גן עדן בשלושים שקל

עדן בן זקן היתה ילדה מרדנית. לא סתם מרדנית, אחת כזאת שמבריזה משיעורי חשבון כדי לבלות בפארק הציבורי, שבמקום לעשות שיעורי בית מעשנת עם החבר'ה, שמתנגדת לכל עזרה שמציעים לה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"יום אחד, כשהייתי בכיתה ח' בפנימייה, קמתי בבוקר ולא בא לי להיכנס לשיעור. אז המדריכה צרחה עלי 'כנסי לשיעור!' כולם עמדו סביבי והסתכלו עלי. מרוב שהתפדחתי, ישר צרחתי עליה בחזרה והתחלתי לדחוף אותה ולצעוק עליה 'עופי ממני, עופי ממני'. אני זוכרת איך היא צרחה, 'היא מרביצה לי, היא מרביצה לי!' בזמן שאני מעיפה אותה ממני עם הידיים. תשמע, אין דבר מרגיז יותר מזה שמעירים אותך על רגל שמאל, ובאותו בוקר לא בא לי טוב, והיא באה עלי".

וזאת סיבה להרביץ?

"רק העפתי אותה, לא באמת הרבצתי. הייתי במצב רוח רע. דחפתי אותה, כאילו העפתי אותה ממני, אבל אחר כך נהיינו החברות הכי טובות. היא אחת המדריכות שבזכותן עברתי את השינוי".

והשינוי של עדן היה דרמטי. בגיל 19 וחצי הפכה הילדה המרדנית לכוכבת הפריים־טיים של ערוץ 2. צמד המילים "שלושים שקל", שאמרה באותנטיות ובחינניות באודישן שלה ב"אקס פקטור", כשהוחמאה על האוברול המנומר שלבשה, עשו לה מה שאלפי שקלים לא עשו לאחרים.

היא נולדה בירושלים למאיה (40), מורה, ושי (42), סגן אלוף במילואים. יש לה אחות גדולה, תום, ושני אחים קטנים, עמית ורותם התינוקת ("אני חולה על רותם כי היא קטנטונת").

"העיניים שלי הן העיניים של אמא, כי היא פולנייה. צבע הגוף של אבא, כי הוא מרוקאי. באופי שלי אני מרוקאית בהכל, גם מבשלת וגם עצבנית. מעדיפה את המטבוחה מאשר את הכיסונים עם השמנת".

כשהיתה בת שנה עברה המשפחה לקריית שמונה. "אני מתה על העיר הזאת. היתה לי ילדות פצצה, כי אני סטלנית. הייתי בעייתית מאוד בלימודים. אף אחד לא אוהב ללמוד, אבל אני מקרה קיצוני. הייתי אומרת להורים שלי שאני הולכת לבית ספר, ובמקום זה הולכת לפארק הזהב. היינו יושבות שם כמה בנות כל היום, עד שנמאס לי ואז הייתי חוזרת הביתה ואומרת לאמא, 'הכל בסדר, גם היום אין שיעורים'. וככה עד שהיה מגיע הטלפון מהמורה, שהיתה מספרת לה שאני לא מגיעה לבית ספר".

ואיך הגבת אז?

"הייתי צועקת, 'מה יש למורה הזאת? מה היא רוצה ממני? היא כל הזמן נטפלת אלי'".

ניסית ללכת מדי פעם?

"אתה צריך להבין, מרוב שלא רציתי לא הייתי מסוגלת אפילו לראות את השער של הכניסה לבית ספר. אבל מבחינה חברותית הייתי הכי חברותית שיש".

לא מצאת אף מקצוע שעניין אותך?

"לפעמים הייתי נכנסת לשיעורי תיאטרון, והייתי חולה על זה. גם אנגלית אהבתי, אבל לא בגלל השפה אלא בגלל שהיתה לנו מורה שרוטה. היינו עושות דברים הזויים, כמעט לא לומדות. בדיוק העבירו את כל הבנות שלא לומדות לכיתת אתגר, אז היינו יושבות חמש בנות סביב שולחן עגול ועושות בלאגן. תעשה לי טובה, מי אוהב ללמוד? עד היום אני לא יכולה ללמוד את כל הגיאוגרפיה וההיסטוריה האלה, מה מעניין בזה?"

כמה אפשר לשבת בפארק?

"הרבה, תאמין לי. הייתי עושה שם מה שבא לי, מסתובבת עם ילדים גדולים יותר ומעשנת. בהתחלה היינו מעשנות בשביל הפוזה, מדליקות סיגריה ומתלהבות, ואז הייתי חוזרת הביתה עם ריח, ואבא שלי היה כועס עלי. היו לי חברות גדולות, והן חשפו בפניי מלא דברים בגיל צעיר מאוד".

איזה דברים?

"תעזוב, עדיף שאני לא אדבר עליהם. מרדתי בכל דבר ולא הקשבתי לכלום, לאף אחד לא היה סיכוי מולי. כל בן אדם שהיה בא ומטיף לי - לא הייתי מקשיבה לו, חוץ מחברים שלי, שרציתי להרשים אותם כל הזמן. ההורים שלי לא אהבו את זה, הייתי רבה איתם מלא. אבל אין מה לעשות, אני אוהבת אותם".

מה את היית עושה אם היתה לך ילדה כמוך?

"נשבעת לך שאני לא יודעת. אולי הייתי זורמת איתה".

זיכרון חזק שלה מילדותה הוא התקפות הקטיושות על העיר. "פחדתי מהקטיושות רצח. כשהייתי ממש קטנה, היה יום הולדת ליד הבלוק והיינו צריכים לרוץ למקלטים - אמא שלי הרימה אותי בידיים, מנסה להגן עלי, עצמתי את העיניים, בכיתי וצרחתי עד שהגענו הביתה. בסוף גם נפל עלי רסיס קטן.

"יום אחד נפלה לנו קטיושה על הבית, בדיוק ביום שברחנו מהבית לדירה אחרת. חזרנו, ראינו את הבית וקיבלנו שוק. כבר לא היינו צריכים לפנות את עצמנו, אלא פינו אותנו".

בוכה כמו בטלנובלות

בכיתה ח' הרימו הוריה ידיים ושלחו אותה לפנימיית קריית הדסה שבטבעון, המיועדת בין השאר לתלמידים המתקשים להשתלב במערכת החינוך. "לא היתה להם ברירה, אז שלחו אותי לשם. ושם לי לא היתה ברירה אלא להשתנות. המעבר היה קשה, ואני לא אשכח את זה בחיים, לא משנה מה עוד יעבור עלי בעתיד. כמה בכיתי, אין דברים כאלה. נשבעת לך שכאב לי. לא הבנתי מה הולך לקרות איתי, הייתי גמורה. היה קטסטרופה.

"אני זוכרת את הלילה הראשון - בכיתי כמו בטלנובלות. עמדתי, הסתכלתי מהחלון, ולא הפסקתי לבכות. זאת שהיתה איתי בחדר אמרה לי: 'מה יש לך, תירגעי, זה כיף. זאת פנימייה'.

"בהתחלה לא הסכמתי להיכנס לשיעורים, וכל היום הייתי חוטפת עונשים. היו לוקחים לי את כל השעות החופשיות, לקחו לי דברים שהייתי צריכה. לא השאירו לי ברירה, אז התחלתי להיכנס לשיעורים. זה היה חסר סיכוי להתנגד. רציתי לעוף משם, אז אתה יודע מה הייתי עושה? הייתי מורחת לק שחור ודואגת שאמא שלי תראה, וכשהיא היתה שואלת מה זה, הייתי אומרת שקילקלו אותי בפנימייה.

"בכיתה ט' כבר התעייפתי, ואז גם הגיע השינוי. לא היתה לי ברירה, זאת מסגרת מאוד מאוד קשה. הייתי צריכה להתעורר כל בוקר בשעה 6, לנקות את החדר ולהגיע לישיבת מועדון, ואז לעלות לחדר אוכל, ועוד פעם שיחת מועדון, לימודים ושיעורי בית. ופתאום גם הצלחתי ליהנות. סוף סוף הצלחתי להיכנס למסגרת".

בגיל 13 וחצי הכירה את החבר שלה דניאל, המבוגר ממנה בשנתיים וחצי. "הייתי רואה אותו כל הזמן בבית ספר, הייתי ילדה, ולא ידעתי בכלל מה אני רוצה. נדלקתי עליו, התחלתי איתו, ולא ראיתי בעיניים. שאלתי אותו, 'מה אתה מרגיש כלפיי?' הוא אמר שהוא לא יודע. סיפרתי לו שאני מרגישה הרבה, שאלתי מה עושים עם זה, והוא אמר שהוא צריך לחשוב על זה. הוא חזר רק אחרי יומיים עם תשובה חיובית. חוצפן, לקח לו זמן".

אחרי שלוש שנים בפנימייה, היא נרשמה לתיכון פרטי בקריית שמונה וחזרה הביתה. "באמצע כיתה י"א הרגשתי שדי. אם אתה שואל אותי, פנימייה מתאימה יותר לילדים, והרגשתי שכבר עברתי שינוי ושאני יכולה לחזור לחברות שהיו לי. היה לי קצת קשה לעזוב כי כבר התרגלתי, אבל חבר שלי כבר לא היה שם, ובלעדיו הרגשתי לא שייכת, הרגשתי לא בנוח, והעדפתי לעזוב. כשחזרתי לתיכון היה פצצה". 

פצצה?

"הגעתי לבית ספר פרטי, וניסיתי להשקיע".

עשית בגרות?

"עשיתי קצת, חלק מהבחינות לא עברתי. חסרות לי מלא בגרויות. יש לי יחידה אחת באנגלית ויחידה במתמטיקה, זהו. אבל לחבר שלי יש בגרות מלאה, ואפילו יותר ממה שצריך. מאוד עצוב לי שאין לי תעודת בגרות. היית צריך לראות אותי כששמעתי שעברתי את היחידה במתמטיקה, שמחתי, כאילו מה עשיתי. גם האנגלית שלי דווקא סבבה. רק הדיקציה בעייתית. אני מבינה אנגלית ואני יודעת לענות".

לקראת גיוס נשלחה בן זקן לקורס חג"ם (חיילות גיוס מיוחד), המיועד לנערות מיוחדות בעלות נתוני דפ"ר וקב"א נמוכים. מכל הקורסים בעולם בחר הצבא לשבץ אותה בקורס קונדיטורים.

"בגלל שעשיתי רק שתי יחידות בגרות, שלחו אותי לקורס כדי שיהיה לי מקצוע. עוד לא הייתי מוכנה נפשית להתגייס, אז זה התאים לי. הביאו לי את הקורס הזה של אפייה, ופרשתי באמצע. להתעורר כל בוקר בשעה 5 בשביל לעשות קצפת? פה לשבור ביצה, שם לערבב. תמיד היה יוצא לי הכי גרוע. אין לי קואורדינציה לשבור ביצה אפילו. ומה אני אעשה במבחן? אני לא אזכור כלום, כי לא אכפת לי וזה לא מעניין אותי. לא מצאתי את עצמי שם. אחרי שלושה חודשים זה עלה לי עד פה. הרגשתי חנוקה".

ההורים התאכזבו?

"דווקא לא, כי הם ראו שסבלתי ושזה לא מתאים לי, וגם בגלל הכסף של הנסיעות - 52 שקל כל בוקר לנסיעות לטבריה, פלוס סיגריות ושתייה. בקיצור, זה לא היה בשבילי.

"בהמשך רציתי להתגייס, אבל בגלל שהלכתי לקורס הייתי צריכה לחכות שהוא ייגמר כדי להתגייס עם כל הבנות. בזמן שחיכיתי הגיעה ההצעה להשתתף ב'אקס פקטור', וביקשתי שידחו לי את הגיוס. אחרי הרבה התלבטויות הצבא החליט שאחרי התוכנית אלך לשירות לאומי, אבל עוד אין לי מושג איזה. אני חושבת ששירות לאומי זה פצצה".

איזה שירות לאומי תרצי לעשות? 

"חשבתי לטפל בילדים. בעצם, לא ילדים. אין לי מושג". 

לא תרצי להתמקד במוסיקה אחרי התוכנית?

"אני ארצה להקליט אלבום, אבל אפשר לשלב את זה עם השירות. תכלס אני לא יודעת איך זה לשלב, אבל אני אנסה. אני גם לא יודעת מה בדיוק עושים בשירות לאומי, אבל אנסה להקדיש זמן להכל. אני אעשה שירות לאומי בתל אביב, אז יהיה יותר קל".

יש כבר מחשבות על מעבר לעיר?

"לא, יקר מדי". 

ניסית פעם להסביר לעצמך למה את לא מסתדרת במסגרות?

"קשה לי. איך אני אסביר לך את זה? עשו לי אבחון כדי לתת לי טיפול תרופתי, וגילו שאני קופצנית, וזה גם חלק מזה. ניסו לטפל בי בריטלין וזה לא עשה לי טוב. ההשפעות שלו לא טובות עלי. לא הייתי אוכלת, לפעמים צוחקת, לפעמים בוכה, מצבי רוח קיצוניים מעצבנים כאלה".

[image gallery]

יאללה ארטיק, יאללה אודישן

עד לא מזמן עבדה עדן לפרנסתה כמוכרת בקיוסק של יצחק בקריית שמונה. "נהניתי לעבוד בקיוסק. 'יאללה בירה', 'יאללה ארטיק', עושה צחוקים. אבל ברגע שאני מקבלת כסף, אני מפוצצת את הארון בבגדים, לא חושבת פעמיים. את הבגדים אני קונה בחנות 'יפו־תל אביב' - מלתחה במחיר של חולצה. אם בא לי משהו ממש שווה, אני הולכת לטוונטי פור סבן".

את השירה גילתה בכיתה ד', "אבל לא עשיתי עם זה כלום. הייתי בורחת גם משיעורי פיתוח קול. שרתי באיזו להקה של ילדים, אבל זה היה מוקלט ושום דבר לא לייב, אז זה לא נחשב".

בגיל 17 ניסתה את מזלה באודישנים לעונה התשיעית של "כוכב נולד", שבסיומה ניצחה חגית יאסו, אבל נשארה מחוץ לנבחרת. "הם אמרו שאני לא מצליחה להחזיק שיר. שידרו קטע קטן שלי, שבו אני רצה לאבא, וגם ראו אותי בוכה. אמרו לי שאני לא טובה וקיבלתי את זה.

"בגלל שהורידו לי את הביטחון, לא הלכתי מאז לשום דבר. הייתי רואה את התוכניות ומתה לעמוד על במה. אני מאוד מקווה שהם רואים אותי עכשיו ב'אקס פקטור' ומצטערים".

יום אחד, לפני כמה חודשים, צילצל הטלפון בבית משפחת בן זקן. על הקו היתה מלהקת מ"אקס פקטור", שהזמינה את עדן לאודישן.

"מישהו כנראה המליץ עלי לפרויקט 'הלהקה' של ערוץ הילדים, אבל לא רציתי ללכת לשם כי רציתי לשיר לבד, וככה כנראה הגיעו אלי. אז הלכתי לאודישן".

מה לדעתך אני רוצה לשאול אותך על האודישן הראשון?

"על ה'שלושים שקל'". 

יש לך את האוברול הזה עדיין? מה עלה בגורלו?

"הייתי חורשת עליו לפני התוכנית, ועכשיו אני לא יכולה ללבוש אותו. לא לבשתי אותו מאז האודישן, כי בטח יחשבו עלי שאני מתלהבת ורוצה שיזהו אותי. מה אתה חושב עליו?"

אני מחבב מנומר, אבל ספציפית, לאוברול הזה פחות התחברתי.

"אתה רציני? הייתי יוצאת איתו למועדונים. מה, כאילו הייתי פדחנית שיצאתי איתו? האוברול הזה הוא שיק". 

מה היו התגובות לאודישן ההוא?

"עד היום צועקים לי 'שלושים שקל'. אני חושבת שזו התגובה העיקרית". 

את חותמת לאנשים?

"לא נראה לי שכבר יש דבר כזה, חתימות. היום מצטלמים עם אנשים. אני אוהבת אנשים, וזה כיף לקבל אהבה, במיוחד שלא ציפיתי לזה". 

קראת טוקבקים?

"כן, וזה הורג אותי. כותבים לי 'איזה וואחשית', 'איזה פרחה'. אחד כתב: 'נו, עוד אחת עם אוברול של שרמוטות בשלושים שקל', ואני לוקחת את זה אישית. הם שוכחים שיש בן אדם מאחורי כל זה, ואתה יודע מה מעצבן בזה? בחיים לא יבואו להגיד לי בפנים דבר כזה, אבל שוכחים שאני קוראת. עד שמישהי כתבה להם, 'חברים, חלאס, הבחורה קוראת את זה'. תגיד, יש מצב שאתה מכניס לעיתון שיש לי אינסטגרם ואין לי פייסבוק?"

למה אין לך פייסבוק?

"פתחתי פייסבוק קצת אחרי שהתוכנית התחילה, ותוך שלושה ימים היו לי 3,000 חברים, עד שיום אחד הייתי בבר והצטלמתי בתמונה צמודה עם ידיד מהבית ספר, והוא תייג אותי, וחבר שלי רתח. עשן יצא לו מהאוזניים. אבל הוא צודק, כי הבן אדם שהצטלם איתי היה צמוד לי לחיים. אז החלטתי שאני לא רוצה את הפייסבוק. עדיף אינסטגרם, כי אי אפשר לתייג".

גם באינסטגרם אפשר לתייג.

"לא יודעת. אני יותר מתחברת לזה. גם יש כל מיני אנשים מוזרים בפייסבוק".

אולי חבר שלך מפחד שתעזבי אותו, כמו תסמונת מלכות היופי?

"אין מצב שאני אפרד ממנו. אלא אם כן הוא יעשה משהו חריג, אבל אני לא מאמינה".

את נהנית מכל הבאזז סביבך ותשומת הלב?

"זה כיף. פעם הייתי הולכת ברחוב ולא היו שמים עלי, והיום - 'הי, זאת ההיא מאקס פקטור'. בהתחלה אני קצת ביישנית, אבל אחר כך אני זורמת איתם".

מה חושבים על זה במשפחה?

"מאוד מפרגנים, וגם חבר שלי תומך. סוף סוף אני מצליחה להשתלב במסגרת, ובגלל זה כולם מרוצים. התוכנית זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. סוף סוף יש משהו שאני מוצאת את עצמי בו. זו מסגרת שגם אם יימאס לי ממנה, לא אעזוב. אני יכולה לשיר כל היום, אני אשכרה חופרת".

את מתרגשת משלב השידורים החיים?

"בטח, אני מדמיינת את עצמי עם שמלה ארוכה ושיער נפוח שרה כמו הדיוות".

בשביל מה כל תוספות השיער שהוספת?

"אתה יודע כמה הן עלו? 700 שקל! אני צריכה משהו נפוח ארוך. חייב נפח קצת". 

30 שקל לא הייתי משלם עליהן.

"עכשיו כשאתה רואה אותן הן קצת מכוערות, אבל כשאני עושה בייביליס הן הרבה יותר יפות. אני אשיג תוספות יותר איכותיות מההפקה, משהו מקצועי שייתן לי נפח. אני מרגישה עם זה כוסית. גם לביונסה יש תוספות.

"הייתי רוצה גם להבהיר קצת את השיער, כי אסור לי לצבוע לכהה, זה מבליט לי את כל הפאקים בפנים. האף שלי נפוח, וגם הפרופיל שלי לא יפה. לא שמת לב שיש לי פאקים בפנים? אתה יודע שיש לי סנטר תחת? אם אני צובעת לכהה רואים שיש לי פה חור". 

רוב האנשים קוראים לזה גומה.

"אני לא אוהבת את זה". 

מי המודל שלך בשירה?

"אני אוהבת את עומר אדם, שרופה עליו, הסגנון שלו מחזיר אותי לימים שהיינו עושות ישיבות עם הבנות ושומעות עופר לוי וריהאנה. אני אוהבת גם את ביונסה ושרית חדד ואייל גולן. את ביונסה הכי".

עדן נחשבת לאחת הפייבוריטיות לניצחון בעונה הראשונה של "אקס פקטור". חביבת הקהל, בחורה עם חן שצוחקת על עצמה, מתרגשת בקלות, מדברת המון, קונה בגדים בשלושים שקל ומוציאה קול מהפנט כשהיא שרה. לשלב ההופעות החיות היא עלתה כאחת משלוש המתמודדות בקבוצת הבנות של פורטיס, ונדמה שהיא תגיע רחוק בתחרות.

את מי את הכי אוהבת בתוכנית?

"אני חולה על רוז. אמנם אנחנו לא חברות, אבל בא לי לאכול אותה. אני גם מתה על תמר פרידמן, כל פעם שהיא שרה עוברת לי צמרמורת בגוף. היא הורגת אותי. אני פשוט לא יכולה איתה. איך שהיא פותחת את הפה אני מתה". 

יפה שאת מפרגנת לשתי בנות שיכולות לתפוס את המקום שלך בגמר.

"כי הן באמת עושות לי את זה". 

ובין הבנים?

"בן גולן". 

איך את עם פורטיס?

"חולה על הבן אדם הזה. פשוט אוהבת אותו. הוא ראה בי את הפוטנציאל ותמך. הוא מייעץ לי מה לעשות ומה לא, וגם יודע להוריד ממני את הלחץ. הוא מדבר איתי בגובה העיניים, וזה משהו שעוזר לי". 

אז כשבאים אלייך בטוב את מגיבה הרבה יותר טוב?

"חשוב לי שידברו ויתנהגו איתי בגובה העיניים, ולא משנה אם זה שופט מהתוכנית או מורה בבית ספר. בגלל זה התאהבתי בפורטיס. הוא אומר, תשירי כאילו שאני לא פה, ואני נכנסת לזה ועפה על זה. כשזה קורה אני נותנת ביצועים הרבה יותר טובים".

היה גם אודישן ששכחת את המילים.

"הייתי לחוצה טילים. לא הייתי מרוכזת בכלל. העקבים נכנסו לי בחריצים, וכל שנייה אני טק, נופלת, טק, נופלת".

בלילות את חולמת על הגמר?

"אני מדמיינת שאני בגמר, עושה הופעה כמו שאני רוצה ויורד עלי גשם אמיתי. כמו ריהאנה, רק גשם של עדן". 

erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו