"אנחנו לא תלמידים, אנחנו סטודנטים!" מדגיש בפניי גאה וזקוף מתן (26), כשאני שואלת את אורית ג'נח, הסייעת המסורה של הכיתה, כמה תלמידים בדיוק מונה מכללת כישורי חיים. היא מחזקת מייד את דבריו: "מתן לגמרי צודק! לומדים פה במכללה עשרים סטודנטים. 12 סטודנטים ו־8 סטודנטיות. הם מגיעים לכאן בכל יום מהמרחב שכולל את נצרת עילית, עפולה, בית שאן, טבריה וכל העמקים שבתווך, והם אכן סטודנטים לכל דבר".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
המכללה לכישורי חיים שבקיבוץ אשדות יעקב איחוד היא המכללה היחידה בארץ המקנה לבוגרים בעלי צרכים מיוחדים מיומנויות מקצועיות ואמנותיות. היא מלמדת אותם ומקנה להם כישורים להשתלבות בחברה, בזמן שצעירים בעלי מוגבלויות דומות במרכז הארץ ובדרומה נשלחים לפסי ייצור במפעלי אריזה או לעבודות דומות אחרות.
נמצאים כאן עשרים חבר'ה שקיבלו הזדמנות ללמוד ולהתפתח, במקום להתקבע במסלול חיים מונוטוני, מקטין, שלא תמיד מאמין ביכולות שלהם או רואה את מיצוי הפוטנציאל שלהם לנגד עיניו כמטרת־על. כאן הם מקבלים הזדמנות שווה והרבה אהבה.
ימים ספורים אחרי ביקורי במכללה התקבצו במשכן הכנסת הורים ונציגי ארגונים המייצגים טווח מוגבלויות רחב. הם הגיעו לשם לכבוד השקת השדולה לשילוב ילדים עם מוגבלויות בחינוך, בראשות חברת הכנסת קארין אלהרר ("יש עתיד"), ששמה לעצמה למטרה להסדיר את מעמדם של ילדים עם מוגבלויות ולאפשר להם חינוך ראוי.
היו שם ילדים שמוגבלויותיהם, כמו החוזק שלהם, נראים לעין. היה שם נוער עיוור ונוער משותק מוחין וישבו שם גם נציגי עמותות ההורים - הורים שמציאות חייהם הביאה אותם למחוזות שלא תיארו לעצמם שיגיעו אליהם טרם נולדו להם ילדיהם, ועכשיו הם בכנסת, מייצגים את עמדתם, משלבים ידיים ומנצלים את ההזדמנות הכמעט היסטורית לדחוף למען שוויון הזדמנויות לכולם.
בין לבין ישבה גם ירדנה אמסלם, אישה יפה ונרגשת, ששלושים שנות אימהותה לערן הביאוה עד הלום. היא כבר נפגשה בעבר בכנסת עם חברי כנסת כדי לשכנע ולפרוץ דרך, ועכשיו היא זו שמוזמנת, היא זו שצריכה לשמש השראה, היא זו שאומרים לה: "ככה בדיוק צריך לעשות בכל רחבי הארץ".
"זו פעם ראשונה בחיים שלי שאני יושבת מול פאנל כזה של אנשים שמדברים בשפתי ומבינים אותי", אמרה ירדנה. "אני לא צריכה לשכנע אף אחד או לשדל או להתחנן, כולנו פה למען אותה מטרה מקודשת. אני עוצמת את העיניים ומבינה שאם כל האנשים הנפלאים שיושבים פה ישלבו ידיים, הרי אפשר שנזיז את כדור הארץ עם הכוחות והאנרגיות שיש לנו. להזיז את כדור הארץ, לא פחות".
הכל התחיל בשיחת סלון
הסטודנטים במכללת כישורי חיים מוכרים על ידי משרד הרווחה כבעלי מוגבלות שכלית התפתחותית (כפי שהחלו להגדיר את הלוקים בפיגור שכלי מאז 2012). הצעיר שבהם בן 22, והמבוגר ביותר, ערן אמסלם, יחגוג בפברואר הקרוב שלושים.
אמו של ערן, ירדנה, היא האדם שהפך את המכללה הזאת מחלום למציאות. כשהגיע ערן לגיל 21, הגיל שבו מסתיים חוק חינוך החובה לתלמידי החינוך המיוחד, הבינה ירדנה כי עתידו של בנה יכול לנוע בין דיור בהוסטל לבין עבודה במרכזי עבודה שיקומיים, המכונים מע"ש. ערב אחד, בשיחת סלון חברית, אמרה תוך כדי דיון על עתידו של ערן, בלי באמת לחשוב לעומק על דבריה: "אז אני אקים מכללה לכישורי חיים עבורו".
שנתיים אחרי שאמרה את הדברים בהיסח הדעת, המכללה כבר עמדה על תילה, מצייתת לאג'נדת החיים של ירדנה: "מה שחלמתי הוא להעניק לבוגרים בעלי הצרכים המיוחדים אפשרות להתקדם על פי רצונם, על פי נטיית ליבם, ולאפשר להם להתפתח בחיים כמו שמתאפשר לכל אחד אחר. שוויון הזדמנויות, זה כל מה שאני מבקשת עבור בני ועבור הדומים לו".
בלי מבנה, בלי מורים, עם תלמיד אחד בודד שהיה בנה ושהכל נעשה לכבודו ולמענו, יצאה ירדנה לפני שש שנים להגשים את חלומה. היא הקימה את עמותת "נותנים באהבה" שמגייסת תרומות למימון המכללה והחלה בסידרת פגישות אינטנסיביות. שר הרווחה דאז יצחק (בוז'י) הרצוג נתן לה את ברכת הדרך, ובנובמבר 2007 קמה המכללה בטבריה, עם מנהל מתנדב, מורים מתנדבים ועשרה תלמידים שישבו עד אז בבית כי הוריהם סירבו לשלוח אותם למקום עבודה לפני שלמדו דבר אחד או שניים על החיים.
מטרות המכללה לכישורי חיים ברורות מאוד. יריב קרין, המנהל, מבהיר את התפיסה ההומניסטית של המקום הרואה במרכז את האדם ואת צרכיו: "תפקידנו הוא להשתדל למצות את הפוטנציאל של הרוח האנושית עד כמה שניתן. מטרותינו הן העלאת סיכוייו של התלמיד להשתלב בחברה ועל ידי כך שיפור איכות חייו, הכשרת התלמיד להשתלבות בתעסוקה ראויה, הרחבת השכלתו בתחומים השונים, פיתוח כושר החשיבה שלו וכמובן העלאת ביטחונו העצמי". מערכת השעות במכללה כוללת שיעורי אקטואליה ושיעורי רשתות חברתיות לצד שיעורי כתיבה וקריאה למתקשים בכך.
בשנה שעברה עברה המכללה למשכנה הנוכחי בקיבוץ אשדות יעקב איחוד. שם היא שוכנת בתוך מבנה ישן שבו כיתת הלימוד ומועדונית, המשמשת גם חדר האוכל, ובקרוב יעברו התלמידים למבנה קבע שנמצא ממש ממול.
שיח אקדמי לכל דבר
בינתיים מתקיימים הלימודים במקום במלוא המרץ. בחוץ שמש סתווית מחממת, והסטודנטים יוצאים אליה, אוחזים בטאבלטים האישיים שלהם שקיבלו כתרומה. לכל סטודנט טאבלט, שאיתו הוא מצלם את המטלה המסכמת את נושאו של שיעור התקשורת החזותית. אלגרה לוי, רכזת ההתקדמות האישית, והסייעת אורית מלוות אותם במשימות. מייעצות, רומזות, מחבקות הרבה. בכלל, אי אפשר להתעלם מהאווירה החמה, מהאהבה ומהאמפתיה הגדולה השוררת בכיתה המיוחדת הזו. אמפתיה אמיתית, נטולת מסיכות, אותנטית. מה שאתה רואה זה בדיוק מה שקורה, בלי מניפולציות.
אורית (56) הסייעת הגיעה לכאן כשהמכללה רק הוקמה והתנדבה לשעה אחת ביום. היא היתה הראשונה שפתחה עבור הסטודנטים את השער ביום הראשון והמרגש לקיומו של המקום. שלושה ימים היא החזיקה מעמד בסטטוס המתנדבת לשעה אחת ביום. מאז היא הסייעת של הסטודנטים במכללה במשרה מלאה. כל הורה לילד עם צרכים מיוחדים, שנחשף לעבודת הסייעות, יידע לספר שסייעת היא דמות מפתח חשובה מאין כמוה בשיגרת יומו של הילד המיוחד. אמא מחליפה לכל דבר. אורית מכירה כל סטודנט וסטודנטית, יודעת מי אוהב לאכול מה ודואגת לכל מחסורם.
גם אלגרה (26) הגיעה לכאן כמתנדבת, במסגרת "עמותת איילים", והיום היא רכזת התקדמות אישית, דואגת לחבר בין מתן שאוהב מאוד חיות לבין חוות הסוסים בקיבוץ שבה הוא עובד פעמיים בשבוע, מחברת בין רבקה לבין בית הקפה בטבריה שבו היא עובדת פעם בשבוע, שם היא עושה כל מה שנדרש, מתעוררת לבוקר יצרני ופעיל.
"אני מחפש לצלם סימטריה", מסביר לי שמעון (26) הלוקה בתסמונת דאון בעיצומו של שיעור התקשורת החזותית. הוא תר ברצינות את הסובב אותו ומצלם ענף של עץ תמר, סימטרי מאין כמוהו. "את תרצי לדבר איתי אחר כך על המכללה?" הוא שואל בטון בטוח בעצמו וברור, "זה חשוב לי לדבר על המכללה, כי אני כל כך אוהב להיות פה". בשנה שעברה שולב שמעון בלימודים אקדמיים במכללת "כנרת" והכל ראו בו סטודנט מן המניין.
גם מירית וקובי מחפשים לצלם סימטריה. הם מבצעים את המשימה יחד, מביימים סיטואציה סימטרית, מצלמים ובוחנים את התוצאה, לא זזים זה מזו. הם מספרים לי בביישנות כובשת שהם חברים. זוג של ממש. מתראים גם אחר הצהריים ומאוד נהנים להיות יחד. כשיתכנסו שוב לשיעור ויתיישבו בשולחנות המסודרים בצורת חי"ת, ינהלו עם המורה מירב שיח אקדמי לכל דבר על התמונות שניבטות מתוך הטאבלטים שלהם, יחליטו יחד אם הן סימטריות אם לאו.
"אני מלמדת את החבורה המיוחדת הזו את יסודות השפה הוויזואלית", מבהירה מירב, שמבקשת להיחשף רק בשמה הפרטי. "אנחנו לומדים איך בדיוק לקבל מסרים חזותיים, איך להשתמש במסרים דרך צבע וצורה. לדוגמה, לקראת יום הזיכרון לרצח רבין בחנו פרוספקטים וכרזות הקשורים לעניין וניתחנו אותם מבחינת המסרים הוויזואליים שלהם. העובדה שאני מנגישה את זה עבורם ומנסחת את ההגדרות מחדש גורמת לי עצמי להסתכל על הכל באופן מתחדש ואחר, ואני מוצאת עצמי מבחינה בדקויות אחרות שלא שמתי לב אליהן עד כה".
כיתת הלימוד מקושטת עד אחרון הקירות, עמוסה בתוצרי שיעור המסכמים את הפעילות השוקקת בכל אחד מימי הלימודים. תמונות של נשיא המדינה וראש הממשלה, עבודות אמנות אבסטרקטיות לצד אותיות האל"ף־בי"ת בניקוד בסיסי, למען התלמידים שנמצאים עדיין בתהליך רכישת מיומנות הקריאה.
מייד אחרי ההפסקה מגיעה שלומית חפץ מלווה באקורדיון לשיעור שירה בציבור. הסטודנטים שמחים מאוד לקראתה, אוהבים את השיעור שלה. פעם בשבוע מגיעה שלומית מהיישוב שער הגולן להתנדב במכללה. היא מספרת שבהתחלה שרו ודפקו על השולחנות ללא הרף, רצו לשיר רק אייל גולן ודודו אהרון, "שזה בסדר, אבל היה לי חשוב להכיר להם עוד יוצרים בשירה העברית. זה היה מדהים לראות איך הם מתלכדים סביב השירה, לומדים לשיר יחד. בהתחלה כל אחד היה שר לעצמו, לא מקשיב לאחר. היום הם בפירוש למדו את שפת השירה.
"הם למדו להתבונן בטקסט ולהבין את חשיבותו, מילות השיר הן כבר לא רק פלקט עבורם. הם למדו לכבד סולואים של אחרים, מחכים להקדמה של האקורדיון ומסיימים יחד את השיר, לא מוחאים כפיים כשלא צריך. אני מקבלת מהם המון אהבה ופרגון, וזה מדהים איך דרך חוויה של שיר הם מרחיבים את אוצר המילים שנשארות איתם".
בשיעור הם למדו על יוצרים דוגמת אריק איינשטיין או נתן אלתרמן, ולא דילגו גם על יוצרים עכשוויים, למשל עילי בוטנר. היום בשיעור הם מדברים על חיים חפר, מזכירים את מועד פטירתו ועל הלוח נכתבות מילות השיר "הן אפשר". שלומית מסבירה להם את פשר המילים והם שרים כחבורה אחת מלוכדת: "הן אפשר, הן אפשר", וצירוף המילים האופטימי הזה מקבל משנה תוקף אצל החבורה המיוחדת הזו, שמוכיחה לעצמה בכל בוקר מחדש שאכן, אפשר.
חברה חברתית
אני פוגשת את ירדנה אמסלם במשרדה הממוקם בקומה השנייה במלון דונה גרציה שבטבריה. בקומה החמישית ממוקמים משרדי "אמסלם טורס", חברת נסיעות שהקים בעלה יעקב, יליד טבריה, טייס חיל האוויר שחלק אוהל עם רון ארד באותו קורס טיס מדובר של שנת 1977. משפחת אמסלם ידועה עד מאוד בטבריה, משפחה שורשית וערכית, כולם יודעים לספר על פועלה בקהילה, הנעשה בצניעות ומתוך אהבה והוקרה לתושבי המקום ולעיר עצמה. ערן, בנם של ירדנה ויעקב, נמצא גם הוא במשרדים, מרגיש בבית, מקבל תמיכה ואהבה מכל עובדי החברה. הוא יושב מול המחשב וגולש באינטרנט באופן עצמאי לחלוטין, מצטרף אל העובדים לארוחת הצהריים.
משרדה של ירדנה מלא בתעודות הוקרה ובתמונות של חברי המכללה. אי אפשר להתעלם מנוכחותה הדומיננטית, היא נמרצת ועוצמתית, עסוקה עד מאוד בגיוס תרומות למכללה, שהיא מפעל חייה - יוזמה של אמא שלא היתה מוכנה ללכת אחרי הזרם המשחרר את ההורים מנטל גידולו של ילד בעל צרכים מיוחדים, אמא שהחליטה שהיא מנתבת במו ידיה עבור בנה המיוחד מסלול חיים שונה מהמקובל.
רק כשתספר לי על לידתו הקשה של ערן, ותחזור שלושים שנה אחורה, ישקוט קולה וירעד לפרקים, אף על פי שהיא כבר שיחזרה עשרות פעמים את רגעי הלידה שלו ואת אותו רגע קשה מנשוא שבו הבינה כי ערן הוא אחר, שונה משאר אחיו, וכי הוא כבר לא יהיה טייס כפי שחלם עבורו אביו.
"אין לך הרבה מה לעשות איתו, לא כדאי לך לגדל אותו בבית, שימי אותו במוסד, אחרת את ובעלך תחוו עוגמת נפש קשה מאוד", אמרה לה בלי להניד עפעף אחת הרופאות המאבחנות שעימה התייעצה כשערן היה בן שמונה חודשים. וירדנה לא ידעה את נפשה מצער, זוכרת היטב איך עשתה את כל הדרך מצפת לטבריה כשהיא ממררת בבכי.
כשחזרה הביתה ובישרה את הבשורה הקשה ליעקב בעלה, "הוא אמר לי משפט מכונן שהולך איתי ועם ערן לאורך כל החיים כסלוגן: 'ירדנה', הוא אמר לי בז'רגון האופייני לטייסים, 'ערן עוד יעשה מעל הדוקטור הזו באזז'. כך אמר, וזה באמת מה שקורה עם ערן היום. מבחינתנו הוא לגמרי עושה מעל אותה דוקטור באזז.
"היה לי ברור שערן גדל איתנו בבית, עם כל המשפחה המורחבת הנפלאה שיש לאביו, ואני עושה את המקסימום כדי לשלבו בחברה הרגילה למרות שבהתחלה, חייבים להודות, לכולם היה קשה לקבל את השונות שלו. אחרי שחוויתי עוגמת נפש בבית הספר המיוחד שבו שלמד כתלמיד כיתה א', פעלתי להקמת הכיתה המשלבת הראשונה בטבריה. אז, לפני שנים, כשאף אחד עדיין לא ידע אפילו להגות את המילה 'שילוב'. על אחת כמה וכמה עכשיו כשהוא בוגר.
"מבחינתי, אין שום הבדל בינו לבין שלושת אחיו הבריאים", ממשיכה ירדנה. "אם הם מסיימים ללמוד, מתגייסים לצבא, לומדים ומכשירים את עצמם לקראת חיים בוגרים ועצמאיים - למה לערן לא מגיע לעשות את המסלול הזה? למה שיקבעו לערן במשרדי הממשלה מה הוא צריך לעשות ולא תינתן לו הזכות לבחירה ולמימוש? הרי כבר הוכח במחקרים שמוחם של בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית מגיע לשיאו בטווח הגילים שבין 21 ל־25, אז דווקא בגיל הזה לנוון אותם?"
בשנתיים הראשונות לפעילותה של המכללה ספגה משפחת אמסלם את הוצאות ההפעלה שלה. חברת הסעות שבבעלות המשפחה הסיעה את התלמידים, המלון שברשותם דאג להזנתם, עד שקיבלה הכרה של משרד הרווחה. הרבה מעובדי החברה הצטרפו כמרצים מתנדבים במכללה שירדנה חלמה והגשימה. למשל דוד דהן, מנהל בכיר בחברה, שהגיע ללמד שיעור אקטואליה עם מערך שיעור מסודר ומובנה, אבל "תוך דקות הרגשתי שאני מאבד אותם. תוך כדי תנועה הבנתי שאני צריך לצאת ממה שקורה להם, באקטואליה של עולמם שלהם. אני מקשיב להם, אנחנו מדברים על הדברים, יש להם קו פתוח אלי להתקשר ולשוחח מתי שרק ירצו. אני לומד מהחבר'ה האלה הרבה על אהבת חינם, על שמחת חיים אמיתית, על סלחנות ועל פרגון אמיתי. אני מחכה לפגישה איתם לא פחות ממה שהם מצפים לה".
גם שרה אראל, מדריכת טיולים, מתנדבת במכללה. פעם בשבוע היא מגיעה מצפת ומלמדת ידיעת הארץ ואזרחות. "אני נותנת להם המון אבל בהחלט מקבלת מהם לא פחות", היא מספרת, "זה מדהים איך בזמן שאני משוחחת איתם על נושא השיעור, עוד ועוד שכבות אישיות מתקלפות ונחשפות".
בעוד כחודש עתידים הסטודנטים לעבור אל מבנה הקבע של המכללה המשתפץ בימים אלה. אורי אביגדור, משנה למנכ"ל אמסלם טורס, הוא יו"ר עמותת "נותנים באהבה" ומי שהתנדב להיות אחראי על תהליך שיפוץ המבנה הגדול ששכרו מהקיבוץ. המבנה תוכנן בקפידה תוך כדי שימת דגש על צורכי התלמידים. נבנו כיתות גדולות ומרווחות, חדרי התרגעות, שירותים ואמבטיה נגישים לנכים, אך עדיין חסרים לעמותה כספים רבים להשלמת השיפוץ. ירדנה חולמת על הקמת סדנאות שונות, אולפן מוסיקה, גינה אקולוגית, רכישת לוחות חכמים, מחשוב ותקשוב המכללה, וכדי להגשים את החלומות הללו דרושים לה כספי תרומות רבים.
צחוק מתגלגל מסתורי
ובחזרה למכללה. מחוץ למבנה נשמע בוקע מתוך החלונות צחוק מתגלגל, משחרר, שאי אפשר שלא לברר מייד את פשרו.
"מר חסון, אם המצרים באים, מה אתה עושה?" נשמע חיקוי מדויק של המערכון הידוע מסרט הקאלט "גבעת חלפון אינה עונה".
"מה שעשינו ב־56'", נשמעת התשובה של הסטודנט ניסים, מחקה בדיוק רב את קולו של שייקה לוי. "ומה... מה עשיתם ב־56'?" נשמעת השאלה המתבקשת, וככה ממשיך הדיאלוג עד שהוא מסתיים בשורת המחץ הידועה מראש, שאומר ניסים: "שלושים שנה, לך תזכור".
כל השבוע הם חיכו ליוסי וידר, הבדרן הידוע שמתח כל מפורסם אפשרי בטלפון כשחיקה את נשיא המדינה, את ראש הממשלה או את פלאטו שרון. וידר משתדל להגיע לפחות אחת לשבוע מביתו שבמרכז הארץ למכללה. "את רואה, זה תיק ההפתעות שלי!" הוא מראה לי את התיק שלו שבו כובעים, משקפיים ופאות לרוב. הוא לא בא להצחיק את הסטודנטים במכללה, ממש לא. הוא מעביר להם סדנה למשחק וסטנד־אפ, ודווקא אלו הם בעצמם שמגלגלים אותו מצחוק. מבחינתו הם הכוכבים האמיתיים.
באירוע ההתרמה למכללה של לפני שנה הם הרימו מופע מחווה לקולנוע הישראלי, ובקהל ישב נרגש זאב רווח בכבודו ובעצמו, צופה בכל הסטודנטים חבושים בכובע של חכם חנוכה, מדקלמים קטעים שלמים מסרטיו. "זה היה מוצלח עד מאוד", מספר וידר בהתרגשות. "עכשיו אני חולם עבורם על סיבוב הופעות בכל הארץ. יש להם כבר הופעה סגורה בינואר בסיטי טאוור ברמת גן, באירוע למען ארגון אחר".
השיעור של וידר הוא שמחה והילולה. הם מחבקים אותו, יודעים לצטט רפליקות שלמות מ"גבעת חלפון אינה עונה", מ"צ'רלי וחצי" ומ"קזבלן", והם בעיקר שמחים. צמד האחים התאומים שמעון ואלדד עוטים על עצמם פאות ומשקפי "חכם חנוכה" ונכנסים לדמות בקלילות. וידר נרגש לנוכח האהבה המורעפת עליו ואומר: "הם יכולים הכל, והם לא פחות מוכשרים ממני.
"אני מופיע הרבה בלילות, אבל הבקרים שלי פנויים", הוא מספר, "והיה לי ברור שאני רוצה לעשות משהו למען אנשים עם צרכים מיוחדים. כשהתחלתי לעשות טלפונים ולהציע את עצמי חינם אין כסף, אנשים לא האמינו לי, חיפשו איפה הקאץ' בכל הסיפור הזה. עכשיו צריך להתמקד בעניין ההופעות של החבר'ה האלה. הם חייבים להופיע כמה שיותר בכל רחבי הארץ, תאמיני לי שאי אפשר להישאר אדישים אליהם כשהם עולים על הבמה".
אחרי סדנת המשחק מגיע שיעור יצירה עם שקד אמסלם, אחותו של ערן. שקד רק בת 14 וחצי אבל מפגינה בגרות האופיינית לאחים של ילדים חריגים. "אני לא מוותרת על הפעם הזו בשבוע שבה אנחנו עושים עבודות יצירה. זה כיף לי וגם חשוב", היא אומרת. היא נולדה לתוך משפחה המגדלת אח חריג, והעשייה והנתינה טבועות אצלה בדנ"א. בלי להתרגש יתר על המידה היא מנווטת בין כולם בסבלנות, בחיוך, באהבה.
יום חמישי מוקדש במערכת לצה"ל. ביום הזה עולים רוב הסטודנטים על מדי צה"ל, עונדים את הדיסקית שעליה צרוב שמם ומצטיידים בפנקס חוגר. כולם נוסעים יחד לבסיס החינוך מחווה אלון, השוכן בגבולו הצפוני של הגליל התחתון, שעם סגל הפיקוד שלו נוצר קשר הדוק ומפרה. ביום העצמאות האחרון אף קיבל תלמיד המכללה ניסים, בן 26 מיבנאל, את אות החייל המצטיין.
"הוא עמד בשורה הראשונה בדיוק באמצע", מספרת בהתרגשות אמו שוש. "לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. הבן שלי מקבל חייל מצטיין. הבן שלי. אני לא יודעת מאיפה להתחיל להודות לאישה המדהימה הזו, ירדנה אמסלם. לי היה ברור שניסים לא ייצא מהבית להוסטל, הוא אוהב את הבית ויכול להיות בו, ולא ידעתי מה לעשות איתו כשחוק חינוך החובה הסתיים. פגשתי את ירדנה ברחוב בטבריה, ערן וניסים למדו אז באותו תיכון, והיא סיפרה לי על הפרויקט המדהים שהיא עומדת להקים, ומאותו לילה ישנתי בשקט. אני מודה שפשוט הרשיתי לעצמי לישון בשקט. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליה. המכללה הזו היא בפירוש קרש הצלה עבור ניסים שלי. הוא חווה שירות צבאי, משתתף במשחקי הכדורסל במסגרת הספיישל אולימפיקס, הוא משחק, הוא שר, הוא לומד כל כך הרבה דברים: להשתמש בכסף, לגלוש בזהירות באינטרנט. אני בפירוש אסירת תודה".
ובכל זאת, לא כל חלומותיה של ירדנה התגשמו עדיין. היא חולמת על עוד שלוחות של המכללה ברחבי הארץ, בטוחה שהן אפשר, לא פוסלת הרחבה של קונספט המכללה אל מעבר לים. "המכללה הזו, שהיא גשר מיטיב ומאפשר לחיים האמיתיים, צריכה להיות חלק בלתי נפרד משיגרת חייהם של כל הבגירים הדומים לערן", היא אומרת בתקווה, "אם לערן שלי מגיע והוא יכול, אז לכולם מגיע, ואין לי ספק שהם יכולים".
hagitr@israelhayom.co.ilתרומות למכללה לכישורי חיים של עמותת "נותנים באהבה" אפשר להעביר בטל' 054-6703603 או לחשבון הבנק של העמותה: בנק מזרחי, סניף 462, טבריה, חשבון 187015
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו