בחודש הבא (4 בדצמבר) יציינו שנה למותה של שחקנית תיאטרון הקאמרי רוזינה קמבוס, שהלכה לעולמה בגיל 60 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. בעלה דורון (60), שליווה אותה לאורך כל הדרך, תיעד את המאבק של רוזינה, ולאחרונה החליט להפוך את מאות השעות המצולמות לסרט דוקומנטרי על חייה ומותה.
"לא חשבנו שזה יהיה סרט", מספר דורון, "יש לנו חברה במאית בשם אלה זהרנו, וכשרוזינה חלתה ב־2005 היא התחילה לעקוב אחריה ולצלם אותה בתיאטרון, בבית החולים, מסביב לשעון. רוזינה שיתפה פעולה כל עוד זה לא הפריע לעבודה השוטפת. ואז המצב התחיל להחמיר ורוזינה התחילה ללכת לטיפולים, ואלה הלכה איתה לכל המקומות והחליטה שזה הפרויקט שלה. אחרי שרוזינה נפטרה היא אמרה לי: 'בוא נעשה סרט'. נסענו לרומניה, הבאנו משם חומרים, ואז נסענו לארה"ב כי רוזינה שיחקה גם שם. רצינו שהסרט ייצא ביום השנה למותה, אבל לצערי לא נספיק לסיים אותו, אז הוא ייצא כחודשיים לאחר מכן".
גייסת עזרה? בכל זאת, סרט כרוך גם בהשקעה כלכלית.
"יש לנו תומכים וגייסנו את רוב הכסף. קרן רבינוביץ התגייסה וארגון א.מ.י.ר וברונו לנדסברג נתנו את רוב הכסף. בעצם הסרט יתחיל מהרגע שבו היא עלתה לבמה בפעם הראשונה בגיל 5 ברומניה. הצלחנו להשיג חומרי ארכיון משם. אמא שלה היתה שחקנית והיא שיחקה בתיאטרון הילדים הרומני. היא עלתה לארץ ב־1983, וזה גם מופיע בסרט, כולל ההתחלה שלה בתיאטרון כאן".
אני מניחה שזה לא קל בשבילך לצפות בחומרים הללו ולעבוד איתם.
"אין ספק שזה כואב ולא פשוט. היינו נשואים 30 שנה, יש לנו שני בנים והיינו מאוד קרובים. הגעגוע קיים כל הזמן. אני חושב שהעובדה שאני מתעסק בזה מקלה עלי באיזושהי צורה. כולנו חשבנו שהיא תצא מזה.
"טיפלתי בה בכל הטיפולים הניסיוניים שיש כי אני עובד במכון ויצמן. מהרגע שהיא חלתה שיניתי פאזה. עד אז עסקתי במחשבים, וכשהיא חלתה התחלתי ללמוד ביולוגיה והתעסקתי רק במחקר עליה. עשיתי לה טיפולים ניסיוניים, וזה עבד לתקופה מסוימת. שמונה שנים היא תיפקדה בצורה כמעט מלאה, אבל זה סוג סרטן אלים ביותר ובסוף הוא ניצח אותה.
"מבחינתי, העבודה על הסרט הזה היא גם סוג של הנצחה. אני רוצה שהעולם יידע מי היא היתה".