הידיעה על בואו של שארל אזנבור להופעה אחת בישראל (ב־23 בנובמבר) והדיווח על מכירת 3,000 כרטיסים בשלושה ימים הפתיעו לא רק בגלל העובדה שהאמן הנפלא הזה ממשיך להופיע בגילו המופלג (תכף בן 90), אלא בגלל עצם קבלת הפנים הנלהבת. כבר די הרבה שנים נדמה שהמוסיקה הצרפתית, על גווניה השונים, איבדה את מקומה כאחד הז'אנרים היותר פופולריים ורבי ההשפעה אצלנו. תהליך האמריקניזציה שעבר על התרבות שלנו (כמו בכל העולם) הקטין את מקומם של הצלילים השונים, ממוסיקה דרום־אמריקנית ועד מוסיקה אירופית שאינה באנגלית (איטלקית, יוונית) אך יותר מכל נפגעה הצרפתית.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אמנם מתי כספי, ב־2006, שר בעברית את "היא" של אזנבור, וקרן אן מצליחה מאוד בצרפת ובארה"ב, וכמובן ראוי לציין את ההצלחה המפתיעה של ריף כהן, ולא רק בצרפת אלא גם כאן אצלנו, בפני הקהל הצעיר שספק אם רובו מבין את השפה. אבל הם, ועוד בודדים כמותם, יוצאים מן הכלל. יש הופעות מחו"ל מדי פעם, ופה ושם זמר ישראלי מחדש שיר צרפתי, אבל הצרפתית, איכשהו, נדחקה ממרכז הבמה. וזה משונה מכיוון שבארץ יש קהל עצום שהמקורות התרבותיים והלשוניים שלו קרובים יותר לצרפתית מאשר לאנגלית.
פעם זה היה לגמרי אחרת. בשנות החמישים־שישים־שבעים של המאה הקודמת הצליחו בארץ המון שירים בצרפתית (ואיני אומר "של זמרים צרפתים", שכן חלק מהגדולים ביותר, ובהם ז'אק ברל ושארל אזנבור, שרים בצרפתית אך אינם צרפתים). צרפתית נחשבה לשיא הרומנטיקה והסקסיות, לשפת אהבה חושנית ומסתורית, ומצד שני לבעלת צבע עממי עם האקורדיון והגיטרה האקוסטית, שמחה־עצובה שאיכשהו מתחברת היטב למזג הים־תיכוני שלנו. עשרות כוכבים ושירים בצרפתית הצליחו בארץ, גם בפופ הקל וגם בקרב הסינגרז סונגרייטרז הרציניים וקורעי הלב. גם בתחום ההופעות היה זרם מתמיד בין אולימפיה בפאריס להיכל התרבות בתל אביב. זרם דו־כיווני, אגב - גדולי האמנים הישראלים בשנות השישים הופיעו בפאריס, ונעשו גם לא מעט ניסיונות מוצלחים של ישראלים להקליט בצרפתית, ויותר מכולם מייק ברנט שהפך כוכב ענק בצרפת.
חולמים בצרפתית
וקרתה תופעה נוספת וייחודית ביחסינו המוסיקליים עם צרפת: השירים הצרפתיים ממש עשו עלייה. הם נטמעו בזמר העברי, ובמקרים רבים נשכחו המקורות הצרפתיים שלהם. ד"ר דן אלמגור, מגדולי פזמונאינו וחוקר הזמר העברי, כתב בחוברת האוסף "הקשר הצרפתי: שירים מתורגמים מצרפתית" על מה שהוא מכנה "ברית צרפת וישראל": "הגל הגדול של השפעת השנסון הצרפתי על הזמר העברי החל בשנות החמישים. יחסי התרבות בין שתי הארצות ליבלבו. איב מונטאן, ז'אק ברל, שארל אזנבור, ברברה, דלידה והקומפניון דה לה שנסון (שמשמה נגזר הביטוי "חבורת זמר") הגיעו מצרפת אלינו, ואמנים ישראלים רבים הופיעו בצרפת וזכו שם לתשואות אהדה רמות".
הישראלים התאהבו בפאריס ובשנסון ובהומור הצרפתי והושפעו מהם. כשנעמי שמר כתבה את השיר "העיר באפור" היא חשבה על פאריס ויצרה קלאסיקה ישראלית. הנה חלק קטן מהשפע הצרפתי שהפך ישראלי, כדי להוכיח לכם, בני השלושים פלוס, שכל השירים האלה מאוד מאוד מוכרים.
חיים חפר כתב ללהקת התרנגולים בראשית שנות השישים את "אין כמו יפו בלילות" ואת "אוהבי הטבע". לשלישיית גשר הירקון את "אל תכעסי זה לא אסון" ו"סיירים". בהמשך העשור שרה שלישיית התאומים את "שלגיה" ו"הכל חינם" של גי באר במילים של נעמי שמר. להקת הנח"ל שרה "אילו ציפורים", "ויויו גם" ו"חולשה של בת" וצוות הווי של הנח"ל שר את "באביב את תשובי חזרה" שכתב אבי קורן ללחן של שארל אזנבור.
בסוף שנות השישים ותחילת השבעים יוסי בנאי הפך עצמו לשגריר הבולט של הזמר הצרפתי בארץ. הוא יצא במופעים ובאלבומים שלמים שהוקדשו לשירי ג'ורג' ברסנס ("אין אהבות שמחות", "הגורילה") וז'אק ברל ("אם נדע לאהוב") והצליח לעברת שירים צרפתיים בהצלחה גדולה באלבומו "פרצוף של צועני", שבו בין השאר נכלל "אהבה בת עשרים" של ז'אק ברל שכתבה בעברית נעמי שמר.
בשנות השבעים הנוכחות הצרפתית בזמר העברי היתה עדיין חזקה, ולא רק בגלל יוסי בנאי: אריק לביא שר ז'ילבר בקו "שיר הוא לא רק מילים", וגם "היא היתה כה יפה" של אלן ברייר הפך ל"בנתיב מעורפל" שתירגם ושר דקלון. יזהר כהן שר את "בדידות" של סרג' לאמה. אבי טולדנו יצא במופע ואלבום משירי שארל אזנבור, במילים שכתב דודו טופז. דן אלמגור תירגם את "בנמל באמסטרדם" ששר דני ליטני ואת "הגוסס" ששר ישראל גוריון למופע מצליח, "עולמו של ז'אק ברל" (1969), שבו השתתפו גם ריקי גל ואביבה שוורץ. ליטני, עשור אחרי "שירי ז'אק ברל" חזר במופע ובאלבום משירי מישל פוגן (עם להיטים כמו "סיפור של אהבה" ו"לעוף כמו ציפור" שכתב בעברית אהוד מנור).
בשנות השמונים החלה הצרפתית נעלמת מהרדיו ומהבמה. קורין אלאל שרה בצרפתית את "ארוחת הבוקר" של ז'ק פרוור, ויצרה בסוף העשור את המופע "שפת אמי" לשירים בצרפתית בגרסאות של אהוד מנור, ובהם "אי שם בלב" של ברסנס, "החיים בוורוד" של אדית פיאף ושיר מקורי שטוען דווקא: "זאת לא חוכמה לומר ז'ה טם".
והנה עכשיו, אולי בגלל הפתיחות החדשה לכל מיני צלילים חדשים שאינם פופ־רוק אנגלי אמריקני (ריף כהן כבר אמרנו?), היפהפייה הנמה מתעוררת שוב, והכל בזכות הנשיקה. הצרפתית כמובן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו