי אפשר לעשות נגדה כמעט שום דבר. אז נכון, ארה"ב הובכה, אבל אין מגבלה ממשית שאפשר להניח על כתפיה או יותר נכון על אוזניה. המוגבלים האמיתיים נמצאים כאמור בצד השני, ברחבי העולם, חשופים לציתותים, שגם הממשלות שלהם, מתחת לפני השטח, מעניקות להם לגיטימציה - כי הן זקוקות בעצמן לחומר שנאסף על ידי ה־NSA.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו