סוכן קפוא

באלבום הראשון שלו, "שירי חג ומועד ונופל", שר מאיר אריאל מין שיר חצוי, מהורהר ואמביוולנטי - בתור בן אדם ובתור בן תמותה. בין השאר יש שם את השורות: בתור בן אדם אני יכול לחשוב אבסטרקט / ולחבר לי אקט עם טקט / שיקשט לי את מצפוני, עת אני בקאקט... אבל בתור בן תמותה, אהה, בתור בן תמותה אני עלול להיות קצת לא־בן־אדם כדי שאוכל עוד קצת לחיות... (מתוך השיר "בתור לשיקוף ריאה").

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בסוף השבוע שעבר, מצאתי את עצמי מהמהם את השיר הזה מול החלון הקפוא. וגם כשפיניתי את השלג מן המדרגות. ואז שוב, כשיצאתי עם הילדים לשחק. וכששלחתי אצבעות פעם נוספת אל ההסקות כדי לוודא שעדיין חם, ושהגז לא גז, חס וחלילה. בתור שכזה ובתור שכזה, השיר ההוא יושב אצלי כבר מזמן, וחשבתי שהשלג האחרון תפס אותי במצב די מאיר אריאלי: בתור ילד, ובתור אבא לילדים.

בתור ילד, השלג השרה עלי עליצות פרחחית, הסיר מעלי כל רסן ובעיקר דיגדג אותי כאן וכאן. אבל בתור אבא, אהה, בתור אבא רק הבטתי ברשימה ההולכת ומתארכת של השכונות שנפל בהן החשמל. בתור ילד, כל מה שרציתי היה לצאת החוצה להתפלש ולהתגלגל ולבלוע את כל הגלידה האלוהית הזאת. אבל בכל פעם שהילד ניתר מתוך המגפיים שלי, מייד התחיל האבא שבי לכחכח מין כחכוח מודאג. כי למען האמת השלג האחרון היה יפה וטוטאלי אבל גם קיצוני, וקצת מוגזם. ולא נעים לי להודות: אצלנו בבית עוד היה חשמל, ברוך ה', וסיר חמין התכרבל בשמיכתו על הפלטה. יש לי חברים שעברו את זה אחרת לגמרי. וכשהשיניים נוקשות, ויש גם תינוק בבית, מעניין את הסבתא שלך כמה לבן ויפה בחוץ.

כך עברה עלינו שבת ירושלמית כמו שצריך: גם שלג וגם מצור! ועברנו אותה קצת בתור ילדים וקצת בתור הורים. ברגעים שבהם השורות האלה נכתבות - יומיים וחצי אחרי שפתית השלג האחרון נפל ארצה - עדיין מתבטלים אירועים ופגישות בעיר הבירה של ישראל. התנועה קשה - בעיקר בתוך השכונות. התחבורה הציבורית חלקית מאוד. עיר שלמה עברה לחצי הילוך, ולמרות שאחד הדברים שאנחנו הכי אוהבים בשלג זה האופן שבו הוא מתפרץ אל תוך לוח הזמנים ועוצר הכל, התחושה היא שעוד מנה אחת של שלג, עוד יום אחד של סערה, וגם החיוכים האופטימיים ביותר היו קופאים.

* * *

רק בישראל אתה יכול לראות מכונית מתחפרת בשלג, והנהג שמאחור צופר. מה הוא צופר, לעזאזל?! כי הוא מתלונן. כן. רק בישראל לצפירת מכוניות יש צליל ברור של תלונה. מין "נו כבר" חדגוני ומיילל. לא סתם נחשבת הצפירה לאחד מסמלי המדינה. אחד העיתונים העבריים הראשונים נקרא "הצפירה", אבל לא מדובר רק בכלי תקשורת. הטמבל מנופף בזמבורה שלו, כמו תינוק בבכיו, והוא ממש משוכנע שהצפירה שלו תמיס את השלג. תבטל את הבעיה ותפנה את הכביש. אחרי הכל יש לו כלי רכב חדיש, עם שמשות כהות, ABS, מיזוג מקורי ומערכת סראונד, ומה פתאום שלג עכשיו וכל המציאות הזאת.

כבר כמה ימים אני מנסה להיות זהיר ושקול. ויכוח מהותי קורע את העם לגבי המערכת החורפית האחרונה. אלו אומרים שהיה כאן מחדל לאומי, ביזיון מערכתי ויום כיפור של מזג האוויר. ואלו אומרים שבסך הכל מדובר בעם של בכיינים מפונקים - כולה ירד קצת שלג, ונשארנו קצת בלי חשמל. נו, באמת. הפעם אין מה לומר, זוהי מחלוקת לשם שמיים, ולכל צד יש גם טיעונים מבוססים.

אני כהרגלי נקרע עם הוויכוח, מתרשם מהטענות, ונוטה להנהן ולהציע פשרה: הפשרה המוצעת היא שאנחנו באמת עם של מתלוננים כפייתיים, ושזה לא משנה את העובדה שהיו כאן כמה מחדלים מהדהדים ובלתי נסבלים.

התלונה היא ספורט לאומי ומכת מדינה. עם ישראל התחיל להתלונן מהיום שבו היה לעם ובניגוד לכמה מנהגים אחרים, את האחד הזה הוא לא מתכוון לנטוש. כבר במדבר התלוננו אבותינו שאין מספיק אוכל. ואז התלוננו שיש המון, אבל המבחר עלוב. הם בכו שאין מספיק מים. ואז ייללו שאמנם מים יש, אבל לא בטעמים. וכשהם לא קיטרו על התפריט, אז הם זעקו שלא רואים את הסוף. ורגע לאחר מכן, הסכימו שבעצם רואים את הסוף, אבל ברזולוציה חרא. וכן הלאה וכו'.

וכן, גם אז במדבר סיני, רוב התלונות צמחו מאותה קרקע: בני ישראל פשוט הניחו שיציאת מצרים היא מבצע "הכל כלול", עם ילד שלישי חינם בחדר הורים. אין עוד בעולם וספק אם אי פעם יהיה עם של עבדים רצוצי עמל, שרגע אחרי שזכה במתת החירות, הוא לא התבלבל ושאל: סבבה והכל, אבל מה יש לאכול?

לא הרבה השתנה מאז. ישראלים שמימיהם לא שילמו מס מלא, או עצרו באדום, או חזרו מחו"ל בלי לתבוע את הביטוח על אובדן מזוודה שלא היתה ולא נבראה, הם הראשונים ליילל בקולי קולות על הכשלים בתפקוד המשטרה, חברת החשמל, השלטון המקומי, מע"צ ואגד. העובדה שאותם ילדי פלא עצמם התעלמו מכל ההתראות והתחזיות ונסעו לירושלים בליל פרוץ הסופה, כשציוד החירום שברשותם מורכב בעיקר מחפיסת מרלבורו אדום, היא פריט מידע זניח, כמובן.

מצד שני לא הכל בכי ונהי. מותר להרים ידיים ולהודות לפעמים בעליונות הטיטאנית של איתני הטבע. אין דרך לעצור עץ שנופל על כבל חשמל, וכולנו מעדיפים כמה ימים של עלטה על עיר ללא עצים. בכלל, כמות כזאת של שלג משתקת את שיגרת החיים גם בשבדיה. אבל העובדה ששלושה ימים שטופי שמש עדיין לא מחזירים עיר לתפקוד מלא, היא פאשלה איומה. נמאס לשמוע שרק בזכות ארגוני מתנדבים יש לקשישים מה לאכול. בחירתו של פיקוד העורף, יום לפני הסערה, להקדיש את התרגיל הגדול שלו לתרחיש של מתקפה כימית מכיוון סוריה היא בדיחה עצובה על הפרצוף של כולנו. שוב מתברר שהרבה יותר סקסי להמטיר אש על דמשק, מאשר לשלוח תנור חימום ושמיכה לקשישה בקריית היובל.

כל מי שזכה לחתור בשלג ובבוץ בואכה גינות סחרוב, חזה במו עיניו בנבואה האלקטרונית של השלט הקטן המוצב מתחת לשעון. בימים כתיקונם מתנצנץ שם, ליד זמני כניסת השבת, הפסוק הנאה "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים" אך כתוצאה משיבושי מזג האוויר, התחרבשה הסיפא של הפסוק, כך שכבר כמה ימים כתוב שם רק "עומדות היו רגלינו". אין יותר מדויק מזה בכל התנ"ך.

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו