זה לא סוד שבין הילד הראשון לשני - ובהמשך בין השני לשלישי וכן הלאה אצל מי שממשיכים להתרבות - חלה בדרך כלל התרופפות מסוימת במאמצים, כשהילד הראשון נהנה מהורים מלאי כוחות ואמביציוזיים בעוד אלה שבאים אחריו כבר נאלצים להסתפק בשיירים מותשים של המקור, שכבר הפנימו במה דברים אמורים ועכשיו הם מקטינים ראש.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כדי להוכיח את הטענה הזאת מספיק לנתח את ההרכב הדמוגרפי באחד מאינספור החוגים והפעילויות המוצעים לתינוק ולאם־המתלהבת־מדי ולהיווכח - אני מוכנה להתערב על זה - שמדובר באופן כמעט בלעדי באימהות שהן חדשות בתחום. ככה זה עובד. עם הילד הראשון היטלטלתי לסדנת עיסוי תינוקות כדי ללמוד להעניק לתינוקי מסאז' מרגיע, אפשרות שלא היתה מדגדגת את קצה דעתי בסיבוב השני. ובצדק. כשאת מגדלת במסירות תינוק, ישנה בקושי שלוש שעות במצטבר בלילה, מבלה את ימייך בסחיטת פטמות מול תוכניות בוקר ומכבסת יותר כביסה לבנה מרשת ישרוטל, נראה לי מופרך להוסיף על כל זה גם שירותי ספא. כפי שנבחתי בחופשת הלידה השנייה שלי על חברה - אמא בסיבוב ראשון, כמובן - שהציעה לי להתלוות אליה לקורס כזה: "את נורמלית?! אחרי יום כזה שהתינוקת תעשה לי מסאז'!!!"
לא רק עצלות פשוטה עומדת מאחורי הורדת הסטנדרטים הזאת אלא גם ניסיון חיים מצטבר. אין הרי שום יחס בין רמת ההשתדלות וכמות הפעלולים שמפגינים ההורים לבין שביעות הרצון, טיב ההתנהגות והכרת התודה של ילדיהם. באופן מפתיע לפעמים היחס הפוך בדיוק. למדתי את השיעור החשוב הזה בפעם המי יודע כמה בחופשת סוכות האחרונה, שבמהלכה שריינו במחיר מופקע את החדר היחיד בצפון שעוד היה פנוי והרמנו לכבוד הילדים שרשרת סיורים ואטרקציות שלא תיאמן כולל שיט קיאקים, סדנאות יצירה וטיולי רכיבה על אופניים רק כדי למצוא את עצמנו ביום השלישי לטיול תקועים באוטו עם אוסאמה בן־לאדן ואחותו קרואלה דה ויל שהחמיצו פנים, ענו לכל הצעה קוסמת ב"לא רוצה", חבטו זה בזה בלי הפסקה במושב האחורי והפכו את החופשה המשפחתית הפסטורלית לעונש קולקטיבי מהשאול. מהמצבים בחיים שכל הורה מכיר שבהם אתם מייחלים שיתברר שהילדים שייכים לצוענים מבולגריה. את הניסוח הכי מדויק לעיקרון הזה שמעתי לא מזמן מלואי סי.קיי שהצהיר אצל קונאן או'בריאן בעניין הלחץ מצד ילדיו לקנות להם סמארטפונים: "התפקיד שלי הוא לא לעבוד בלעשות אותם מאושרים אלא להכשיר אותם לחיים". בינגו.
יש בכל זאת בעיה אחת עם ההזנחה מכוונת האבולוציה שבין הילד הראשון לבין אלה שבאים אחריו והיא שעם הזמן עלולים להתגלות פערים. למשל כשמתברר שהילד הראשון - שלו טרחתם להקריא כל לילה לפני השינה את "האיליאדה והאודיסיאה" מאת הומרוס - קורא בגיל 6 באופן לגמרי חופשי בעוד עם אחותו הקטנה ממנו בשנתיים, והפיקחית כמוהו בדיוק, עדיין לא סגרתם את הפינה של "איך עושה פרה?" בתגובה אתם מועדים להתפרצויות פתע של רצון טוב הורי שבמהלכן אני, למשל, עטה על הילדה המופתעת בהצעות להרכיב איתה פאזל 500 חלקים או להקריא את "האריה שאהב תות", מה שמעורר בתורו את התובנה העגומה שלא רק ספרות יפה אלא גם תות הילדה בקושי ראתה בחיים שלה לאור העובדה שתותים עולים 30 שקלים לרבע קילו.
במסגרת גל האשמה האחרון החלטתי להשלים קצת את הפערים באגף התרבות, תחום שבו ההבדלים בין ילד ראשון לשני מזכירים את אלה שבין המרכז לפריפריה. אם להיות יותר ספציפיים, הילד הגדול ראה בחייו יותר הצגות תיאטרון מאשר מיכאל הנדלזלץ, בעוד מבחינת הקטנה, "לראות הצגה" פירושו שהירשו לה באופן חריג להוריד את "מיכל הקטנה" בתשלום ב־VOD. וזה למרות שיש לי חיבה עמוקה ואפילו זיקה אישית לתיאטרון. כפי שקוראי המדור הוותיקים בוודאי כבר שמעו, התפקיד הדרמטי הגדול ביותר שלי על הבמות - וגם היחיד - היה של תמרור "עצור" בהצגת ילדים על בטיחות בדרכים עם הטקסט האלמותי "עצור בטרם תעבור!" רוזינה קמבוס חטפה לי באותה שנה מהידיים את פרס השחקנית הטובה ביותר.
למקרה שגם מישהו מהקוראים ייתקף בגל אשמה דומה, הנה כמה דברים שכדאי לזכור כשהולכים להצגת ילדים:
1. ההמולה באולם לא מפריעה לאף אחד. בניגוד להצגות תיאטרון רגילות שבהן מקובל לשמור על שקט יחסי - לפחות עד שמתקבלת שיחת טלפון ממש חשובה - בהצגות ילדים היחס לדציבלים הרבה יותר ליברלי. רעש רקע של צהלות, קריאות ביניים, קטטות אחים ופרצי בכי הוא מקובל לגמרי. בהצגה האחרונה שהייתי בה, אמא הרה אחת ילדה, אם אני לא טועה, תינוק בריא בין שורה 16 ל־17 באולם בלי שרינת גבאי פיספסה תו.
2. שימרו על ציפיות סבירות. גם במה שקשור לעלילה קוהרנטית - אתם יודעים מה, נתפשר על איזושהי עלילה - מקובלים בהצגות ילדים קריטריונים גמישים יותר מאלה שאתם אולי מכירים. אפילו כשמדובר בכותבים המהוללים ביותר, הרמה לא תמיד אחידה. קחו למשל את שירו המפורסם של המשורר חיים נחמן ביאליק שראיתי לא מזמן על הבמה: "בנות שתיים, בובותיים / צילי וגילי עימי פה / מי משתיהן יפה יותר / אימרו דודים זו או זו..."
טקסט שמעורר את החשד שגם המשורר הלאומי לא תמיד השקיע את כל מה שיש לו בשירים לטף, וגם את המחשבה שמומלץ אולי לכותבים לילדים לשקול בשלב ראשון קורס אדלר קצר שבו ילמדו, למשל, על השפעותיה ההרסניות של השוואה בין ילדים ובאותה הזדמנות גם יפסיקו להביך את הדודים.
3. מקובל להתעלם מהשלט "אין להכניס אוכל ושתייה לאולם". למעשה איש לא יתפלא אם תבעירי מנגל ליד כניסת האמנים.
4. מניסיון, לפני שמודיעים לילדה שאתם מסרבים לקנות לה בדוכן בחוץ בובת "יובל המבולבל" ב־150 שקלים, מומלץ להזעיק את אנשי הביטחון.
5. יפה שלקחתם את הילד להצגה אבל אל תעופו על עצמכם יותר מדי כשלשאלה "איך היה?" הוא יענה ב"כיף!" "כיף" כידוע היא תשובה גנרית שילדים עונים בכל מצב, כולל כשהתעניינתי השבוע איך היה התרגיל שנערך בבית הספר להתגוננות מפני רעידת אדמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו