ביום חמישי האחרון הגישה האופרה הישראלית לקהלה מנה לא שגרתית: "סיפור הפרברים", המחזמר האמריקני הקלאסי, עם מוסיקה מאת ליאונרד ברנשטיין ומילים מאת ארתור לורנץ וסטיבן זונדהיים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הרבה שאלות ריחפו באוויר האולם בערב הבכורה. מה עושה מחזמר בבית האופרה? מה ההבדל בכלל בין אופרה למחזמר? האם היה ראוי לשבץ מחזמר בעונת האופרה? גם התוכנייה המהודרת היתה מהוססת שלא כהרגלה וקבעה בנימה אפולוגטית כי "בתי אופרה ברחבי העולם מעלים באופן קבוע למדי מחזות מוסיקליים כחלק מהעונה האופראית". קברניטי האופרה התאמצו לשכנע את קהלם, וגם את עצמם, ש"סיפור הפרברים" ראוי להישמע בקודש הקודשים של האופרה.
כשלעצמי לא הייתי זקוק לשכנוע. "סיפור הפרברים" מחזיק בתוכו כמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו במאה הקודמת: "מריה", "אמריקה", "I Feel Pretty", "הלילה" ועוד ועוד. למעשה, כל השירים ב"סיפור הפרברים" נטועים עמוק בתרבות הפופולרית האמריקנית, לא מעט בזכות הסרט הנהדר שנעשה על פיו.
המילים השנונות של זונדהיים נשארו טריות ועוקצניות כאילו נכתבו אתמול, והמוסיקה המבריקה של ברנשטיין מתייחסת בו בזמן למסורת המיוזיקל האמריקנית ("אוקלהומה!", "דרום פסיפיק") ולמוסיקה הקלאסית בת זמנה: קופלנד, גרשווין, ראוול וברנשטיין עצמו, שתמיד החשיב עצמו כמלחין קלאסי "רציני".
מספיק לשמוע את הפרולוג של המחזמר כדי להבין את העושר העצום: מקצבים משתנים, משקלים א־סימטריים, צבעים תזמורתיים לא שגרתיים (גיטרה חשמלית, סוללת כלי הקשה, מעט כלי מיתר), ג'אז ומוסיקה מודרנית א־לה סטרווינסקי - הכל משמשים בערבוביה מוסיקלית משכרת.
ההפקה שהגיעה לארץ שִיחזרה בדיוק מרשים את ההפקה המקורית מ־1957 שביים ג'רום רובינס. הכוריאוגרפיה הקנונית, גם היא מאת רובינס, בוצעה בצורה נהדרת, התפאורה המעולה (פול גאליס) מדמה את נוף הברזל הקודר של שיכוני ניו יורק מוכי העוני, שבהם עולה ופורח סיפור האהבה של טוני ומריה, רומיאו ויוליה מודרניים ואורבניים - הוא חבר בכנופיה והיא מהגרת העובדת בחנות לשמלות כלה.
אלא שבסיפור האהבה של "סיפור הפרברים" אין התאבדויות רומנטיות. טוני ומריה רוצים לחיות את אהבתם, עד שהמציאות הקשה - גזענות, עוני ושנאה - מפנה להם עורף. היצירה מסתיימת ברצף תמונות קשות. אניטה, חברתה של מריה, מוטרדת מינית, ספק נאנסת, על ידי חברי כנופיית "הטילים"; טוני סבור שמריה נרצחה ומאבד טעם לחייו; ולבסוף רצח נוסף, נורא, מביא את היצירה לסיום קודר במיוחד.
ברנשטיין, לורנץ וזונדהיים יצרו מיוזיקל שחותר תחת האווירה השמשית והעליזה של מחזות הזמר שקדמו לו. "סיפור הפרברים" מציג את הצדדים הפחות מוארים של המציאות האמריקנית: אלימות, שנאת זרים, אובדן תקווה, ניכור חברתי.
הזמרים בהפקה החדשה כולם צעירים מוכשרים ומצודדים, כולם יודעים לרקוד ולשיר, כולם מיומנים להפליא ויודעים את תורת המיוזיקל על בורייה, אבל לא אחת היה נראה שהמיומנות באה על חשבון היכולת לרגש באמת.
מי שהרשימה ביותר היתה פנלופה ארמסטד־וויליאמס המצוינת בתפקיד העסיסי, המר־מתוק, של אניטה. תדאוש פירסון כטוני הציג משחק מעט מוגזם וקול סולידי אך קטן, ורייצ'ל זטקוף כמריה היתה אמנם עדינה ומלבבת, אך ניחנה בקול אופראי מדי שלא הולם את התפקיד.
על התזמורת הסימפונית ראשון לציון, המחוזקת בנגנים אורחים, ניצח דונלד צ'אן. הנגינה לא היתה מדויקת מספיק וניכר כי עוד כמה חזרות היו יכולות להועיל.
סיפור הפרברים, האופרה הישראלית
ציון: 7
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו