ג'יי.די, "תלמה ולואיז" (1991)
התפקיד שפרץ את דרכו של פיט אל המסך הגדול לאחר כמה שנים טובות בסרטים סוג ז' ובסדרות טלוויזיה נחותות, הגיע ב־1991, כאשר גילם את הקאובוי הפתיין והנוכל ג'יי.די בסרטו הקלאסי של רידלי סקוט, "תלמה ולואיז". פיט האלמוני היה רחוק מלהיות הבחירה הראשונה של סקוט, אך לאחר שבילי בולדווין, שלוהק לתפקיד, פרש כדי לככב ב"מלכודת אש", ומועמד נוסף הבריז כדי לככב בסידרת טלוויזיה, פיט קיבל סוף סוף את ההזדמנות שלו. "היה ברור לנו שהתפקיד הזה עומד להפוך את בראד לסמל מין", סיפרה ג'ינה דיוויס, שגילמה את לואיז, 20 שנה מאוחר יותר למגזין "ואניטי פייר", "הוא היה כל כך חמוד, שכל הזמן התבלבלתי עם השורות שלי". גם סקוט הבין בסופו של דבר שפיט היה הבחירה הנכונה. לראיה, בזמן שצילמו את סצנת הסקס בינו לבין דיוויס, הוא התעקש לפזר את השיער של פיט ולהשפריץ מים על שריריו, להעצמת האפקט. "הרגע הזה שבו ג'יי.די מכוון את מייבש השיער של תלמה כמו אקדח ומגיש את נאום שודד הבנקים", אמר סקוט, "פשוט היה בינגו". שנה מאוחר יותר פיט כבר כיכב ב"נהר זורם דרכם" של רוברט רדפורד והפך לכוכב הוליוודי באופן רשמי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ג'פרי גוינס, "12 קופים" (1995)
לאחר שביסס את מעמדו כאליל הבנות בעזרת תפקידים ראשיים בלהיטים קופתיים דוגמת "רוחות של תשוקה" (1994), "ראיון עם ערפד" (1994) ו"שבעה חטאים" (1995), פיט היה נחוש לכבוש גם את לב המבקרים ולהוכיח כי הוא יותר מפרצוף יפה. תפקיד המשנה המאוד לא זוהר, שעשה לצד ברוס וויליס בסרט המדע הבדיוני הפוסט־אפוקליפטי "12 קופים" (של טרי גיליאם), סייע לו להשיג את מטרתו. פיט גילם בסרט חולה נפש היפראקטיבי עם עיניים משוגעות, שיורה מילים בקצב של מכונת ירייה. כיאה ל"שחקן רציני", שמבקש להשיל את תדמיתו הסקסית בכל מחיר, פיט בילה כמה שבועות במחלקה פסיכיאטרית סגורה כדי להכין את עצמו לתפקיד, וגם התעקש לספר את עצמו (הוא עשה עבודה גרועה בכוונה). ההופעה האנרגטית והמפתיעה הביאה לפיט מועמדות ראשונה לאוסקר, אך לאחר שהפסיד לקווין ספייסי (שקטף את הפסלון בצדק עבור "החשוד המיידי"), הוא נאלץ להתנחם בזכייה בגלובוס הזהב.
טיילר דרדן, "מועדון קרב" (1999)
שיתוף הפעולה השני בין פיט לבין הבמאי דיוויד פינצ'ר (הראשון היה "שבעה חטאים") הניב את אחת מההופעות האייקוניות ביותר בקריירה שלו. פיט חרך את המסך בתור טיילר דרדן - האנרכיסט הסכיזופרן, השרירי והכה אופנתי, שהוגה ומייסד את "מועדון קרב" עם אדוארד נורטון. פיט הוכיח בסרט שגם כשפרצופו מנופח במכות, הוא עדיין אחד הגברים הכי נחשקים וקוליים בעולם. סרטו האלים, החתרני והאנטי־תאגידי של פינצ'ר הותקף בידי מבקרים רבים בשל תכניו השנויים במחלוקת ונכשל בקופות עם צאתו, אך עם הזמן צבר לעצמו מעמד של יצירת פולחן שהקדימה את זמנה. כיום מקובל לראות בו את אחד הסרטים האמריקניים החשובים והמשפיעים ביותר שהופקו בשנות ה־90, וסצנות רבות מתוכו (למשל, סצנת הסיום שלו, שבה גורדי שחקים מתפוצצים בשמי הלילה לצלילי "Where is my Mind" של הפיקסיז) מצאו את דרכן לפנתיאון.
סגן אלדו ריין, "ממזרים חסרי כבוד" (2009)
באמצע שנות האלפיים פיט החל להתעייף מלככב בסרטים מסחריים. תפקידים בלהיטים דוגמת "טרויה" (2004) ו"מר וגברת סמית'" (2005) אולי תרמו לריפוד חשבון הבנק שלו וסייעו לו לפגוש את אהבת חייו ואם 500 ילדיו, אנג'לינה ג'ולי, אך הם לא ממש העניקו לו סיפוק מקצועי. הפתרון? פנייה למחוזות עצמאיים יותר והתעקשות לעבוד עם במאים בעלי חזון. ב־2006 עשה פיט תפקיד משנה אמוציונלי ומאתגר בסרט השאפתני "בבל", ב־2007 עשה מעצמו צחוק (במובן החיובי) ב"לקרוא ולשרוף" של האחים כהן, וב־2008 הפיק וכיכב ב"התנקשות ג'סי ג'יימס בידי רוברט פורד הפחדן" - מערבון ארטיסטי ויומרני שעורר קריאות התפעלות בקרב 17 האנשים שטרחו לצפות בו. אך מכל התפקידים ה"אמנותיים" של פיט בשנים אלה, לשיאו הוא הגיע דווקא ב"ממזרים חסרי כבוד", סרטו הפרוע והגאוני למדי של קוונטין טרנטינו, שבו גילם קצין אמריקני במלחמת העולם השנייה שמוביל פלוגה של חיילים יהודים אל תוך צרפת הכבושה כדי לנקום בנאצים ולקרקף אותם, אפאצ'י סטייל. בתור בונוס, החבורה גם מחסלת את היטלר ומעלה את כל הקצונה הנאצית הבכירה באש. הסרט שבר קופות בכל רחבי העולם וסיפק למיליוני יהודים חוויה קתרטית בלתי נשכחת.
בילי בין, "מאניבול" (2011)
את המעבר לאמצע החיים החל פיט כבר לפני שנתיים בדרמת הבייסבול האינטליגנטית והמספקת "מאניבול". הפקת הסרט אמנם היתה רווית צרות, ובדרך פיט גם נאלץ לתקוע סכין בגב לחברו הטוב סטיבן סודרברג (שהודח מכס הבימוי והוחלף בבנט מילר רגע לפני תחילת הצילומים), אך התוצאה הצדיקה את כל הבלאגן. ללא מניירות מיותרות ועם נוכחות וכריזמה של כוכב קולנוע מהמעלה הראשונה, פיט סחב את הסרט על גבו והגיש הופעה בוגרת, מאוזנת ומרשימה בתור מנהל עקשן ומבריק של קבוצת בייסבול כושלת. מועמדות נוספת לאוסקר לא איחרה להגיע. גם הפעם הוא לא זכה (הפרס הלך לז'אן דוז'ארדן עבור "הארטיסט"), אבל אם לשפוט על פי הדרך הסבלנית והנאמנה לעצמה שבה פיט משכיל לתמרן את הקריירה שלו לאורך השנים, אין ספק שגם זה יבוא בסופו של דבר. במוקדם או במאוחר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
