הסכם - ויהי מה

ביום חמישי סיפר מפעיל המזנון באולם הקונגרסים בז'נבה לכותב שורות אלה כי יום שבת צפוי להיות ארוך, ושהוא קיבל הנחיה להשאיר את העסק פתוח עד שלוש לפנות בוקר ביום ראשון כדי לספק קפה ולמנוע התעלפויות. ההסכם בין איראן למעצמות נחתם בשלוש וחצי לפנות בוקר. המודיעין שלו היה מדויק להפליא.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

חמשת הימים האחרונים של שיחות ז'נבה היו סוריאליסטיים. תחילה המקום - ז'נבה, עיר קרה, יקרה ומתסכלת. שנית התפאורה - אולם ענק דמוי בונקר, שאליו לא מגיעים כל מידע ועדכונים. ולבסוף המשתתפים, שהפכו לגיבורי השעה ובאמת האמינו שהם מצילים את העולם.

אבל עוד לפני 20 בנובמבר, התאריך שבו החל סבב השיחות השלישי מאז הפכה איראן חייכנית, היה ברור שהפעם לא עוזבים את ז'נבה בלי הסכם. לגרום לצרפת לקלקל פעמיים בתוך שבועיים את החגיגה היה בלתי אפשרי. העולם ביקש הסכם, ולעזאזל האיסור של העשרת אורניום. בז'נבה קבעו המעצמות כי איראן בדרך להיות מדינה נורמלית, גם אם המשטר שם מדכא הפגנות באלימות רצחנית (2009), תולה בכל שנה עשרות בני אדם בכיכרות וגם מאיים, ממש במהלך השיחות(!), על מדינה חברה באו"ם. לא סעודיה - ישראל.

צר לי לקלקל את ההתלהבות, אבל הסכם ז'נבה היה משחק מכור. כרוניקה ידועה מראש. אובאמה מבקש תוצאות. אחרי שנכשל בלוב, בסוריה, במצרים וגם בארה"ב (אובאמה־קר), החליט נשיא ארה"ב לחפש לעצמו יעד חדש שיאפשר לו להציג הצלחה. דווקא המשוכה הגבוהה ביותר, איראן, הפכה ליעד העיקרי של הממשל האמריקני, ובטהרן קלטו מהר את הלהט האמריקני לסגור עיסקה. והאמריקנים לא היו לבד. הרוסים והסינים הקדימו אותם בשיחות ז'נבה באוקטובר 2009 בהפגינם רצון טוב כלפי האיראנים. גם בריטניה וגרמניה, בחסות שרת החוץ של האיחוד קתרין אשטון, יישרו קו עם וושינגטון. וכך נותרה פאריס לבד במערכה. אבל כמה כבר היא יכולה להגיד לעולם NON.

סמנטיקה מעל עובדות

עוד לפני שנציגי המשלחות ישבו לדבר, העלה עלי חמינאי את הטון בטהרן כדי ליצור משבר. ערב קודם סיפר לי מקור אירופי חשוב כי האיראנים הולכים לשחק קשוח אף שהם יכולים לסגור עיסקה בעשר דקות. לכולם כבר היה ידוע למה לצפות בתסריט השוויצרי שנכתב מראש. חמינאי הבין היטב שבבזאר השוויצרי שאליו שלח את אנשיו הלקוח מוכן לספוג, העיקר שייצא עם שטיח דמוי הסכם. הוא היה כל כך בטוח בעצמו, עד שכינה את ישראל בשמות של חיות וגם לא ניבא לה עתיד מזהיר (לא ניבא לה עתיד בכלל), ובמקביל שירטט קווים אדומים.

ביום השני של השיחות, כשכבר דיווחנו ב"ישראל היום" ששר החוץ הרוסי סרגיי לברוב יגיע בשישי, הדבר נשמר עדיין בסוד מהעיתונאים. גם במלון אינטרקונטיננטל הסמוך כבר החלו להודיע לכמה עשרות אורחים שצריך לפנות חדרים. אורחים חשובים (שרי חוץ) כבר היו מתוכננים להגיע. ביום חמישי, בזמן שהאיראנים השקיעו זמן יקר "בחידוש האמון שאבד להם במעצמות" (עולם הפוך), החלו בסביבתה של אשטון לרקום תוכנית חלופית. מאחר שבסיפור שלנו הסמנטיקה היתה לא פחות חשובה מהעובדות, התחילו לחשוב על פתרון יצירתי של הבנות במקום הסכם. אבל לא היה צורך בכך. איראן הגיעה לז'נבה להוטה לחתום על "הסכם הביניים", שבדיוק כמו בהסכם האמריקני־רוסי בסוריה מעניק לגיטימציה לאייתוללות ומאפשר להם לשמר את הקיים כשהם, להזכירכם, כבר מנהיגים מדינת סף. איראן כבר מזמן לא הרגישה כל כך מחוזרת.

לילה מורט עצבים

ואז הגיע סוף השבוע המוטרף שבו הרגישו חלק מהעיתונאים שאם הפצצה האיראנית לא תחסל אותם - יעשו זאת השיחות. איראן דיברה בשני ראשים, שר החוץ מוחמד זריף (מנוסה ומוכשר) שידר אופטימיות, סגנו שידר קשיים. בשבת כבר הגיעו כל שרי החוץ. וויליאם הייג הבריטי דיבר על קושי, הגרמני הלך בעקבותיו. הצרפתי דיבר על "קשיחות" ועל "הסכם יציב" והסיני הזכיר כי מעולם לא היינו כל כך קרובים. כותרות העיתונים היו מנוסחות בסגנון "קרובים־רחוקים מהסכם". רק מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, היה רגוע מספיק כדי לצאת ביום דרמטי שכזה העירה ולרכוש שוקולד שוויצרי לרעייתו. רומנטיקן, אופטימיסט או סתם אחד שידע את הסוף?

הלילה היה מורט עצבים. אלמלא נוכחותם של כתבים בינלאומיים, ייתכן שעיתונאים ישראלים ואיראנים היו נופלים אלה בזרועות אלה. אגב, העיתונאים האיראנים הם אולי הסיפור היפה ביותר בשיחות ז'נבה. מאז המהפכה של חומייני ב־1979 לא זכורה לי אינטראקציה כה מופלאה בין ישראלים לאיראנים. אכלנו יחד, צחקנו יחד, ואפילו החלפנו מידע. 

בלילה הגיעו שר החוץ זריף ואחריו קרי. זריף, עם חתימה ביד, דיבר על חזונו החדש: מפרץ פרסי שקט ובטוח, נקי מעימותים, שבו כל המדינות מכבדות זו את זו. המסר יועד, כמובן, לסעודיה ולאמירויות.

ומה עם ישראל? אל דאגה. בטהרן ימשיכו לאיים עליה, למשל במצעדים צבאיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו