לא מזמן ישבנו עם כמה חברים וקיטרנו שכבר המון זמן לא יצאנו לראות הופעת רוק טובה. לפני שנולדו הילדים היינו אנשים קלילים, שבהחלטה של רגע יכולים להיכנס לאוטו ולצאת על עיוור לדוג איזו הופעה. אבל זה היה פעם, לפני שהתחלנו לחפש בפאניקה קופונים לפסטיבלים של חנוכה ולפני שהפכנו למחממי שוקו, נהגי הסעות ומורים פרטיים לאנגלית.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
היום זה שונה. הזדקנו, נהיינו כבדים, וגם הילדים לא מקלים את החיים. חוץ מג'ון קרי, שקופץ לפה מתי שבא לו, יש מעט מאוד אנשים בני יותר מ־50 שמאמינים בספונטניות. בגילנו הכל חייב להיות מתוכנן עד הפרט האחרון - מתי באה הבייביסיטר, מי בא, איך נוסעים, איזו הופעה וכמובן שחייבים, חייבים! - להזמין כרטיסים מראש. אז אחרי שגמרנו לקטר החלטנו, אני והחבר'ה, שהולכים להופעה של זמר מפורסם. לא "הזמר המפורסם", סתם זמר מפורסם (השם שמור בכיס האחורי של המכנסיים). זה לא היה פשוט, כי היינו צריכים להסכים מיהו אותו זמר ומהו התאריך שנוח לכולם, וגם לתפוס אותו כשהוא מופיע ליד הבית, ולא בפסטיבל זריחות/שקיעות במצדה.
ברגע של טיפשות לקחתי על עצמי את נושא הכרטיסים. אני הרי קצת מהתחום. צילצלתי למועדון וקניתי שישה כרטיסים ב־900 שקלים, וביקשתי לדעת איפה יושבים. הגברת בצד השני הסבירה לי את מה שידעתי, "אנחנו לא שומרים שולחנות, כל הקודם זוכה״. חייכתי לעצמי. אני הרי מכיר את שוהם (שם בדוי) המנהל, אני אדבר איתו ונסגור על שולחן מועדף, כיאה לאדם במעמדי. שלושים וכמה שנים של ותק בתעשייה בטוח שווות משהו.
כמה ימים לפני ההופעה שלחתי לשוהם סמס המברר את הסיכוי שישמרו לי שולחן. ״אין בעיה, רק אל תגיע ברגע האחרון כי יש לחץ אדיר", ככה הוא אמר.
היום ההיסטורי הגיע, ואיתו התקלות. הבייביסיטר צילצלה להודיע שהיא מאחרת, כי אין לה איך להגיע. זה אמנם שיבש לי את כל תכנון הזמנים, אבל נסעתי בעצמי להביא אותה. רבע שעה איחור, ובכל זאת, מצבנו היה עדיין טוב. ההופעה מתחילה בעשר. אם נגיע בתשע והשולחן שמור, אנחנו ממש מסודרים.
בתשע בדיוק נכנסנו למועדון, אני ואשתי. החברים כבר ישבו בכיף ושתו להם בירות, והשולחן שקיבלנו היה ממש במרכז המועדון עם ספייס די גדול מכל הכיוונים. הזמנתי לה ולי משקה, הנחתי יד סביב מותניה, התרווחתי בכיסא ושאלתי את החברים אם הם מרוצים מהשולחן. ״מאוד״, ענו החברים. ״שיחקת אותה!״
הרגשתי איך המניה שלי מזנקת כמו המניה של טוויטר. לרגע היה נדמה לי שהנשים סביב השולחן הסתכלו עלי במבט של אחד גבר גבר, מענטש שיודע לספק את הסחורה. מרוצה מעצמי הזמנתי את כולם לסיבוב שתייה על חשבוני, יו הפנר סטייל.
ברבע לעשר זיהיתי תנועה חשודה. שני טכנאים גילגלו פנס תאורה אימתני לתוך האולם והחנו אותו בדיוק מול הפרצוף שלי, באותו ספייס שכה שמחתי על קיומו. פניתי לטכנאים ושאלתי מה התוכנית לגבי הפנס, אבל נעניתי שזו תחנתו האחרונה וזה מיקומו מעתה והלאה.
הרגשתי איך הדם עוזב לי את הפנים. החברים התבאסו והפסיקו לחייך. ״זה יסתדר תכף״, ניסיתי לנחם אותם. "טלפון אחד לשוהם והפנס הזה חוזר לרחם שממנו יוצאים כל הפנסים".
שוהם לא ענה לטלפון, וגם לא למסרונים. בינתיים האור כבה, הזמר עלה, והקהל מחא כפיים בהתלהבות. אבל לא בשולחן שלנו. אצלנו היתה דממה. הרגשתי כמו גבי אשכנזי שנייה אחרי שהודיעו לו שסוגרים את הקידוח. הנשים בשולחן הסתכלו עלי כמו על איזה נעבעך. שלומיאל. גבר ללא אבר.
מישהו מהחבר'ה אמר שאסור לשלם על שולחן כזה. אחד אחר צייץ שעבדו עלינו. מישהי מילמלה שלא היו צריכים לסמוך עלי. התפתחה אווירת לינץ'. השולחן התחיל להתמרמר באופן קולקטיבי, ואפילו אשתי, שנשבעה פעם להיות איתי בטוב וברע, עברה לצד של הרעים.
ההופעה התחילה, אבל אנחנו לא ראינו כלום. החברים ניסו לשפר עמדות כדי לראות משהו, אבל הם הפריעו לאנשים אחרים, חטפו על הראש, וחזרו חזרה. ניסיתי לצלצל שוב לשוהם, אבל לא היה מענה. אחרי רבע שעה הוא כתב לי: ״איך ההופעה?״ עניתי: ״זוועה. יש מולי פנס שמסתיר את הבמה". הוא חזר עם ״כבר מטפל״, ובאמת, בתוך כמה דקות הגיעה גברת מדירקטוריון
המנהלים והציעה להעביר אותנו לשולחן ש"הכינו ממש בשבילכם".
אספתי את החבר'ה ועברנו לשולחן החדש, תוך כדי שאנחנו מעצבנים בדרך כל מיני צדקנים שזרקו לנו ״תגיעו בזמן!"; "אתם מסתירים"; "יא מניאק, דרכת לי על הרגל" וכיו"ב. השולחן המדובר היה ממוקם מאחורי הבמה, וראינו ממנו בעיקר את הישבנים של הזמר וחברי להקתו. קראנו שוב לעזרה. ״אני יכולה לפזר אתכם בין כמה שולחנות״, אמרה הגברת, שהרגישה קצת לא נוח. לא כמונו, אבל קצת. "אמנם לא תשבו יחד, אבל לפחות תראו את ההופעה".
פוזרנו ברחבי המועדון, כל זוג בשולחן אחר. הרעיון של הבילוי המשותף נזרק לפח, אבל זה מה יש. לא ראיתי לאן זרקו את החבר'ה האחרים, אבל דווקא לאשתי ולי אירגנו שולחן לא רע בכלל. רק שברגע שהתרווחנו בכיסאות, שמעתי את הזמר המפורסם נפרד ב״תודה רבה לכם ולילה טוב״.
בחוץ פגשנו את שאר החבר'ה, שדיווחו על סבל בלתי נגמר. בסתר ליבי עוד ציפיתי שמישהו יחזיר לי את הכסף ששילמתי על הכרטיסים, אבל כולם נעלמו בזריזות במכוניות ונבלעו בחשיכה. שבועיים עברו מאז, ואני עדיין מחכה. את ההופעה שכחתי, את החור בכיס לא. עכשיו אני מחפש קופונים לפסטיגל.
yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו