איי חורבות

מתחם התחנה המרכזית החדשה בתל אביב אני פוגשת את פרדי אוזאטה, פעיל בקהילת הפיליפינים בישראל, שהקים אתר מיוחד לגיוס תרומות לסיוע בעקבות אסון הטייפון "הייאן". "הפיליפינים משתגעים פה מרוב דאגה", הוא אומר. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

גם מיריב פישר, מנכ"ל פלייאיסט ויו"ר לשכת התיירות ישראל־פיליפינים, ההתרשמות דומה. הוא מספר שהוא ושותפו, אורן עלי־רז, תרמו את כל המחשבים והטלפונים של משרדי החברה שלהם לשימושה של הקהילה הפיליפינית. "מגיעים לכאן אנשים עם סיפורים קורעי לב שקשה להישאר אדיש אליהם. מיום שני, כשפתחנו את המקום, ועד ליום שלישי בלילה, אנשים טובים כבר תרמו 10,000 דולר". לדבריו, "איי הפיליפינים הם אזור למוד טרגדיות ובכל זאת, הפעם זה שונה. זה איחד את כולם. עכשיו כולם פותחים את הלב ואת הכיס. בדרך כלל הפרובינציות בפיליפינים דואגות כל אחת לעצמה. כעת משהו בצילומים המזעזעים הפך את כולם למאוחדים. אנשים פה חוסכים כל שקל ושולחים הביתה".

[image gallery]

*   *   *

אנליזה אורושיו, נשואה ללא ילדים, לא מפסיקה לבכות. היא נמצאת בישראל שש שנים, ומספרת ש"התקשרתי לאחותי, והיא סיפרה שהכל בסדר איתם, הם בחיים, אבל הבית שלהם הרוס לגמרי. אין גג, אין כלום. היא אמרה לי, 'מה יהיה איתנו עכשיו, אין לנו כלום פה. תעזרי לי. אין לנו מה לאכול'. אני מדברת איתה ובוכה. אני מנסה להתקשר שוב פעם אבל לא מצליחה. אני דואגת לסבתא שלי, להורים שלי, לאחים, לנכדים. הם בחיים עכשיו, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה מחר והרבה דברים בסיסיים חסרים", היא אומרת בכאב.  

גם הסיפור של לורטה אלקרה - בת 39, גם היא נמצאת שש שנים בישראל - אינו מאיר פנים. משפחתה גרה בטקלובן. מאז האסון היא מנסה להתקשר לקרוביה ללא הפסקה, מסרבת לזוז מהטלפון. התור ארוך והאנשים מסביבה דוחקים בה.

אפשר לשמוע סיפורים רבים, קורעי לב, על אימהות ואבות שהשאירו את ילדיהם אצל הסבא והסבתא ובאו לכאן כדי להתפרנס. יש כאלה שגרים בישראל כבר 18 שנה, וילדיהם גדלו רחוק מהם. 

"בשיחה האחרונה אח שלי סיפר לי שהרוחות עומדות להגיע ושהם אטמו את החלונות בבית", ממשיכה לורטה לתאר בפניי את מימדי האסון, "אחר כך הוא סיפר שהם עברו לגור בבית ספר מקומי ושהם מקבלים אוכל הודות לתרומות. עכשיו אני יותר רגועה. מי ציפה שיימחקו ערים, אנשים, חיים? אין לנו הרבה מה לעשות חוץ מלהתפלל".

"החיבוק עכשיו יותר חזק"

ג'ואן לחמנצ'וק, בת 28, נטועה עמוק בישראל. בשנתיים וחצי האחרונות היא נשואה לישראלי, מיכאל שמו, ומתגוררת ברחובות. לשניים יש ילד בן שנה ושבעה חודשים, בריאן־וינס. ביום רביעי האחרון יצא מיכאל עם בנם הקטן למנילה, כדי לבקר את משפחתה של ג'ואן, אך היא נשארה פה. כל יום היא מגיעה לחמ"ל בתחנה המרכזית כדי לעזור לפיליפינים האבודים שבאים לבקש עזרה.

"ברור שהייתי רוצה להיות עם המשפחה שלי עכשיו", היא מודה, "למרות שהם בריאים, והסופה דילגה על מנילה. אבל יהיה עוד זמן לזה. פה, בישראל, זקוקים לי יותר עכשיו".

ג'ואן רוצה לטוס למנילה גם כדי לעזור בשיקום ההריסות. "אני בטוחה שתישאר לי עוד הרבה עבודה לעשות שם, גם אם לא אטוס עכשיו", היא מחייכת חיוך מריר ומוסיפה בעצב, "אנחנו נקרעים פה, אבל הם אלה שסובלים. אנחנו חיים פה טוב. במיוחד כואב הלב לראות את אלו עם הילדים. אני לא יכולה לדמיין מה הם עוברים. הלב נחמץ עם כל שם של קורבן שמגיע אלינו". 

אני יוצאת מהמשרד בקומה הרביעית של התחנה המרכזית. לא רחוק משם אנשים משתרכים בתורים ארוכים בסניף הדואר המקומי. "הם שולחים כסף, אבל בעיקר חבילות למשפחות שלהם בפיליפינים", מסביר לי אוזאטה. 

"לא בטוח אם הכסף יגיע בכלל, הרי הם רואים בחדשות איך הכל נמחק מעל פני האדמה", מסביר לי הומלס שנדבק אלינו עם עגלת סופר וסמרטוטים מטונפים בתוכה, "הם רואים בחדשות את כמות השקים הענקית שהטיס לשם הצלב האדום, בשביל להכניס את הגופות". 

בדרך אני פוגשת את פזית גודלביץ, מנהלת השיווק של "Focal" - מגזין של קהילת הפיליפינים. היא מעדכנת אותי ש"בדרך כלל אנחנו המקום הראשון שפונים אליו, אבל עד עכשיו - כלום. חלק מהאנשים לא הצליחו להשיג קשר עם המשפחה, אבל רובם - כן", היא אומרת במידת מה של נחמה. 

אני נוסעת לשגרירות הפיליפינים בתל אביב. העומס של התחנה המרכזית החדשה כאילו לא נוגע במשרדים השלווים, אך עדיין, גם שם קשה להם לעבוד, "זה מאוד עצוב, אבל מה אפשר לעשות חוץ מלהתפלל?" אומרת המוקדנית, בזמן שאני ממתינה לשיחה עם שגריר הפיליפינים בישראל.

בזמן שאני מחכה אני פוגשת את האב ריק פרננדו, שמתגורר במנזר בירושלים, בימים כתיקונם. לתל אביב הוא מגיע בעיקר בסופי שבוע כדי לחזק את קהל המאמינים הפיליפינים הנוצרים. הוא אומר כי "יש לנו קהילה המונה כ־1,200 אנשים שמגיעים לכנסייה שלנו ברחוב לבנדה. כמות כפולה מבירושלים. לפי השגרירות, בישראל שוהים כ־40 אלף פיליפינים, ויש עוד כאלה שלא מדווחים".

האב פרננדו מספר כי בימים אלו הם עסוקים בעיקר בפעולות לאיסוף כספי תרומות, ציוד, אוכל יבש וכל דבר שאפשר להטיס ויכול לעזור. "אנחנו אוספים מים, אוכל, ציוד, תרופות, והם שולחים את זה הלאה למשפחות שלהם. החיזוק פה הוא גם חומרי וגם רגשי".

האמונה הדתית לא נסדקת בזמנים כאלה?

"אלו ימים קשים, אין ספק. אבל לא סתם אומרים שהאמונה מנצחת. יש לנו מרכזים בירושלים, ברחובות וגם בתל אביב. גם עכשיו, אנחנו שרים ביחד, מתחבקים ומתחזקים אחד מהשני. זה מה שאנחנו עושים תמיד, רק שעכשיו החיבוק הוא יותר חזק, כשיש איום כזה ברקע". 

מה עם המשפחה שלך?

"היא מתגוררת באי גדול בצפון הפיליפינים, ואף אחד לא נפגע. אבל יש רבים שמגיעים לפה אחרי שאיבדו משפחה שלמה, או שיקיריהם נפגעו, או שלא יצרו איתם קשר כי הכל הרוס שם. אין לנו שום חדשות משם, כי אין חשמל. אנחנו מחכים לשמוע חדשות טובות. רק שהחשמל יחזור כבר".

איפה אלוהים?

כשאני מתעקשת על סוגיית הדת בזמן אסון, הרב מודה ש"אלוהים לא יכול לפתור את כל הבעיות. אבל הוא איתנו, גם כשאנחנו סובלים. ואז הוא עוזר לנו בסבל. אנחנו חייבים להיות חיוביים. זה הטבע, את יודעת, עד כמה שהוא אכזר. הטבע יחזור וישקם את עצמו. אנחנו מנסים לתת תקווה לאנשים", הוא חוזר ואומר.

גם שגריר פיליפינים בישראל, חנרוסו קלנגאה, מברך על כל עזרה. בשיחה איתו הוא מוסר כי כולם בישראל דואגים לאחיהם בפיליפינים, ובהם גם עובדי השגרירות, ומברך על חדר המצב שקם ביוזמת הקהילה הפיליפינית. "אנחנו מנסים לחזק את האנשים כאן ולקוות שהקרובים יימצאו בריאים וכמה שיותר מהר. זה מצב נוראי, אנחנו יודעים שהטבע יכול להיות חזק ואכזרי ודברים כאלה קורים. נקווה שבפיליפינים יתאוששו במהירות.

איך העבודה מתנהלת בימים אלו?

"כולנו בהמתנה עד שמצב העניינים יירגע. כך שנותר לנו רק לנחם ולחבק. יש הרבה סימפטיה לאנשים שלנו בימים אלו, יותר מ־22 מדינות תומכות בנו ועוזרות לנו. וזה נחמד. זו הנקודה האופטימית שאפשר לראות במצב כזה.

"זה חיבוק שמחמם את הלב", מתוודה קלנגאה בהתרגשות, "ישראל היא אחת המדינות הראשונות שבאה לעזרתנו, ולקחה אחריות ונתנה לנו עזרה. אנחנו מעריכים את הממשלה בישראל ומקווים שהחברות הזו תמשיך להיות חזקה, גם אחרי שההריסות ישוקמו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו