לפגישה הראשונה שלנו בבית הקפה הנרי דוד בכלל לא הגיע. הוא נעלם לחלוטין, לא ענה לטלפונים ולא התייחס להודעות, עד שהסוכנת שלו העלתה השערה שאולי עבר תאונה. יותר מאוחר הוא אמר לה ששכח לגמרי מכל העניין. אז קבענו שוב, למחרת, ושוב הוא לא הגיע. בסוף התייצב באיחור של כמעט 45 דקות, התנצל, הזמין קפה וגילגל טבק בסיגריה. רק בשלב מסוים של השיחה בינינו לפתע הבנתי למה היה כל כך קשה להגיע אליו. לא מדובר בפוזה או בגינונים של סלבריטאי מתנשא, אלא בסך הכל במעין מבחן סינון, שאיכשהו עברתי בהצלחה. להלן ההסבר:
"אני צריך שאנשים קצת יתרחקו ממני, טיפונת להפחיד אותם. אני עושה את זה גם ביחסים שלי ובכלל בחיים. אבל אחרי זה, אם אנשים מחזיקים ונשארים - וזה קורה לעיתים רחוקות, וטוב שכך - אז המיעוט הזה שנשאר, הוא כבר הרבה יותר פתוח כלפיי, ואז אני יכול גם להסיר את הדברים המופרעים האלה ולהיות אני האמיתי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"בבית ספר סבלתי. לא מזמן עשיתי קורס נהיגה מונעת בגלל הרבה נקודות שצברתי, ופתאום נזכרתי כמה אני שונא ללמוד. יצאתי מחדר המבחנים כמעט אחרון, וזה הזכיר לי את כל הילדות שלי - ככה הייתי פותר מבחנים: הייתי מתלבט המון, סובל עם זה, ויוצא אחרון. בקיצור, זה משהו שמייסר אותי מאוד, ואני לא אחזור לזה. ברוסיה זה היה עוד יותר חזק, מבחינת התוצאות שהיית צריך להביא. המורים היו סובלים ממני, כי ההתנהגות שלי היתה איומה. היה לי נורא נורא משעמם בשיעורים, אז הייתי חייב לעשות משהו עם עצמי".
אז הוא היה יושב בספסל האחורי של הכיתה ומכניס ניירות לאף או לאוזניים, עד שהיו מעיפים אותו החוצה. או עוטף את עצמו בנייר טואלט בכל חלקי הגוף והפרצוף, ויושב ככה מאחורי השולחן, כמו איזו מומיה, עד שהתלמידים והמורה היו קולטים ומייד מעיפים אותו מהכיתה. "לא עשיתי את זה מתוך רצון להיות חריג, אלא מתוך העובדה שזה המצב. אני צריך יחס מהעולם, לדעת שאני קצת מופרע, כי אז אני יכול להצדיק את הלא בסדר הזה שיש בי. אני לא יכול לשקר".
הוא נולד לפני 34 שנה בבאקו, בירת אזרבייג'ן. הוריו, רולנד חיילובסקי וליליאן רות, היו שחקני תיאטרון בוהמיינים, שמזכירים מאוד את ההורים של זוריק, הדמות שגילם ב"מרחק נגיעה". "זה גם מזכיר כל מיני סדרות אחרות שהשתתפתי בהן. זה סיפור חיי. וזה גם תמיד מתלבש על כל מיני תהליכים שאני עובר. תמיד אני יכול להזדהות עם הדמויות שלי".
כמו מכת פטיש
כשהיה בן 5 התקבלו הוריו לעבודה בתיאטרון סאטיריקון במוסקבה, והמשפחה עקרה לרוסיה. את ילדותו העביר במסדרונות התיאטרון, וכבר בגיל 8 קיבל תפקיד במחזמר "המלך ליר".
"העדפתי את זה על פני להסתובב בחצר, כי ההסתובבות בחצר היתה מאוד קיצונית: הילדים פוצצו דברים, שרפו דברים, צדו דברים. במקום זה הסתובבתי מאחורי הקלעים, היו לי שם כל מיני חברים, ילדים של שחקנים אחרים, אבל גם שם היינו עושים מעשי קונדס למיניהם. נגיד, פעם זרקתי משהו מהבלקוני על הקהל בזמן הצגה. היו מתלוננים עלינו הרבה מהנהלת התיאטרון, וההורים היו מענישים אותנו".
בגיל 11 ארזה המשפחה פקלאות ועברה לתל אביב. "רציתי מאוד לעזוב את רוסיה, וכשעלה הרעיון של לעלות לישראל, זה הדליק אותי. הייתי מאושר, מזג האוויר בישראל מייד פתח אותי. הכפור והשמיים הסגריריים במוסקבה הרגישו כמו קיר ברזל שתוחם אותך מכל הצדדים, ובארץ היה ממש גן עדן. עד לרגע מסוים. זאת אומרת, עד שהג'ט־לג עבר והתפכחתי".
המשפחה התאקלמה במהירות. הוריו השיגו עבודה בתיאטרון גשר, ולאחר חצי שנה גם הנרי כבר עשה את צעדיו הראשונים בתעשייה, כשהשתתף בתוכנית "אין בעיה" ללימוד עברית עם דודו טופז, ששודרה בערוץ 1. "ההתאקלמות היתה פאן. עברית למדתי ממש מהר, היה לי מאוד קל עם השפה, ואיכשהו זה זרם משם. אבל גם בארץ בעיות ההתנהגות צצו. כל הזמן עשיתי שטויות, כי לא יכולתי להתמודד עם עצמי. אולי, אם היו נותנים לי ריטלין, זה היה אחרת.
"אבא שלי היה פשוט בהלם מההתנהגות שלי. הוא יצר אווירה של פחד, כאילו בעוד שנייה הוא ייתן לי מכות, למרות שמעולם לא איבד שליטה. אבל הנוקשות שלו, שיכולה היתה להיות איזה גורם מרתיע או מרגיע, לא פעלה עלי".
"רק עכשיו, כשיש לי ילדים, אני פתאום חווה את זה על עצמי, כי הבן שלי מיכאל הוא יותר פסיכי ממני. אני הייתי ברמה יותר פסיכית מאבא שלי, והוא היה מתחרפן מזה, כי לפי הרמה שלו הייתי קיצוני ברמות מוגזמות, ולפי הרמה שלי מיכאל הוא כזה. ואני פשוט לא יודע מה לעשות, הוא בן 4, והוא כבר אומר לי דברים כל כך מטרידים".
אתה יודע, ילדים קטנים בדרך כלל סופגים הרבה מההתנהגות של ההורים שלהם.
"אז אכלתי אותה. האמת, אצלי בבית היו הרבה צעקות, אבל מצד שני אני כן יצאתי אדם מופנם. זאת אומרת, כשאני לא בקריז. זאת מין מאניה דיפרסיה כזאת. הרבה פעמים מיכאל רואה אותי סתם עצבני נורא על משהו, ואני מצטער על זה. אבל מצד שני, מה אני אעשה? אני לא חושב שזה אפשרי לשנות אופי".
כשהיה בן 13 התגרשו הוריו, והנרי נדד עם אביו וחברתו החדשה לרמלה. אביו רצה שיקבל חינוך נוקשה יותר, כזה שיכול להתקיים רק עם גבר בבית, ולכן התעקש לקבל את המשמורת עליו. כשעלה לתיכון החל ללמוד במגמת האמנות בתיכון עירוני א' וחזר להתגורר אצל אמו בתל אביב.
"אחרי כיתה י' העיפו אותי מבית הספר בגלל התנהגות וכישלון בלימודים. הייתי במגמת תיאטרון, ואהבתי את זה. בכל השאר הייתי גרוע, עם ממוצע ציונים של מספיק בקושי. הלכתי ללמוד שנה באנקורי ושיפרתי את הציונים, כי הבנתי שלא אשרוד בסביבה ההיא. הייתי שם ממש מנותק חברתית. בכיתה י"ב חזרתי לעירוני א', וזאת היתה שנה מטלטלת.
"אבא שלי נהרג בתאונת דרכים. המוות שלו היה עבורי מכת פטיש רצינית שהעיפה אותי לפסים אחרים, מעין Wake up call. התחלתי לחיות חיים עצמאיים ולחשוב בצורה יותר בוגרת, כי עד אז הייתי ממש אינפנטיל. היו לי כל מיני מחשבות פילוסופיות שקשורות לגורל, למה דברים הם ככה ולא אחרת. התחלתי לחקור דברים שאני ממשיך לחקור עד עכשיו. זה מילא אותי. זה היה מעבר ממצב של בן אדם אבוד ולא מודע למצב של מודעות.
"ברגע אחד הכל נפרץ, כאילו הר געש התפוצץ. פתאום היתה לי הצלחה במחזמר שהעלינו בבית הספר. היו לי קשרים רומנטיים. העולם התחיל להיות שופע עבורי, הייתי כל הזמן בהיי טבעי. אפילו סיגריות לא עישנתי, הייתי ילד מה זה תמים. לא ידעתי כל כך הרבה דברים, הכל עבר לידי. חייתי באיזו מציאות משלי. רק בצבא התחלתי לעשן סמים".
הוא התקשה להסתדר עם המסגרת הצבאית. "בטירונות 02 השתגעתי. היו לי משקפי ראייה שהייתי ממש חייב. אז הייתי הולך לשירותים, שובר את המשקפיים שלי עם הקת של האם 16, ואז זורק אותם על המפקדת ואומר לה: 'אני לא רואה כלום, אני רוצה הביתה, אני לא רוצה להיות פה'".
בהמשך שובץ בתיאטרון חיל האוויר, ולמרות המשמעת הרופפת והעובדה שמדובר בעולם אהוב עליו, חיפש את פתח המילוט. "ברגע שיש לי מגבלות כלשהן, או מסגרות שנכפות עלי, זה מעיר בי איזה יצר של לוחמנות נוראה, ואני לא מסוגל להשתלט על עצמי. כאילו, אני לא אירגע עד שאשבור את זה - שאעשה משהו לעצמי או שאעשה משהו לסביבה. אבל לעצמי אני כמובן לא אעשה כלום כי אני אוהב את עצמי, אז בסוף הסביבה היא זאת שנפגעת.
"אחרי שנה יצאתי מהצבא. לא המצאתי שום דבר, לא הבאתי ג'וקים בקופסת גפרורים, פשוט אמרתי לקב"ן את כל האמת בצורה קצת מוקצנת, רק כדי שהוא יבין עד היכן זה יכול להגיע אצלי. הוא הבין שזה לא עובד, ושוחררתי על אי התאמה. אבל הבטחתי לו, ואני זוכר שזה ממש הטריד אותי, שאני אחזיר למדינה את מה שאני חייב לה בדרכים אלטרנטיביות. אני עדיין מחפש את הדרכים האלה".
אולי אתה עושה את זה דרך ההופעות בתיאטרון ובטלוויזיה.
"זה שנוי במחלוקת כמה אני נותן לחברה בזה שאני משחק. אתה יודע, החברה דורשת לחם ושעשועים, ואני מספק חלק מהשעשועים, אבל לא לתרומה כזאת כיוונתי אז. החברה זקוקה למרכיבים האנושיים שלה, שייתנו מעצמם משהו ערכי. אני מתעסק בתחום ועדיין לא רואה עד כמה תיאטרון או טלוויזיה הם באמת כלים ערכיים".
אני וטרגדיות הולכים יחד
הוא נחשף לקהל הישראלי בינואר 2007, בסידרת הדרמה "מרחק נגיעה" (רשת), שהציגה סיפור אהבה בלתי אפשרי בין עולה חדש לצעירה חרדית. לאודישנים הלך רק כי אמו לחצה עליו לנסות. הוא גילם את דמותו של זוריק מינץ, בחור צעיר, טוב לב ורומנטיקן, דמות שקל להתאהב בה, מקפצה ענקית לטייפקאסט שכל שחקן חולם עליו, הזדמנות להפוך למאמי הלאומי ולפרוץ בקריירה מבטיחה. "מרחק נגיעה" היתה לדרמה הנצפית ביותר בתולדות ערוץ 2, עם 35.9 אחוזים לפרק הסיום. כל מה שנשאר לדוד הוא רק לרכוב על המומנטום.
בתום עונה של שמונה פרקים הוא הוכתר לאליל הבנות, ניהל רומן עם גאיה טראוב, ששיחקה לצידו, והפך לכוכב מדורי הרכילות. בתוך זמן קצר כבר הוביל קמפיין אופנה וקיבל תפקידים בסדרות "נשות הטייסים", "מסכים", "האי", "הנפילים" ו"טרויקה".
"אני מרגיש שהקשר שהיה לי אז עם גאיה הגן עלי. לא התפזרתי יותר מדי, הייתי עסוק במערכת היחסים בינינו ולא חשבתי שהקשר הזה יכול לקדם אותי מבחינת הקריירה. בתקופה ההיא כל ההשפעות הסביבתיות היו מאוד חזקות, ואם הייתי נשאב אליהן, הן יכלו לקחת אותי לכיוונים הרבה פחות רצויים. גם ככה האגו שלי טיפס למעלה, ואם הייתי מסתובב ומג'נגל, הוא היה מטפס אפילו עוד יותר. לא שזה רע, פשוט לא ממש מתאים לי לחיות את החיים האלה עם ההשקות והפפראצי. זה בולשיט. היום הקהל אוהב אותך, ומחר הוא שם עליך זין. אפשר אולי לבנות על זה קריירה או לקנות עם זה דירה, אבל לא רציתי ללכת לכיוון הזה. הקריירה בחיים שלי משנית, רק כדי שתהיה לי חתיכת לחם להכניס לפה ושאוכל להמשיך לחיות בתוך העולם הפנימי שלי".
ואתה לא מרגיש שפיספסת קריירה חלומית?
"במובן מסוים אולי, אבל יש לי הרבה דברים להתעסק בהם, אני לא פנוי לכל מיני הצטערויות על דברים בעבר. חוץ מזה, אם דברים היו מתגלגלים אחרת, אני חושב שהייתי משתגע".
יכול להיות שנדבק לך טייפקאסט של רוסי. גם זה מגביל מאוד מבחינת ההצעות.
"אולי. לא אכפת לי. אולי הם עוד לא מוכנים לקבל ממני משהו אחר. אני לא מתכוון לדחוף את עצמי לשום דבר, ואני לא מתכוון לנסות למכור את עצמי. אולי זה הגורל שלי בחיים. אני כנראה לא צריך לגדול להיות הנרי השחקן, אלא הנרי הלא־יודע־מה־עדיין. כשפרשתי מלימודי המשחק בניסן נתיב, עוד מסגרת שלא עמדתי בה, הגדרתי לעצמי בצורה משונה כזאת, שלפני שאני נהיה שחקן, לפני כל שיט שאתם מנסים למכור לי שאני צריך להפוך להיות, אני רוצה קודם להבין מה זה להיות בן אדם".
הדמויות שאתה מגלם הן טראגיות. איכשהו בסוף הסיפור הן תמיד מתות או מתייסרות.
"אני וטרגדיות הולכים ביחד. בתשעים אחוז מהתפקידים שגילמתי בהצגות ובטלוויזיה, הדמות שלי מתה. אני מחזיק את הטרגדיה חזק בפנים, לא נפרד ממנה. כנראה אני מושך את זה אלי, כי אני לא עושה משהו מיוחד כדי לקבל דווקא תפקידים כאלו".
רציתי לברוח ממשהו
בימים אלו הוא משחק בשש הצגות במקביל בתיאטרון גשר - "כפר", "אנטי", "פרימה דונה", "יונה ונער", "הלוך ושוב" ו"פיניטה לה קומדיה". לוקח לו בערך חצי דקה כדי להיזכר בשמות של כולן. "אני זוכר טקסטים הרבה יותר טוב מאשר את שמות ההצגות. זה הדבר היחידי שאני מסוגל לזכור בחיים - טקסטים של הצגות. אתה מבין, מצד אחד אני מאוד מעופף, מצד שני אני מאוד לא מעופף.
"אגב, ב'פיניטה לה קומדיה' אני מנגן על קונטרבס. זה עוד אחד מהכישרונות שלי שבחרתי לא לטפח ולהזניח. בגיל 15 אמרתי לאבא שלי שאני רוצה ללמוד קונטרבס, והוא ענה לי: 'לא, בס לא מוביל, אתה תלמד גיטרה'; אז הלכתי ללמוד אבל זה לא באמת עניין אותי. הוא היה מאותגר הובלה, אבל אני לא רואה בהובלה משהו מיוחד. אולי בגלל זה אני אוהב את הקונטרבס".
יותר נוח לך בתפקידי משנה?
"לא, יותר קל לי לשחק תפקיד ראשי. זה מחייב אותך יותר, אתה נכנס אליו יותר, כי לדמות יש יותר עומק ועוצמה. שלא תבין אותי לא נכון, אני אוהב לעבוד במקצוע הזה, ואני חושב שעוד ייצא לי לעשות תפקידים גדולים, אבל אני לא חושב שאני צריך ללכת בשביל זה להשָקות או לדאוג שהפרצוף שלי יהיה בכל מיני מקומות.
"שמעתי עלי דברים כמו 'הנרי דוד, נמאס לראות אותו, קחו שחקנים אחרים'. אז בבקשה, קחו. יכול להיות שאני שונה מהאחרים, אולי אני נראה קצת מוזר ומנוכר. המטרה בסופו של דבר היא למכור את ההצגה או את הסידרה, ואתה מוכר אותה על ידי פרצוף מוכר. אבל אני לא אעשה מאמצים בשביל זה, אני שונא לעשות מאמצים - אני מטבעי אדם עצלן מאוד. גם מאוד קשה לי לשחק בדברים שהם זבל, אבל לפעמים אני עושה את המאמץ הזה".
וכשזה קורה, איך זה משפיע עליך? דיכאונות? עצבים?
"כבר הרבה שנים אני לא נכנס לדיכאון, אבל עצבים כן. המון. למשל, אני יכול להחנות את האופנוע שלי ברגוע, ואז לקחת את הקסדה ולפרק אותה על המדרכה שני מטר ליד, שהיא תתפוצץ לחלקים. העולם הזה, כמו שהוא, פשוט משגע. לפעמים יש לי פתיל מאוד מאוד קצר, ולפעמים ארוך עד אין קץ. אם הדבר לא חשוב, אני יכול להתפוצץ מייד; אם יש בו חשיבות, אני מסוגל לדרוך על כל האינסטינקטים המיידיים ולספוג הרבה".
את תורת הקבלה הכיר הנרי דוד בגיל 22, כשפסיכולוגית שאיתה יצא נתנה לו ספר בנושא. "הכרתי דרכה את חוכמת הקבלה כפסיכולוגיה של טבע האדם. לקבלה אין מאפיינים של דת; זאת חוכמה שמעודדת לחקר עצמי ולא מעניקה לך שום תשובה שתרגיע אותך. אישית, כבר בגיל 14 הבנתי שאין לי שום קשר לדת".
אתה חושב שיש אלוהים?
"חד־משמעית אין אלוהים. בזה האדם שונה מהחיה, כי הוא יכול להעמיד ערך או תכונה אנושית בדרגת אלוהות ולהתייחס אליה בהתאם ולהשתנות לפיה. אנחנו קבענו מה טוב ומה רע - את הטוב אנחנו מקדשים וברע אנחנו מזלזלים. אנחנו שואפים לערכים ששמנו למעלה ודוחים את הערכים שהשארנו למטה.
"אני מאמין במה שאני רואה, במה שאפשר לטעום או להריח, ואין בעולם הזה שום דבר חוץ מבני אדם וחיות ועצים וסלעים. אנשים כאן סוגדים למשהו שהם מאמינים שנמצא למעלה, אבל מזלזלים במישהו שנמצא מטר לידם. זה נראה לי לא הגיוני. פשוט תתייחסו יותר טוב אחד לשני, מה קרה לכם?"
בשיעורי הקבלה פגש את רעיה, שעבדה באולפני "ערוץ הקבלה". הם יצאו חודשיים ונפרדו, אבל אז גילו שהיא בהריון והחליטו להתחתן. מכיוון שהנרי נולד לאבא יהודי ואמא שלא הצליחה להוכיח את יהדותה, הוא אינו רשום כיהודי, ואת הטקס ברבנות הם החליפו בנישואים בקפריסין. ב־2009 עברו מתל אביב לפתח תקווה, וכיום הם מגדלים שלושה ילדים קטנים - מיכאל (4), דריה (2) ובנימין, שנולד לפני פחות משבועיים.
"בחירת שמות זה הכי מסובך. אני למשל שיניתי את שם המשפחה שלי. הייתי חיילובסקי בשלב מסוים של חיי, ואז שיניתי את זה לדוד, שהיה השם השני שלי. עכשיו זה שני שמות פרטיים, חלק עדיין קוראים לי דוד וחלק קוראים לי הנרי. היתה תקופה שהתעקשתי שיקראו לי דוד, כי רציתי לברוח ממשהו, וחשבתי שזה קשור לשם. עכשיו אני מבין שלא".
למה עזבתם את תל אביב?
"ידעתי שלא אהיה מסוגל לגדל ילדים בתל אביב. ההשפעות הקיימות בעיר הזו לא התאימו להלך הרוח המשפחתי שלי. לא רציתי להסתובב עם הילד בקינג ג'ורג', נראה לי יותר מדי עשן ותשומת לב מיותרת. כל הזמן לנסות להיראות ולהתלבש... אני שם זין אחד גדול על איך אני לבוש. אני לא חושב שיש בזה חשיבות".
התא המשפחתי שינה אותך?
"אני מקווה שזה מה שישנה אותי. במובן מסוים זה כבר משנה אותי, זה מכוון אותי יותר, מגביל אותי לטובה בהרבה מקומות. אני שמח שיש לי איזשהו גורם שמחייב אותי, למרות שברמה מסוימת אני עדיין יכול לצפצף על זה, להתגרש, לעזוב את הילדים ולשלם מזונות. אבל בגלל אותו שינוי שאני רוצה לעבור עם עצמי אני לא יכול לעשות את זה, ואני כן רוצה לגדול ולראות מעבר לצרכים העכשוויים שלי. במסגרות שאני בוחר להיכנס אליהן מרצון, הרבה יותר קל לי".
גילית על עצמך דברים חדשים?
"גיליתי שאני אוהב את הילדים שלי מאוד. שאני אוהב את אשתי. אני חושב שאני יכול לדרוך על הכל למען אהבה, ואם לאהבה הזאת יהיה קצת מקום בחברה האנושית שלנו, אעשה הכל למען החברה שלנו. אנחנו נולדים אגואיסטים. אני רואה את זה על מיכאל, זה לא ייאמן - דריה לא נותנת לו את הבלון, אז הוא אומר לה: 'אני אפוצץ לך אותו'. זה הטבע האנושי. אצל חלק הטבע פשוט מתבטא יותר חזק מאחרים".
תגידו, השתגעתם לגמרי?
אין כמעט יום בשנה שאי אפשר לראות את דוד על הבמה או על המסך. חוץ משש ההצגות שהוא משחק בהן, אפשר לפגוש אותו בעונה השנייה של סידרת הפשע "בלו נטלי" (ימי שני ב־yes דרמה), שבה הוא מגלם את יורי - שוטר החוקר את סחר הנשים ואת מכוני הליווי שגיבורי הסידרה מעורבים בהם. "אני חושב ששוק בני אדם הוא מטאפורה לכך שהעולם גורם לכולם למכור את עצמם", הוא אומר, "לא כל אישה שמגיעה לארץ מרוסיה רוצה לעבוד בזנות. יש נשים שנמצאות במקום הזה מכיוון שזה נכפה עליהן.
"העולם מעודד אותך להיות זונה, לדרוש תשלום - בכסף, בתהילה או בפרסום - ותמורתו להתפשט במובן מטפורי. השתגעתם לגמרי? ככה אתם רוצים שהבנות והבנים שלכם יגדלו? שישחטו אותם חמש דקות אחרי שהם יעזבו את הבית? שיאלצו אותם להיות זונות ולמכור את הגוף שלהם בצורה מטפורית או פיזית? מה אתם עושים, רבותיי? אני לא מבין איפה אתם חושבים שאתם חיים, בעולם יפה וחמוד עם כמה בעיות עם השכנים? יש לנו בעיות הרבה יותר קשות, ועם רובן אנחנו לא רוצים להתמודד, אז אנחנו סתם עוצמים עיניים. צריך לראות את הגאולה בהבאת אלטרואיזם לעולם האגואיסטי הזה".
את תפיסת העולם שלו ספג דרך ארגון "קבלה לעם" של קבוצת בני ברוך, המונהגת על ידי הרב מיכאל לייטמן. דוד משתדל להתייצב בקביעות
לשיעורי הקבלה של לייטמן, המתקיימים בכל לילה במרכז הפעילות של הארגון בפתח תקווה. זרם הקבלה הפוסט־מודרני של התנועה נחשב שנוי במחלוקת - יש להם צבא מאמינים, הגבלות וחוקים, כמו למשל התחייבות של כל חבר להפריש 10 אחוזים מהכנסותיו לטובת הפצת תורתה. המרכז הישראלי לנפגעי כתות ייחס לקבוצה מאפיינים של כת מסוכנת, ונאלץ אחר כך להתנצל.
"התשלום הזה נקרא מעשר, וזה קיים בעם שלנו אלפי שנים", מסביר דוד. "כת מצטיירת לי כמו משהו סגור שלא מקבל אנשים ולא נותן להם לצאת, לא? מה מאפיין משהו ככת?"
זה שיש לה מנהיג כריזמטי, הגבלות, חוקים, סולם מעמדות, ויתור על רכוש.
"אם כך, אז גם דת היא כת. וגם ש"ס היא כת, וגם האח הגדול זה סוג של כת. אני איתם כי הם אנשים דומים לי מבחינת תחומי העניין. אנחנו מתבשלים בסיר אחד, לומדים יחד על אהבת הזולת. אני משתדל לבוא לשיעורים בכל לילה, אם כי לא תמיד זה יוצא לי. אנחנו קוראים מאמרים על האינדיבידואל כנגד הכלל ועל תהליכים בחברה.
"קבלה היא באמת משהו שונה לגמרי ממה שאנשים חושבים. כשאדם לוקח אל.אס.די הוא מדמיין לעצמו הרבה דברים, ואני יודע את זה מניסיון, אבל קבלה זה ממש לא אותו הדבר. זה לא תפילות, זה לא קמעות, לא מים קדושים, לא לחשים, לא פולסות דנורות. זה לימוד האלטרואיזם, לצאת מהאינטרס האישי ולראות משהו מעבר לבועה הפנימית של האדם. מבחינתי, להצליח בכך זה הישג הרבה יותר גדול מלהיות שחקן מפורסם או אבא למופת".
לאחרונה התנדב דוד להיות חלק מרשימת "ביחד" למועצת עיריית פתח תקווה. הסיעה, שמאחוריה עומדת קבוצת בני ברוך, השיגה לפני כעשרה ימים ארבעה מנדטים בבחירות המוניציפליות ותהיה הגדולה במועצה בקדנציה הקרובה. המקום השמיני, שבו שובץ דוד, איפשר לו לסייע לרשימה בלי להיות לחוץ מהסיכוי שאולי בטעות ייכנס למועצה.
"אני שונא פוליטיקה. שם נמצא הארס של כל הדברים האלה שאני מדבר עליהם. רציתי לקדם את רעיון ההומניזם המשותף לי ולחברים שלי, אבל אישית, אני מעדיף לא לשבת במקום סגור עם עוד אנשים שצועקים אחד על השני. אני לא מאמין שאפשר לשנות את הדברים מלמעלה, אבל אנחנו יכולים לשנות את זה מלמטה".
בקיצור, אתה האיש בעל אלף הפרצופים.
"אפשר לומר. יכול להיות שאם היינו נפגשים מחר, כל הסיפור הזה היה אחרת לגמרי. אם תבוא איתי לשיעור קבלה תראה בן אדם שונה לגמרי. הנה, בעוד שנייה אני נוסע להצגה, ואני אהיה שם מישהו אחר לגמרי. וגם בבית אני אדם אחר לחלוטין. מה שקיבלת פה זה הרבה יותר קרוב לאיך שאני עם עצמי, בלי תחפושות ומסכות. כל השאר זה משחק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו