לאחרונה ביקר בארץ הקריקטוריסט ז'אן פלאנטו. גם אם אינכם חובבי קריקטורות, קיים סיכוי ששמעתם את שמו של הצרפתי שאיוריו מעטרים את העיתון הצרפתי "לה מונד" מדי יום, החל משנת 1972. זהו נתון לא שגרתי, בהתחשב במצבה הקשה של עיתונות הדפוס, שהופך אותו קרוב לוודאי לקריקטוריסט הפוליטי החשוב ביותר בימינו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
פלאנטו הגיע לישראל לאחרונה במסגרת אירוע שערך המכון הצרפתי בישראל, לרגל צאת הרומן הגרפי של המאייר מישל קישקה "הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא", שראה אור בהוצאת חרגול־מודן ומתאר את סיפור חייו של קישקה בצל אביו ניצול השואה.
כהמשך טבעי לעבודתו העיתונאית, פלאנטו הוא ממקימי ארגון "Cartooning For Peace", שהוקם במטרה ליצור תרבות של הבנה וסובלנות בין אנשים ועמים בעלי דעות שונות, באמצעות הקריקטורה והקומיקס. כמו כן, הארגון מספק הגנה ותמיכה לקריקטוריסטים ולקומיקסאים שבעקבות עבודתם העיתונאית נמצאים בסכנה, חלקם אף ממשית, במדינות מסוימות. אחד מיוצרים אלה הוא קורט ווסטרגארד הדני, שקריקטורה שלו המציגה את הנביא מוחמד לבוש טורבן שבתוכו חבויה פצצה, התסיסה את העולם הערבי, שמיהר להגיב בהפגנות ענק ובאירועי טרור. כל זה הוביל לכך שכיום ווסטרגארד נמצא בסכנה מיידית, אפילו יותר מסלמאן רושדי בזמנו.
כחלק מפעילותו בארגון פלאנטו סיפר שהוא עתיד להיפגש עם הקריקטוריסט האמיץ בקופנהאגן. "נכון לעכשיו, ווסטרגארד חי בתוך בונקר עם דלתות בטון ולא יכול ללכת לשום מקום בלי שני שומרי ראש. זה המחיר שהוא צריך לשלם כנראה על חופש הביטוי שלו וזאת גם המטרה של הארגון שלנו - שהאיור ימשיך להיות הכלי שאיתו מעבירים ביקורת ללא פחד.
"הוא יודע שאנחנו תומכים בו ושזה העניין של העולם המערבי כולו. האיש מסתובב בעולם עם פתווה - פסק דתי מוסלמי של גזר דין מוות מעל ראשו, אבל הוא חייב וגם אנחנו חייבים להמשיך ליצור ולהגיד את מה שיש לנו להגיד. אחרת, בשביל מה אנחנו כאן, אם לא כדי לנסות ולהפוך את העולם לסובלני יותר? יש הרבה מקומות בעולם שהבעת הדעה שלך דרך קריקטורה עלולה לגרום לכך שתימצא בסכנת חיים. זה מצב שאני אישית לא יכול לקבל".
"ואז קרה הקסם"
פלאנטו בן 62 ומזכיר בחיצוניותו את אחת הדמויות שהוא מצייר בהקצנה אופיינית. הוא תזזיתי, בדחן ואיש שיחה משעשע למדי. בתחילת הראיון עימו אני מתנצל מראש שהצרפתית שלי חלודה, ולכן עדיף שננסה לדבר אנגלית. הוא מחייך אלי ואומר: "אני בטוח שהצרפתית שלך לא פחות טובה מהצרפתית שלי". כשהוא רואה שאני מחייך הוא מספר: "כילד סבלתי מבעיות התפתחותיות קשות מאוד. ההורים שלי היו מודאגים מכך שאני לא מדבר ובקושי זז. ואז קרה הקסם. נתנו לי להחזיק עט ביד והתחלתי לצייר. יותר מכך, כשנתנו לי עט ביד הייתי מחזיק אותו ומצליח ללכת. העט הזה שנתנו לי להחזיק היה הדלת שלי לעולם כולו; צוהר שדרכו אני יכול לבטא בצורה הכי טובה את מה שמסתובב בתוך הנפש שלי. האיור הפך להיות השפה שלי".
איזה ילד היית?
"אני זוכר שכבר בבית הספר לא הוצאתי מילה מהפה, את הזעם שלי על המורים ועל בית הספר הוצאתי תמיד על הדף. את המורה ציירתי עם אוזניים גדולות, וכך הלאה. הציור שימש עבורי פורקן לאלימות הכבושה שהיתה אצורה בתוכי וחיפשה דרך לצאת החוצה. כילד, עם הנתונים הבעייתיים שלי, לא ממש נתתי לה לצאת. מצאתי את הפורקן שלי בציור. גם כשהתבגרתי המצב נשאר אותו דבר. אשתי הבינה מהר מאוד שהציור הוא המפלט שלי, אחרי כל כך הרבה שנים יחד היא יודעת שאני עושה את הדבר הטוב ביותר עבורי".
"לאינטרנט יש צד אפל מאוד"
הכישרון של הילד זעק למרחקים, ובגיל 22 הוא לא האמין שנותנים לו לצייר קריקטורה ב"לה מונד". "תחשוב איך העולם השתנה מאז, כל הדינמיקה שלי מול העיתון למשל. היום יש אינטרנט, כל אחד מרגיש שהוא מספיק טוב בשביל לצייר את הקריקטורה שלו ולהפיץ אותה ברגע לכל העולם. זה דבר מאוד מקסים, אבל יש לזה גם צד אפל מאוד, לעניות דעתי".
למה אתה מתכוון?
"תראה את השנאה שמופצת ברשת. אם אני מרגיז מישהו, בתוך שניות ספורות מגיעות לתיבת האי־מייל שלי עשרות הודעות שטנה מרחבי העולם שמאיימות עלי ומעליבות אותי; והכל קורה במהירות האור. הפחד הכי גדול שלי מתרחש אל מול עיניי, מלהיות כלי שמשרת ומחבר את כולנו, האינטרנט הפך להיות האדון, המאסטר ששולט בנו, במקום שזה יהיה ההפך. אנחנו חייבים לנסות להחזיר את המצב לקדמותו".
האיור הראשון שלו עסק במלחמת וייטנאם. הילד המפוחד נכנס בשערי המוסד ובעט בכל הפרות הקדושות, לעיני הדינוזאורים הוותיקים של מערכת העיתון. "אבל זה בדיוק העניין, לא? שלקריקטוריסט אין פרות קדושות", פלאנטו מתייחס לניסוח שלי, "אותנו לא מעניין שאנחנו בעידן של פוליטיקלי קורקט, אנחנו אף פעם לא היינו מעוניינים להיות חלק מהדבר הזה. אנחנו לא שמים לב שהוא כאן ולא נתייחס אליו בעתיד, אנחנו לא נהיה שייכים לשם לעולם. אל תחפש בקריקטורה את הפוליטיקלי קורקט. אם קריקטורה נעדרת ביקורת, היא לא עושה את העבודה שלה, וכך למעשה מאבדת את המשמעות שלשמה היא נוצרה".
באופן מפתיע, הגישה הזו דווקא הפכה את פלאנטו לאחד כזה שמנהיגי עולם רוצים להיפגש עימו. בשנת 1991 הוא נפגש עם יאסר ערפאת, שהפתיע אותו וצייר אל מול עיניו את דגל ישראל ואף חתם עליו. פעולתו המפתיעה של יו"ר הרשות הפלשתינית לשעבר הובילה לפעולה מפתיעה לא פחות מהצד השני, כשפלאנטו נפגש עם שמעון פרס, כשהפעם האחרון צייר את דגל פלשתין. "זה הכוח של האיור", מסביר בכיר הקריקטוריסטים בצרפת, "תחשוב על זה שעד אז לאף אחד משני הצדדים לא היה שום רצון אפילו להקשיב לאחר, ואז פתאום ערפאת שלף את הטוש והשאר היסטוריה. אנשים מבינים דרך האיור שגם בצד השני יש אנשים ושאולי אפשר לקחת דברים ברצינות, ובעיקר שצריך להקשיב לאחר".
מאז, אגב, הוא נפגש עם מנהיגים רבים וחשובים. גם אישים בכירים ומדינאים שסבלו מהקריקטורות שלו לאורך השנים שמחו להיפגש עימו.
מבעד לדפים
שלא תתבלבלו, מדובר ברוק סטאר לכל דבר ועניין. בארץ כאמור הוא נפגש עם שמעון פרס, קפץ לרשות הפלשתינית לתמוך בקריקטוריסטים שמוחים נגד שלטון חמאס כשהוא מלווה בצוות שמתעד את פעילותו הפוליטית בעולם לכדי סרט דוקומנטרי. פלאנטו חרש את המזרח התיכון לאורכו ולרוחבו. הוא זכה לתערוכה מכובדת באיראן, מסייע לקריקטוריסטים בחרטום שבסודאן, בודק מה קורה בתוניסיה ולארץ הוא הגיע אחרי ביקור בלבנון.
כשאני שואל אותו - האם עבור המתבונן מבחוץ, תושבי המזרח התיכון כולו מזכירים זה את זה מאוד, אף שהם מתקשים להודות בזה? הוא מחייך חיוך מונטי פייתוני ומשיב: "תשמע, בכל פעם שאני מגיע לישראל, הדבר הראשון שבו אני נזכר עוד במטוס הוא עד כמה הנשים שלכן הן הכי יפות בעולם. באמת, זה דבר מדהים. ואז אני נוסע ללבנון ואומר לעצמי, 'תשמע, הנשים האלה כל כך יפות, יפות כמעט כמו הישראליות. האם יכול להיות שהן ישראליות? והחופים? אילו חופים יש לכם, והאמת שגם בלבנון יש חופים מדהימים, אלא ששם הם סובלים מזיהום".
אז פלאנטו הגיע לארץ עבור חברו מישל קישקה. כשאני מספר לו שספרו של קישקה הוא למעשה אחד הניסיונות החלוציים בישראל לספר קומיקס מקורי שעוסק בשואה, עיניו נפערות בתדהמה: "זה לא נכון, אתה לא רציני עכשיו. אני לא יכול להאמין לכך. בישראל אף אחד לפניו לא יצר רומן גרפי על האסון הגדול של העם שלכם? אז כל הכבוד לו. אני חושב שהבחירה שלו היא אמיצה וחשובה אף יותר".
מדוע?
"קודם כל, את הסיפור הזה צריך לספר, וכמה שיותר. בנוסף, כשאתה רואה כמה קשה היה לו להוציא את הדברים הללו, אתה מבין למעשה שבאמצעות האיור כל הסיפורים פרצו. הרי הוא בעצמו מספר שהוא ואביו בקושי דיברו ושבמשפחה זה היה סוד. והנה בא האיור והוציא ממנו את הכל והוכיח שזאת הדרך הטובה ביותר לעשות את זה. מישל פרק את הכל מבעד לדפים, ותראה מה זה עשה לו ומה זה עשה למשפחה שלו".
זה היה ביקור שכלל גם פגישות עם התקשורת, שהאמצעים שמאפשרים את קיומה השתנו פלאים מאז החל פלאנטו את דרכו. "פעם היית יכול להמציא לעורך שלך הרבה תירוצים לאיחורים בדד־ליין, והוא היה קונה את הכל, אבל היום עם האינטרנט אנחנו זמינים בכל מקום. אני כבר לא צעיר ולמרות שאני מקפיד להגיע לכל מקום עם מצלמה קטנה ועם הטוש שלי, זה הולך ונעשה יותר ויותר קשה עם השנים לעשות את מה שאני עושה, כי אני מזדקן. עכשיו אני הדינוזאור במערכת שמסתובב שם כבר יותר מ־40 שנה והצעירים מסתכלים עלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו