שחקן נשמה

כל מי שראיינתי בנוגע לספי ריבלין, כאלה שהכירו יותר וכאלה שהכירו אותו פחות, הוביל אותי תמיד אל אותה מסקנה מעניינת למדי: ריבלין היה תמיד המיינסטרים, רגע לפני שהמיינסטרים ידע שהוא כזה. דוגמאות לא חסרות. כבר בתחילת הקריירה שלו ריבלין העז להתבטא בצורה פוליטית נגד הממסד, כשזה חיבק אמנים שניצבו בצד הנכון של המפה הפוליטית ומיהר לגנות את אלו שלא. העיתונות המיינסטרימית של אז לא היתה ערוכה לקומיקאים צעירים שכאלו, אז ספי הלך להתראיין ב"העולם הזה", שהתחיל אולי כמוצר חתרני שנותן פתחון פה למי שדיבר נגד הממסד, אבל הפך להיות זה שכולם קוראים, בין שיודו בכך ובין שלאו. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בנוסף, ריבלין בחר להצטרף לליכוד בתחילת שנות ה־80 - כשהמיינסטרים התרבותי זוהה דווקא עם הגשש החיוור, שהיה בצד של המערך - והצליח להוביל את המפלגה בקמפיין בחירות היסטורי.

ריבלין התעקש גם להשתתף בתוכניות ספורט, אהבה גדולה מאוד שלו, ולבטא דרכן את הצד הבידורי ואת הדמויות הנלעגות, הרבה לפני שתוכניות סאטירה שהוקדשו רק לספורט נכנסו לאופנה. ריבלין היה שם תמיד צעד אחד לפני, סיפרו השבוע בכיכר הבימה, אבל את הפירות קטפו לפעמים דווקא אחרים.

"בטלוויזיה המסחרית נתנו לו תפקידים דוגמת איצ'ה, אבל הוא ראה את עצמו תמיד כמישהו שיכול לתת יותר מזה, ולכן התוכניות הללו, למרות הדמויות השטוחות שהוצגו בהן, הפכו להצלחה כל כך גדולה - כי ספי לא התפשר לרגע", אמר השבוע איש טלוויזיה מוכר.

"הוא לא היה צריך טקסט"

כשאפרים קישון נתן לספי ריבלין תפקיד משני ב"השועל בלול התרנגולות", שגנב את ההצגה מהשחקן הראשי שייקה אופיר, הוא נתן ביטוי לטקסט ולקול שהחברה הישראלית לא היתה מוכנה להקשיב לו בשנת 1972. מאוחר יותר, כשהטקסטים של קישון כבר הפכו לנכסי צאן ברזל תרבותיים, ריבלין התראיין ואמר: "הרי כבר אז הייתי איש ליכוד. לא יכולתי להסתיר את זה, וגם אילו הייתי חושב להסתיר, איך הייתי יכול? אבא שלי היה מפקד באצ"ל, גדלתי על ז'בוטינסקי". 

לטענת מכרים, הוא תמיד שילם מחיר כבד, בעיקר מתחת לפני השטח, על הזדהותו עם הליכוד. בשנת 1992 הושעה מהתוכנית "מוצ"ש" לאחר שנאם בוועידת הליכוד. השבוע גילו אנשי מרכז הליכוד שלולא המחלה הנוראית, ספי היה אמור להיות חלק מהכנסת האחרונה לאחר ששוריין עבורו מקום ריאלי. "אני זוכרת את ספי ריבלין במערכות הבחירות של 81' ו־84', הייתי אז בתחילת דרכי במטה ההסברה", סיפרה השבוע שרת התרבות לימור לבנת. "מערכת הבחירות של 84' היתה מערכה קשה והוא הגיע למטה ואמר שבא להתגייס. הוא לא היה צריך טקסט, הוא לא היה צריך את אנשי הקמפיין. הוא כתב לעצמו והופיע מול המצלמות. אני זוכרת כיצד כולנו עמדנו והתפעלנו. אנחנו צריכים לזכור באיזה אקלים הוא פעל אז; להצהיר על עמדתך כימני בברנז'ה שמזוהה כמעט באופן גורף עם השמאל, משמעו לקחת סיכון, בפירוש כך. אבל ספי ידע שהוא הולך לשלם מחיר כבד ובכל זאת עשה את זה, כי הוא אמר שחשוב לדבוק במה שאתה מאמין בו לא פחות מאשר להיות שחקן.

"האם ספי שילם על כך מחיר? בוודאי, ויותר מפעם אחת", קובעת לבנת, "שחקנים אחרים בעלי השקפת עולם ימנית הביטו בו ופחדו ללכת בעקבותיו, כי הם ידעו שבמיליה שלהם זה עלול לעלות להם ביוקר. והאמת, אני לא בטוחה שהמצב השתנה כל כך לאורך השנים. קח לדוגמה את אריאל זילבר ש'העז' לאמץ לעצמו דעות ימניות ולחזור בתשובה, כמה שנים לקח לו לחזור לחיבוק החם של הקונצנזוס? הצעד הזה לא היה קל, בטח בתקופה שספי בחר לעשות זאת". 

אכן, ותיקי הליכוד חייכו בסרקסטיות השבוע כשנשיא המדינה שמעון פרס, מי שהיה הראשון להספיד את איינשטיין, חיכה 12 שעות עד ששיחרר הספד מבית הנשיא. ריבלין הרי היה הראשון שהדביק לפרס את תדמית הלוזר בקמפיין הבחירות של שנת 81' וכמובן של שנת 84'. ה"כן ולא" המפורסם חזר השבוע לכותרות, כשאותו פרס סיפר שריבלין "הביא לחיינו צחוק, שובבות ורוח רעננה".

בכיכר הבימה נזכרו החברים בסיפורים שספי חזר עליהם כל הזמן בתקופה האחרונה. אחד מהם, אהוב במיוחד, היה קשור בסבתו של ריבלין, הספרנית הראשונה בנחלת יהודה. בזקנותה הוזמנה לקבל פרס על מפעל חיים ותרומה לקהילה. המקום לבש חג ואפילו נגנים מקומיים קיבלו את הגברת בנגינה. כשעלתה על הבמה, היא הביטה בסובבים והנאום שלה הסתכם ב"תקראו ספרים". אחר כך ירדה מהבמה.

מקצוען והיפראקטיבי

ריבלין היה קשור לנחלת יהודה ולראשון לציון. השבוע נזכרו שם שעל אף אהבתו האדירה למכבי תל אביב בכדורגל, הוא החל את הקריירה בהפועל ראשון לציון בכדורגל ודאג להגיע למשחקי הקבוצה העירונית בכדורסל ובכדוריד. משפחתו של ריבלין צחקה כשסיפרה איך הסתיר מאביו ומאמו את העובדה שהוא משחק בקבוצת הפועל. החולצה האדומה תמיד נלבשה כאשר יצא מהבית והוחלפה מהר לפני שנכנס הביתה.

אך החיידק האמיתי היה המשחק. אנשים שעבדו עם ריבלין סיפרו לנו השבוע על מקצוען ועל כזה שהטיפול בו על סט הצילומים לא היה קל. "צעקות, היפראקטיביות, אבל גם שעות של הומור אדיר. אין ספק שספי דרש טיפול מיוחד", סיפר השבוע מקורב שעבד עם ספי בתוכנית "מוצ"ש". "בסופו של דבר אנשים אהבו לעבוד עם ספי, משום שהוא באמת שם את האמת שלו לפני הכל. למרות התדמית של הימני ב'ניקוי ראש', אחת הדמויות המיתולוגיות שלו היתה של רבי לוינגר דאדא". גם מוטי קירשנבאום, עורך "ניקוי ראש", מציין שאמנם ריבלין שימש בתוכנית עלה תאנה של הימין, אבל "ידע תמיד להבדיל בין הסאטירה והתפקידים שלו לבין הדעות הפרטיות שלו. הוא מעולם לא ויתר על תפקיד".

"ההצגה האחרונה שבה שיחק ריבלין בתיאטרון היתה הצגה שנקראת 'גיבורים'. בדיעבד, השם כל כך מתאים לסמל את ההצגה האחרונה שלו לאור הסיפור העומד מאחוריה", סיפרה השבוע אודליה פרידמן, מנכ"לית תיאטרון הבימה. "בתחילה הוחלט להעלות את ההצגה 'אני לא רפפורט', שלאגר ענק של אותם ימים, שאליו לוהק ריבלין. במשך תקופה ארוכה חיכינו בתיאטרון לאישור הרופאים, והחזרות נדחו שוב ושוב. בסופו של דבר, פסק הרופא כי מצבו הבריאותי של ריבלין לא יאפשר לו לקחת חלק בהפקה וכי עליו לבחור בקפידה היכן הוא בוחר להשקיע את כוחותיו: במלחמה במחלה או על הבמה. אז החלטנו שלא מעלים את ההצגה על הבמה, והיא נגנזה".

ריבלין הגיע להבימה כתלמיד בית צבי וקיבל צ'אנס ראשון לשחק ב־1970. השבוע בהבימה, בני דורו נזכרו בשחקן טוטאלי. דב רייזר, שעבד רבות עם ריבלין, דיבר על "הצחוק שהכניס לחדר ההלבשה". ואכן, בשבוע האחרון כולם השתדלו לשמור על חיוך. כשמסביב המולת הצגות הילדים, באולם "מסקין" בתיאטרון הבימה התקבצו ובאו אנשי תיאטרון מכל הזמנים כדי לחלוק כבוד אחרון לריבלין בטקס אשכבה. אילן דר חיפש את הכניסה; ששי קשת הסתיר את הדמעות במשקפי שמש; מוני מושונוב, שסגר שבוע שבו איבד שניים מחבריו הטובים, שיתף פעולה בצורה מעוררת כבוד עם הכתבות הצעירות מאתרי האינטרנט ומתוכניות הבוקר; ישראל גוריון הנעים בגיטרה; וישראל קטורזה חיבק ארוכות את בני המשפחה.

האירוע אמנם אורגן בחופזה והיה קטן במימדיו, אולי כי ריבלין בעצמו סירב להיכנע ללא קרב, ודאג שכולנו נדע שהסוף הזה יגיע במוקדם או במאוחר. ריבלין חשף אותנו לשיגרת מאבקו, לנסיעות התכופות לבית החולים בבוסטון ולמוות הקרוב, שאמנם תפס אותנו מוכנים, אך מתקשים לעכל את השבוע הקשה שעובר על עולמנו התרבותי ההולך ומתכווץ.

"את יודעת מי זה כאן?" שאלה אמא טרוטת עיניים את ילדתה, בעודה מרימה אותה לעבר תמונה ביציע העליון. הילדה, מלוכלכת מבמבה, הביטה בתימהון במתרחש מתחתיה. "זה פיסטוק", ענתה בפסקנות. ביציע צחקו לרגע צחוק משחרר. אחר כך הוקרן על המסך סרטון פרידה מריבלין, שבסטנד־אפ כמעט אחרון סיפר על חוויותיו מהטיפולים בבוסטון. כשעלה המסך, הקהל לא הצליח להחזיק את עצמו ופרץ במחיאות כפיים סוערות אל מול ארונו של ריבלין.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו