העיר באפור

בלילה שבין שלישי לרביעי איש לא מצא מנוחה בתל אביב. בעיר שמשופעת בסהרורים ובאנשי לילה, לכאורה אין בכך חדשות. אבל ממרקעי הטלוויזיה ומהרחוב עלו השירים. זה שרק את "אני ואתה", זה הגביר את הטלוויזיה, וההוא השמיע שירים מיו־טיוב בקולי קולות. אף אחד לא העיר לאף אחד, גם שהשעון הראה שתיים לפנות בוקר. בבוקר, בגני הילדים, חלק מהגננים והגננות בחרו באופן ספונטני להשמיע לילדים את השירים שהם וההורים שלהם גדלו עליהם. ובדרך לגן, העוללים שישמעו על אריק איינשטיין רק מסיפורים וילמדו עליו רק בוויקפדיה, לא ידעו בעצם שכל תחנה בדרך לגן, היא קרוב לוודאי גם תחנה בחייו של גדול זמרי ישראל. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

על גדות הירקון

ילדים תל־אביבים שלא היו מספיק טובים לשחק בהפועל או במכבי תל אביב בכדורסל, שיחקו בבית"ר תל אביב. מהמגרש של בית"ר תל אביב ברחוב בני דן נשארו שני סלים, רצפת בטון עקומה וזרקורים. שחקני הכדורסל החובבים מעדיפים את מגרשי הספורטק בגדה השנייה של הירקון. 

אין ילד ששיחק על המגרש הזה ולא חשב שהוא אריק איינשטיין ב"עיניים גדולות". מי ששיחק בסרט הזה כניצב הוא אורי גוטהלף, פעם כוכב כדורסל בהפועל תל אביב וב־40 השנה האחרונות המורה למתמטיקה המפורסם ביותר בתיכוני תל אביב, ובייחוד בעירוני ד', מרחק יריקה מהירקון. 

אריק היה קורא לגוטהלף "גמל", על שם הכינוי שלו בקריירת המשחק, וגוטהלף היה מספר לתלמידים שלו, אלו ששרדו את חמש היחידות במתמטיקה, על החברות עם האייקון ועל תל אביב של פעם. ומה אריק היה מספר? את המשפט המיתולוגי שטבע גוטהלף כאשר תלמיד שלו, איש תקשורת בשם רזי ברקאי, שאל אותו מה קורה כשמכבי משחקים באירופה: "אם מכבי נגד אש"ף, אז אני אש"ף". 

בכך סתם גוטהלף דיון עתיק יומין בקרב האוהדים בצד האדום של העיר, וסיפק לאיינשטיין אנקדוטה. 

כתר המזרח

קשה מאוד להתרגש מאנשים מפורסמים כשאתה מתגורר בתל אביב. ובכלל, בנים, הרי, לא אמורים להעריץ אף אחד מלבד ספורטאים. אבל עדיין, בכל יום שישי, בשעה הכי יפה בתל אביב, עת האוטובוסים דוממים, בתי הקפה מתרוקנים לאיטם ואנשים מתכנסים בבתיהם כאשר ברובם אפשר לשמוע את צעקות הסרט בערבית, היינו צועדים "הס פן תעיר" לכיוון מסעדת "כתר המזרח" באבן גבירול. כי ידענו שהוא יבוא. 

ידענו שיעבור, יעצור ליד שולחנות הפלסטיק ויגיד שהוא ממהר, אבל יישאר שעה. בעמידה. וידבר על המשחק של הפועל מחר, כי כדורגל שיחקו אז רק בשבת. הוא ישאל מה שלום ההוא, ומה שלום האחר, ובשולחן היו מחייכים יצחק קלפטר, שימי ריגר וגם מוני מושונוב. ואנחנו היינו עומדים שם דוממים, מלחששים כמו לא מאמינים. 

בפרספטקטיבה של זמן, גילינו שאין נער בתל אביב שלא חווה חוויה דומה. ובכתר, כמו שנוהגים לקרוא למסעדה, בכתר ישב השבוע רק קלפטר. שמחה ריגר מנסה להתאושש מאירוע בריאותי משלו, אריק כבר לא יחזור ורק קלפטר זוכה לעדנה קטנה ומחודשת. היא משאירה עוד תקווה לאנשים ברחוב, שחוטפים את השווארמה שלהם בפיתה, ובורחים למכונית הממוזגת. השבוע למדנו שאין באמת לאן למהר.

בלומפילד שם ביפו

בשנות ה־90 עוד היתה הזדמנות לראות את אריק איינשטיין בבלומפילד, בשער 1. חולצה כחולה ומתחתיה טי שירט אדומה. 

באחד המשחקים הגדולים והבודדים של קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב בעשור ההוא, שהיה רווי בכישלונות, נכח איינשטיין ביציע. בקבוצה שיחק אז זר פולני בשם קז'ימיש מוסקאל. במשחק קר של אמצע דצמבר הגיעה לבלומפילד בית"ר תל אביב, ובשערה עמד שוער מבטיח, איציק קורנפיין. במהלך המחצית הראשונה השתלט מוסקאל על כדור במרכז המגרש וממרחק של 30 מטרים ירה אותו במדויק לחיבורי הקורות. 

ביציעים תפסו את הראש, איינשטיין עצמו פער עיניים לרווחה. כשנרגע, הסתכל אל העיתונאים ואמר להם: "המוסקאד הזה הפך את כל סוף השבוע". למחרת, איך לא, הכותרת בכל מדורי הספורט בישראל היתה "מוסקאד". 

בסן פרנסיסקו על המים

היה מדהים לגלות השבוע בפייסבוק את הרלוונטיות של איינשטיין לדור הרילוקיישן. עבור כל ישראלי שעובד בעמק הסיליקון, בואכה סן פרנסיסקו, אריק איינשטיין הוא עדיין פסקול של געגוע וכמיהה לישראליות. רבים מהם פירסמו סטטוס עם לינק לשיר ההוא על סן פרנסיסקו, החברים האמריקנים הגיבו בשאלה על מה מדובר, והישראלים הסבירו שהזמר הכי מפורסם בישראל נפטר בלילה שלפני. 

הילדים בדירות המרווחות בקליפורניה זכו שוב לצפות בדי.וי.די של "כמו גדולים", בעברית, עם הנני שהגיעה ממקסיקו ועם צעצועים שיוצרו בסין. ספק אם יש ישראלי אחד שביקר אי פעם בסן פרנסיסקו ולא זימזם לעצמו את השיר הזה בעודו נוסע בגשר הזהב, עושה את הסיבוב התיירותי באלקטרז או עולה בקרונית את העליות המפורסמות של העיר. 

אריק איינשטיין גרם לנו להתגעגע לסן פרנסיסקו בתקופה שבה רובנו עדיין לא ביקרנו בה. אם תפתחו ספר טיולים שנכתב במהלך שנות ה־80, תגלו שבכל אחד מהמהדורות התיאור של העיר מתחיל ב"אריק איינשטיין".

כדורסל מעולם אחר

אריק איינשטיין היה מאוהב בכדורסל האמריקני בעידן שבקושי שידרו כאן משחקים מליגת האן.בי.אי - מי בכלל ידע מה קורה בגלקסיה הרחוקה שנקראת אמריקה? אבל הוא ידע, והיו לו גם סטטיסטיקות, כאילו הוא מתגורר בלוס אנג'לס וקורא את ה"טיימס" המקומי. 

"היינו נפגשים מדי שבת בצהריים אצל מוישל'ה איש כסית, כדי לראות משחק אן.בי.אי וברקע תמיד היה שירים ושערים", נזכר השבוע חברו המפיק, אביחי הניג. "מוצאי שבת אחת הלכנו מהבית של מוישל'ה עד הבית של אריק ברגל. דיזנגוף, כמו תמיד, היה מלא באנשים. אריק הסתכל ואמר: 'תסתכל, אין זקנים גבוהים, גבוהים מתים צעירים'". 

איינשטיין לא היה מסתפק רק במשחקים מוקלטים מהליגה הטובה בעולם. בעידן שבו לאף אחד לא היו כבלים או צלחת לוויינית, אריק היה מגיע לקשבנו המיתולוגי מיקי גורדוס ועוקב אחר הסטטיסטיקות של כל שחקן. המתופף מאיר ישראל סיפר השבוע שבתקופה שאריק עוד היה טס לארה"ב, הוא היה עושה את זה רק בשביל לצפות באן.בי.אי. כשהכבלים נכנסו לישראל, איינשטיין מיהר לצלם את הסרט "כבלים", כי הרי "בוסטון משחקת כדורסל גדולה עם מא'ץ אפ חזקה מאוד בבייס ליין. הוא גדולה, הוא חזקה".

מול המצלמה

הסרט "כבלים" היה ועודנו להיט היסטרי. החבר'ה היו נפגשים על הסט כמו פעם, בשנות ה־60, וצוחקים בלי סוף. כל מי שדיברנו איתו השבוע שנכח על הסט של הסרט ההוא, לא היה יכול שלא לצחוק ולספר איזו אנקדוטה קטנה. "יום אחד הגיע לסט בחור קטן קומה אבל חתיך בשם יאיר לפיד, שהתעקש שהוא רוצה לשחק בסרט", נזכר השבוע אחד מהחבורה, "הוא ניגש למפיק מיכאל תפוח, שהעביר לאריק את ההחלטה בעניינו. 'הבן של לפיד פה, הוא רוצה להשתתף בסרט'", אמרו לאריק.

לאיינשטיין לא היה כוח להתעסק בסוגיה. "הוא אמר 'תשאלו את שיסל, הוא יגיד לכם אם לבן של לפיד יש תפקיד'. שיסל הסתכל על אריק ואמר: 'תשאלו את אריק אם לבן של לפיד אפשר לתת משהו'. בסוף מוני מושונוב הכריע את הכף: 'ניתן לבן של לפיד להיות נער מקהלה'". על הסט הבגדים של המקהלה היו גדולים מדי על לפיד הצעיר, שזכה לשתי סצנות קטנות. החבורה, כפיצוי, דאגה לו לתפקיד נוסף, במערכון המשעשע על סיגריות "פרש".

אפילו אולסי מבין

כאלוף ישראל לנוער בקפיצה לגובה לשנת 1956, איינשטיין שמר אמונים לענף הקלאסי הזה באתלטיקה. בכל פעם שהתעורר כישרון חדש בקפיצה הישראלית, איינשטיין החל לעקוב אחריו בדריכות, וכך קרה גם עם ניקי פאלי ודימה קרויטר, בעשור האחרון.

פאלי וקרויטר, נערים שעלו מחבר העמים לשעבר, זכו אצל איינשטיין ליחס מיוחד. זה שהוא ידע את כל הסטטיסטיקות שלהם בעל פה - זה היה ברור, אבל זה שהוא עקב בשקט בלי שאף אחד ידע על ההתקדמות של החבר'ה באימונים, הדהים אפילו את חבריו הקרובים. פה טלפון לאתלט צעיר, שם שיחה שהראתה על בקיאות מדהימה, וכשצריך גם טלפון לבייג'ין רגע אחרי גמר ה־100 מטר, כי מישהו חייב לשמוע על ההתרגשות מהשיא של בולט. 

האולימפיאדות ומשחקי גביע העולם בכדורגל זכו אצל איינשטיין לאזכור מיוחד. כאשר עלי מוהר ויוני רכטר הגישו לו את "ואלה שמות", השיר ההיתולי הפך את משחקי גביע העולם המשעממים ביותר בדור האחרון שנערכו באיטליה ב־1990 לכאלו שעמדו בסימן הביצוע המחויך של איינשטיין. 

אריק התייחס גם לאולסי פרי בשיריו, וביום רביעי בבוקר, כשאולסי סיים את הליכת הבוקר שלו, הזר הכי צבר ששיחק כאן לא היה יכול להסתיר את העצב. הוא כאן מספיק זמן בשביל להבין.

אידה נודל והפודל

כמעט כל ביטוי סלנגי בתל אביב קשור ישירות או בעקיפין לאיינשטיין. חוף "מציצים", הפופולרי כל כך, הוא היום רחוק למדי מאותו החוף שהצטייר בסרט. "מציצים" של אז ייצג תל אביב אחרת, שבה באמת אפשר לנגן רוקנרול כל הלילה ולחגוג במסיבות עד אינסוף. 

היום זה נשמע טריוויאלי, אבל לפני כמה עשורים דמויות כגון איינשטיין ואורי זוהר ראו רק בסרטים. החוף היה ריק למחצה ביום רביעי השבוע, למרות השרב והתנאים האופטימליים. 

בעיני רבים, "מציצים" הוא הפיסגה הקולנועית של אורי זוהר. השבוע הגיע הכוכב שהפך לרב לבית החולים, לעמוד ליד מיטתו של אריק ברגעיו האחרונים. מסביבו החברים נזכרו איך זוהר ביקש פעם מרשות השידור שלא לשדר את "מציצים" בערב שבת. אחרים סיפרו כיצד אריק היה מגיע לבקר את הנכדים, שמצוידים בפאות ובכיפה על ראשם, ותמיד היו שואלים את הסבא מהצד השני, "אם הוא בכלל יהודי". 

"מציצים" עלה לאקרנים בשנת 1972 וסימן את סופו של תור זהב הקולנועי, וגם את תחילת המסע של זוהר לעבר הדת. איינשטיין התרחק אף הוא מההמולה, וצחק רק לעיתים על הסיפור ההוא, שכשהוקרן הסרט באחד הימים בערוץ 2 הניסיוני, הופיעה לכל אורכו שקופית: "אידה נודל והפודל נחתו בישראל".

האיש מחובבי ציון

אריק איינשטיין בקושי יצא מהבית בשל ההחמרה במצבו הבריאותי בשנים האחרונות. הוא לא ראה טוב והעדיף לשוחח בטלפון עם החברים הקרובים כמו מוני מושונוב או רוני דניאל. ידידים התעדכנו במצבו דרך מכרים או משיחות בבתי הקפה. האיש הכי נגיש הפסיק להיות נגיש. בלילה שנלקח לבית החולים החברים רצו לדבר איתו על ארסנל, קבוצתו האהודה באנגליה, אבל כבר לא היה עם מי לדבר.

בכיכר רבין, השבוע, עמדו שני חברים והטיחו בחבר השלישי ש"הוא כל כך קמצן, עד שהוא מעביר מכיס לכיס עם ברינקס". אחר כך הם חייכו לרגע ונזכרו שגם את הביטוי הזה המציא אותו האיש שעבורו ולזכרו הם הגיעו לכיכר הגדולה.

היו שם כולם, לא רק הפנים המוכרות מהטלוויזיה, אלא גם כאלה שמסתובבים ברחובותיה של העיר והכירו את אריק מחובבי ציון, הרחוב שבו התגורר. ליד הבית הדליקו נרות, תלו דגל של הפועל ובעיקר דיברו בשקט. כמו השקט המר ההוא, כששלום חנוך שר את "ילדים של החיים" באמצעו של יום שרבי עם שמיים אפורים בכיכר. 

כמו גדולים

אחר כך, כשכולם התחילו לנוע לכיוון בית הקברות טרומפלדור, שם נמצאה חלקה לאיינשטיין, הורים וילדים ניגשו והניחו זרי פרחים באופן ספונטני על הרצפה ומסביב למקום שבו עמד הארון. עבור רוב הילדים, שכלל לא נולדו כשהאיש שעל שמו הכיכר קרויה נרצח, זו היתה הפעם הראשונה שבה ראו את הוריהם בוכים ככה, באמצע הרחוב, כשלצידם אלפי מבוגרים שגם בוכים. 

מחלונות הבתים נשמעו שיריו של איינשטיין. תינוקות בעגלות, ילדים בגן, תלמידי בית ספר וצופיפניקים הזכירו לבני דורי את "נוער הנרות". אלא שהפעם רובנו הגענו לכיכר עם עגלות ילדים, חלקנו עם כרס קטנה ושיער שהחל להלבין. זה הרגיש אחרת, אבל לא פחות עצוב. 

קשה מאוד להוציא את הישראלי הממוצע לכיכר באמצעו של יום חול. על הפוליטיקה ויתרו כאן מזמן, והאידיאולגיה הפכה עסק לקבוצות ספציפיות. אבל איינשטיין הצליח ביום רביעי האחרון לגרום לכך שאפילו האדומים והצהובים הצליחו, ליום אחד, לחיות על אותו מטר מרובע של עיר.

באוטו, בדרך חזרה, הילדים נקשרו במושב האחורי וההורים שמו ברדיו שירים של איינשטיין. הילדים לא הבינו מדוע "אדון שוקו" גורם לאבא ולאמא להזיל דמעה, וזה הרי בכלל שיר שמח. גדולים לא אמורים לבכות; אבל כשחושבים על החיים של איינשטיין, מבינים שכולנו, בסופו של דבר, רק "כמו גדולים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו