רגע אחרי שנרגענו מהסופה הגדולה פינינו את השולחן וישבנו לערוך בדק בית, חשבון נפש ורשימת קניות. למערכת החורפית הבאה, ומצידי זה יכול לקרות בעוד 25 שנה, חייבים להגיע מוכנים יותר. הדבר הראשון שעלה לדיון הוא התלות המגוחכת בחשמל. אין ויכוח. הרי לא יכול להיות שכל יכולת השרידות שלנו תהיה תלויה בכבל. כולנו חייבים ללמוד שוב איך מבשלים, מחממים ומאירים גם כשהעסק נופל.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בעומק הבוידעם צריך להחזיק כמה אלטרנטיבות לשעת חירום, וכבר בימים הקרובים אני מתכוון לגשת לסוחר עתיקות ולרכוש פתילייה, פרימוס, מנורת לוקס וג'ריקן נפט - שהוא האביזר היחיד ברשימה שאני גם יודע איך מפעילים אותו. אולי בכלל עדיף ללכת על תנור עצים. אה, ואז צריך גם מסור שרשרת. גבר צריך שיהיה לו מסור שרשרת. רשימת ההצטיידות רק נפתחה וכבר הוספנו עליה את חפירה. שתיים! אחת שטוחה כמו יעה, ואחת עגלגלה ככף. ומריצה. מהיום שעזבתי את הקיבוץ לא היתה לי מריצה - ולפני כן היא לא היתה שלי - אבל בבית נורמלי צריך מריצה. הרי במו עיניי ראיתי אנשים מנסים לפנות שלג באמצעות תרווד. אנשים שברו מצקות מרק, ושכנה אחת הגדילה לעשות וניסתה לחלץ את הרכב בעזרת כף הכסף השטוחה שאיתה היא מגישה פרוסה מפאי הפקאן הנצחי שלה בערבי שבת. די כבר עם החובבנות! ומגפיים. אני מדבר על מגפיים אמיתיים. מגפי רפתנים מגומי שחור, בלי תואר ובלי הדר ובלי טיפת מים בפנים. כל שאר המוצרים שקוראים לעצמם מגף הם בסך הכל נעל דאווינים גבוהה, שמנסה לגרור אותנו לימים שבהם כולנו חלמנו להיות קאובויים, לחמם שעועית על מדורה ולהדליק גפרור על הסוליה בדיוק כמו אריק סיני בפרסומת.
כולם צריכים ללמוד לאפות לחם. הרי זה מה שיכול לעשות את כל ההבדל! צריך איזה 10 ק"ג קמח בבית. ושמרים. כשקפצתי לחנות - בהפוגת השלג הקלה - וראיתי שלא היה לחם קיבלתי את זה בהבנה. אבל כשראיתי שגם השמרים נחטפו מהמדפים, הבנתי שיש היסטריה באוויר. אולי עדיף בכלל להחזיק שאור כמו שמטיף ארז קומורובסקי. לגדל דלי שאור, ולהאכיל אותו כמו חיית בית קטנה. בקיצור צריך מרתף.
כעבור עוד שתי כוסות קפה, הגענו למסקנה שלקראת המערכת החורפית הבאה כדאי מאוד שנזכה בירושה קטנה, או, אם נהיה ישרים עם עצמנו, כדאי שיקרה נס ונהפוך למישהו אחר. מישהו עם ידיים טובות ושמץ של מושג, שלא סומך על אף אחד שיעשה בשבילו את העבודה, ובעיקר לא חושב שתפקידו כמבוגר האחראי יכול להסתכם בכך שהוא ירים טלפונים ויצרח כמו משוגע על נציגות שירות רצוצות מאמפתיה מלאכותית. ואז החלטנו שהגזמנו עם הקפה, ועברנו לחליטת צמחים, בשביל המצפון. הקמומיל והלואיזה אכן הרגיעו את הדיון, ומרשימת קניות עברנו למחשבה נוגה על בעיה מוכרת, שבאין דרך אחרת לקרוא לה אכנה אותה בינתיים בשם "מותו של האנדרסטייטמנט".
* * *
ידידה שלי סיפרה לי שיצא לה להציץ לא מזמן במתנת יום הולדת שהבת שלה הכינה לחברה. "לא יפה להציץ!" אמרתי לה. "תסתום", היא ענתה בחן אופייני, ועברה לפירוט הכתוב בפתק הברכה. זה היה משהו כמו: "רוני נשמה שלי, חיים שלי, מתה מתה מתה עלייך" וכך הלאה. כה וכה השתפך לו הפתק בתעצומות רגש שלא היו מוכרות לידידתי פעורת הפה ("תבין, ג'קי, אנחנו אשכנזים!"). הברכות פרשו כנף והמריאו אל מחוזות אולימפיים של תועפות אהבה וכמיהה, שלא הותירו לידידונת ברירה אלא לברר מי היא אותה רוני, ומה יש בה שזיכה אותה בכל התמיסה הקרדיאלית הזאת.
"אה, סתם אחת מהכיתה. למה את שואלת?" ענתה הבת ביושר, וסימנה את אחת הבעיות הלאומיות שלנו.
כבר כמה וכמה שנים ששום דבר הוא לא סתם נחמד. או טוב. חביב, חיובי או בסדר. התדר השפוי מת, או שאולי אלה אנחנו שפשוט איבדנו את היכולת לקלוט את תנודותיו. שורות כמו "לי לא אכפת, לי דווקא די נעים" לא נכתבים יותר בעברית. פתאום הכל הפך להיות מטורף, והורס, סופני וכמובן "מדאים!" שאין דברים כאלה. למרות שכולנו יודעים שיש. למען האמת - יש יותר מדי. והם בדיוק כאלה. אבל מה זה משנה? כל עוד אפשר תמיד לרוץ כמו משוגעים אל ארגז המילים הקיצוניות ביותר, אל תיאורים שאדרנלין מזויף וזול דולף מהם לכל עבר כמו באיזו אינסטלציה קטסטרופלית. אפילו משפט יום הדין "אני אוהב אותך" שגרם בעבר לגמגומים קשים, שתיקות מעיקות ומבוכה עד כדי כרסום כל הציפורניים שבעולם, הפך להיות מין "היי" לא מחייב שכזה, ולפעמים נאמר פשוט במקום "תודה".
ככה זה, ולא מהיום. שיתוק מוחלט בכל הנוגע לחוש מידה, ועל אנדרסטייטמנט, או "לשון המעטה", בכלל אין מה לדבר. בציבור החרדי, למשל, המכה הזאת מתפשטת כבר כמה דורות. כל רב הוא "הרב הגאון". כל מוות מהתקף לב הוא "עלה בסערה השמיימה". וכל קיצוץ תקציב - או הישארות באופוזיציה - הם "גזירת שמד". אבל היו ימים שבהם שאר הציבור הישראלי היה יכול להשקיף על התופעה ולגחך. היו ימים שבהם הצלחנו להבין מה לא בסדר בשמשה אחורית מלאה מדי בסטיקרים, או במצבת קברו של הרב ש"ך שמלאה עד אפס מקום בגודש מבוהל של סופרלטיבים וקלישאות, במקום שהיא תישא בפשטות ענווה ובוטחת רק את שמו.
היום כולנו שם. משתפכים ומגזימים ותמיד בקצוות הדרמטיים של הסקאלה. כל מי שמסוגל לצלוח שיר בלי לחרחר למוות הוא "זמר אלוהי" וקול מן השמיים. כל אחד בכל תחום הוא "האחד והיחיד". אם השתרבבת במקרה לאיזו תוכנית ריאליטי אתה אושיה. כל שיבוש בשיגרת החיים הוא מחדל, קריסת מערכות, כשל טוטאלי ויום הכיפורים של משהו. ירידה בשיעור הצמיחה היא "מיתון", וכמובן, ברגע שהחורף מרים את ראשו אז מדברים על סערה, כאילו תכף יתרומם הבית ונעוף יחד עם טוטו הכלב היישר אל הקוסם מארץ עוץ.
אבל כדרך שדברים כאלו מתרחשים, ככל שמגזימים יותר כך מתכוונים פחות. כולנו התרגלנו שמאחורי המילים הגדולות אין באמת שום דבר. "המדאים" לא מדהים, ו"הקורע" בקושי מעלה חיוך, אז מה הפלא שגם כשמדברים על סערה וסופה, וירידה קיצונית בטמפרטורה - די ברור לרוב עם ישראל שזה בסך הכל מין צורת דיבור. תכלס הולך להיות קצת קריר, מקסימום. תכינו סוודר!
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו