במחזוריות שאפשר לכוון על פיה לוח רכבות גרמני, מגיעה עונת האוכל. דקה לפני שהזמרים האלמוניים שבים לאלמוניותם, רגעים לפני שאנונימיים אחרים מפקידים חייהם בידי אח גדול כלשהו, מתחילים בטלוויזיה לבשל. נכון, בכל ימות השנה אפשר למצוא תוכניות בישול זמינות לכל מובטל, אבל רק כשהטמפרטורות בחוץ יורדות (נו כבר!!!), מתחילה עונת האוכל המנחם. תחרויות בישול, תחרויות שופוני ותחרויות אגו - מתובלות בהומור נסתר, שוחות בגזענות כללית, רדודות על פי רוב - צצות על כל שולחן, מחכות לצופים. "בואו לאכול איתי" מתבדלת רק במעט מאחיותיה. היא צנועה יותר, ביתית יותר ותופסת את עצמה פחות ברצינות, מה שלא מפריע לה לבקש להידמות לאחרות. דמויות ססגוניות? אגו טריפ לכל בשלן? אשליית פרסום? בערוץ הממלכתי? נדמה שמישהו שכח היכן "בואו לאכול איתי" משודרת. גם שני שידורים ביום לא יהפכו את משתתפיה לכוכבים. מקסימום לאפריטיף.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בעונתה השנייה הלכה תחרות הבישול הקטנה, המבוססת על פורמט בריטי, לכיוונים ערוץ שתיימים. הקריינות של שי אביבי הפכה לעגנית יותר ("השבוע אנחנו באזור חיפה והקריות. המקום שבו אתה נושם אוויר שלא התקבל לערים אחרות"), המתמודדים לרברבנים יותר ("זה שעד היום לא קיבלתי באופן פורמלי להיות מבקר מזון זה אבידה לתקשורת"), והאירוח למביך יותר. עבור הצופים והאורחים גם יחד. במקור, חמישה בשלנים חובבים מארחים במשך חמישה ערבים זה את זה לארוחה בת שלוש מנות, שבסיומה מעניקים האורחים ציון להילולה. המנצח זוכה בחופשת גורמה. במונחים טלוויזיוניים, הפקה לא מנקרת עיניים התפורה לערוץ הראשון. העונה הראשונה זרמה בקלילות. בעונה הנוכחית כבר בבכורה נרשמו תקלות. למטבח חדרו אושיות (שמעון "אושיית אופנה"), קידום עצמי על גבול האבסורד (מתמודד המכנה את עצמו "דאנסי גדי המקורי"), ובהתאמה, הדינמיקה של המשתתפים הפכה ממשהו נינוח לישיבת ליהוק של "דה וויס". נעים זה לא.
אז מה היה בבכורה? בסה"כ בשלן־על אחד בעיני עצמו, שהתקין דג, עוף וסלט פירות (בהתאמה לפלצנית: "חריימה קבב דגי ים ולחם מרוקאי ביתי", "חמין מעקרונה", "פירות העונה בשיכר אקזוטי"), והגיש את כל הפאר הזה על גבי צלחות זהב 14 קראט למען יראו וייראו (ויבקשו מתכון. או רק חתימה). החבר'ה לא התעלפו, בקושי הצליחו להביע התפעלות מתחנחנת (נרשם "פשששש" אחד). כשההערות של אביבי הפכו מתחכמות ומעצבנות (דוגמה אופיינית: בסמוך להגשת תאנים שיכורות: "אז הן עומדות להביך את עצמן הערב?"), נהיה ממש קשה לחוש משהו כלפי המשתתפים.
כמו בכל תוכניות הבישול, הצופה לא יכול לקחת חלק פעיל בחוויה. נותר רק לדמיין איך זה מרגיש. כשהשיחה בין הבשלנים הלכה לכיוונים עדתיים - אילדיקו עובדת המדינה התגלתה כאשכנזייה היחידה סביב השולחן, לא ברור בשלב זה אם מדובר ביתרון או בחיסרון - התגלה שוב שבישראל אתה לא יכול לבשל בלי שיבדקו את סבתא שלך. בתום שלב הסבתות הגיע אורח תפל (פלסטיקאי שהתקבל בקרירות. יופי), ולסיום ערכו האורחים תחרות השמצות מאחורי גבו של המארח ("אני לא הייתי מגיש את זה", "ציפיתי למשהו חי, זה היה לוויה"). ציונים חולקו. היום יחולקו עוד. "בואו לאכול איתי" לא משאירה טעם רע, אבל היא אינה מעוררת תיאבון עוד. סתם עוד מנה בתפריט הטיפוסים האימפולסיביים, אקסטרימיים וייחודיים בעיני עצמם, שרוצים להופיע בטלוויזיה. "דה וויס" כבר ניסיתם?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו