צמד החרדים שמטריפים את המדינה

על אחת המרפסות החיצוניות העליונות בשכונה בבית שמש מתנוסס שלט צהוב, שזועק: "לא משתתפים בבחירות האסורות לעירייה הציונית". על לוח המודעות מעבר לכביש תלויים פשקווילים עם אותו המסר, וממש לידם - מודעות שקוראות להצביע עבור מועמדי יהדות התורה למועצת העיר. ניגודים, זה כל הסיפור. אינספור ילדים מתרוצצים בסלון של משפחת גת, בין הספות לשולחן, אבל טלוויזיה לא תמצאו שם. ודווקא מתוך הבית הזה יצא הדבר הכי חם עכשיו בערוץ 2: החרדים המזמרים, שעברו בתוך שבועיים שני אודישנים מוצלחים בתוכנית "הכוכב הבא" והשיגו כבר יותר מ־260 אלף צפיות ביו־טיוב.

"נהיינו מפורסמים פתאום", אומר בקול מבויש האח הצעיר גיל גת (38), "מי שפגשתי ברחוב מאוד מבסוט ממה שראה".

איך ראו אתכם בכלל? 

"לאף אחד בשכונה שלנו אין טלוויזיה, אבל מחשבים יש פה ושם ואפשר להיות מקושרים עם העולם דרך חברים וכאלה. אם משהו קורה - החרדים יודעים הכל".

"אני מוכן גם לתגובות לא חיוביות מהעולם החרדי", ממשיך האח הבכור אריה (48), "ברוך השם, עדיין לא הגיעו כאלו. אתמול נסעתי בטרמפ. עצר לי אוטו עם שני חרדים כבדים, שהתחילו לדבר איתי על 'הכוכב הבא' וסיפרו לי כמה הם מתרגשים וכמה קידוש השם יש בזה וכמה יישר כוח ותצליחו".

קידוש השם?

"אנחנו לא איזה מבשרי בשורה או שליחים, פשוט נהיינו מין צינור שאפשר להעביר דרכו את העניין של אהבת ישראל והחיבור בין האנשים. לא כיוונו לזה, אנחנו לא באים כמו מיסיונרים, אנחנו רק עושים מוסיקה".

אנחנו יושבים בממ"ד הקטן והצפוף בבית של אריה. בפינה אחת תופים, גיטרות וכוננית מלאה דיסקים, מערכת תופים וגיטרות, בפינה ממול מדפים עמוסים ספרי קודש בכריכה קשה עם כיתוב מוזהב. לידם מחשב עם שומר מסך, שמציג פסוקים מתחלפים מ"ספר המידות" של רבי נחמן מברסלב. שני האחים מצטופפים על המיטה הקטנה שבחדר. הם ממש לא אוהבים שקוראים להם גימיק.

"המילה גימיק אולי מתאימה לסיטואציה של תוכנית הטלוויזיה, אבל אלה באמת החיים שלנו", אומר אריה, "לא ציפינו לעוצמות האלה, אבל זו לא הפתעה רועשת שאנשים אהבו, כי אנחנו שנה וחצי מנגנים ברחוב בכל ערב ומתקבצים סביבנו עשרות אנשים והם מאוד נהנים. בזכות המתנה של הניגון שקיבלנו, הצלחנו להעביר את הרגש להרבה אנשים. פשוט, עד עכשיו לא היתה לנו פלטפורמה כל כך רחבה ומצולמת עם מערכת משומנת של רייטינג מאחוריה".

ועדיין, השתתפות בתוכנית ריאליטי היא עניין שנוי במחלוקת במגזר החוזרים בתשובה.

"מובן שקודם עשינו בירור אם אנחנו לא זולגים מעבר לקו האדום שאסור לנו מצד המוסר וההלכה", אומר אריה, "בדקנו לעומק, התייעצנו עם רבנים ועם כל מיני אנשים חכמים, וראינו שאין בעיה הלכתית".

אילו הגבלות או איסורים יש עליכם?

"למשל, אני לא יכול לשבת בקהל, או מאחורי הקלעים, ולשמוע זמרת שרה. אז בהפקה מתחשבים בנו מבחינת סדר ההופעות, וכשאנחנו מסיימים לשיר אנחנו יוצאים מהאולפן. גם מביאים לנו אוכל בכשרות מהודרת יותר משל מהאחרים. אבל כל השאר זה אותו דבר. אנחנו מוסיקאים, והשפה המדוברת היא מוסיקה. אנחנו רק צריכים להישמר לא לחצות קווים אדומים. אנחנו לא שבט מוזר עם כל מיני תעניות, אלא בסך הכל צריכים לשמור על הקדושה שלנו במקום הזה, לייצג בכבוד את מה שאנחנו מביאים ולהתפלל שייצא בסדר ושלא תצוץ איזו תקלה באמצע".

להחרים שירת נשים בתחרות שירה זה חתיכת קו אדום.

"תלוי לפי אילו פוסקים, כי אם אתה לא מכיר את הזמרת ולא רואה אותה, זה אחרת. במקרה של 'הכוכב הבא' אני מכיר את כולן, ולכן אני לא יכול לראות שם זמרות שרות, כמו שאני לא יכול לאכול בשר וחלב וכמו שאני לא יכול לנגן על הגיטרה בשבת ולעשות חזרות עם גילי בזמן ששאר המתמודדים תופסים עלינו פור. יש כאלה שיקבלו אותנו ככה ויש כאלה שלא. מבחינתנו, אנחנו חיים עם זה בשלום ומנסים לעשות הכל מאהבה".

באו לאילת, לאילת

[image gallery]

הם נולדו וגדלו כילדים חילונים באילת - אריק וגילי - אחרי שמשפחתם הגיעה מנתניה בעקבות הצעת עבודה שקיבל האב מרשות הדואר. הוריהם עדיין מתגוררים שם. "היתה לנו ילדות מקסימה, ים וספורט ומוסיקה", נזכר גיל, ואריה אומר ש"הכל היה יותר תמים פעם, לא היו כל הפיתויים והשיגעונות שגורמים לך להתעסק כל היום בטפל. היה פחות בלבול מסביב. היינו נערים חילונים רגילים שלמדו במגמה עיונית ולא מתו על בית הספר. הייתי ספורטאי, עשיתי קורסים בווינגייט, אימנתי נבחרות צעירות. בתיכון הספורט היה העמוד המרכזי של החיים שלי, אפילו הגעתי לנבחרת הנוער של ישראל בכדורעף".

גיל: "גם אני עשיתי ספורט, אבל מאז שתפסתי את הגיטרה ושמעתי ביטלס הפסקתי עם זה. אפשר לומר שהייתי תלמיד טוב עד כיתה ט', ואז ברחתי למוסיקה".

בתור בן הזקונים הוא ספג המון השראה מאחיו הבכור, שהתמקצע בנגינה על תופים. לבר מצווה ביקש (וקיבל) מהוריו גיטרה חשמלית. בהמשך הם שיתפו פעולה בלהקת הנוער של אילת, כשאריה, קצין משוחרר (אחרי שירות קרבי בגולני ואח"כ בשלישות) שימש המנהל האדמיניסטרטיבי.

אריה: "זאת להקה שעבדה ברוח המוסיקה ששמענו. קידמנו חומר מקורי של הנערים, ושיר שכתב אחד הבחורים אפילו זיכה אותנו במקום הראשון בתחרות 'קולות וצלילים' שהתקיימה בסינרמה. עשינו הרבה ביצועים לשירים ישראליים או באנגלית, הקלטנו קלטת, וזה המשיך עוד כמה שנים גם אחרי שעזבנו. היום כבר אין דבר כזה".

אריה החל לחפש את עצמו. עבד בפסטיבל הג'ז של אילת, ובמקביל דהר בים על סירת סקי ולימד נופשים לעשות סקי מים. אחר כך עבר לתל אביב ועבד כשנה וחצי בחנות כלי נגינה בתור מנהל מחלקת תופים. למד תופים בבית הספר רימון והקים את להקת הסדקים עם כמה חבר'ה אילתים. הוא צירף ללהקה גם את אחיו, שהיה עדיין חייל בשלישות. "היינו מופיעים בכל המקומות הנחשבים של שנות התשעים, 'הלוגוס' וכאלה, אבל להרכב הזה לא היתה הצלחה גדולה. יום אחד הגיע מישהו אילתי לחנות ואמר לי שהוא מחפש מתופף באילת. הרגשתי שחוק מתל אביב, וככה חזרתי לאילת.

"אילת היתה כר דשא פורה למוסיקה. היתה הרבה עבודה בבתי מלון, בפאבים ובלהקות נוער. עשינו מוסיקה, כתבנו, היו לנו חדרי חזרות בחינם. היינו הרכב של 15 נגנים שעבד נון־סטופ, היה לנו חוזה. קמים מאוחר בבוקר, הולכים לים, משם הולכים לבאלאנס במלון, שותים קפה עם קופון בלובי, קופצים לבריכה, חוזרים הביתה, לובשים את החליפה והולכים להופיע. אחר כך הולכים לשתות באיזה פאב עד מאוחר בלילה, וחוזר חלילה. למרות שחיינו ממוסיקה, זו היתה תקופה שבה הרגשתי מאוד ריק בנשמה. ריק מבפנים".

מציל דתי וגבאי עם תה

תהליך החזרה בתשובה לא נולד מאפס. סבם מצד האם היה חזן. הם ספגו חינוך מסורתי, שמרו כשרות וחגגו את כל החגים. אבל המהפך המשמעותי החל כשחברו הטוב של אריה, שמשון, חזר מניו יורק והתגורר אצלם בבית.

"גרנו אצל ההורים, והוא בא אלינו עם שק של כל החלומות שלנו אחרי שהוא כבר הגשים אותם", מספר אריה, "הוא הסביר לי שאין לו מה לעשות אצל המשפחה שלו, כי כולם שחורים שחזרו בתשובה. ואז היו לו בעיות גב, נפרץ לו דיסק, והוא עזב אותנו ונסע אליהם לירושלים, שכב במיטה שלושה חודשים בלי לזוז, קרא ספרים, הבין דברים עמוקים וקרו לו ניסים. בדיוק עברתי תקופת ריקנות, והוא אמר לי: 'עזוב אותך, בוא איתי לבית כנסת - לומדים תורה כמו פעם, יש גבאי שמסתובב ומחלק תה, ולא כולם לובשים שחור'. הלכתי. בית כנסת רעוע כזה, עברתי שם כמה ניסים - לא כאלה של הוקוס פוקוס, יותר בכיוון של נס פנימי. הרגשתי דברים, ראיתי דברים.

"הוא נתן לי ספר שנקרא 'אורחות צדיקים', ספר קודש בן מאות שנים. קראתי וראיתי שמתיישר לי המוח. פתאום הבנתי שיש פה משהו אחר שמתאים לי, יותר עמוק ועוצמתי. הייתי אצלו חודש בירושלים, וכשחזרתי לאילת הייתי בטוח שאני חוזר לחיים הרגילים שלי, אבל מהר מאוד הבנתי שזה כבר לא אותו דבר. עשיתי הרבה את קו אילת־ירושלים, המון בירורים, עד שבסוף, לפני 13 שנים, פגשתי את אשתי, התחתנתי והתיישבנו".

הוא היה עמוק בדת, היא היתה חילונית עם אחים חוזרים בתשובה שחיפשה שותף שיעזור לה בהשלמת התהליך. הם נפגשו באקראי. היום יש להם שישה ילדים, שיהיו בריאים, "בן וחמש בנות, החל משנתיים וחצי ועד אחת שבדיוק חגגה בת מצווה. רוצה אחד?"

גיל: "כשאריק התחיל להתקרב לדת הייתי אחרי הצבא, והוא הכיר לי את הרב שלו. נסעתי פעם אחת למאה שערים לעשות שבת, באתי עם שיער ארוך וג'ינס. כבר אז הבנתי שגיליתי את האמת, אבל היה לי בראש שאני חייב לנסוע לניו יורק. גרתי שם שנה, ניגנתי בפאבים ובלהקת בלוז, עד שתפס אותי רב חב"דניק, ובמקום ללכת לפאבים מצאתי את עצמי יושב בארה"ב בשיעורי תורה בבית חב"ד. דווקא עם כל הגויים מסביב אתה פתאום מרגיש מה זה להיות יהודי. כשחזרתי לארץ הייתי בדיכאון, רציתי להוציא גרין קארד ולעבור לניו יורק. אחרי שבועיים בבית אמרתי לעצמי: 'אולי אלך לעשות קורס מצילים'".

שזה בעיקר לשבת כל היום בבריכה ולהסתכל על בחורות בבגדי ים.

"כבר הנחתי תפילין ושמרתי שבת, אבל חשבתי שאני יכול לעשות את זה כי רוב המצילים בבריכות ובמלונות רצו לעבוד בשבתות, כך שהיה לי קל להחליף משמרות. הייתי מציל דתי כזה, שלא עובד בשבת ומשתדל לא להסתכל על בחורות. יום אחד, בשנת 2000, הרב שלי דיבר איתי בטלפון, תוך כדי שאני בבריכה, ואמר לי: 'היום אתה בא לירושלים לישיבה'. איך שנגמרה השיחה מגיע הבחור היוגוסלבי, שהחלפתי אותו בתפקיד שנה וחצי לפני כן. הוא אומר לי שחזר מיוגוסלביה ושואל אותי אם יש עבודה. לקחתי אותו מייד לכוח אדם, הכנסתי אותו במקומי וישר נסעתי לירושלים. נכנסתי לישיבה של חוזרים בתשובה. גרתי שם תקופה, ובמשך חמש שנים עברתי בין ישיבות, מדי פעם יצאתי לבקר את ההורים, ורוב הזמן למדתי".
במשך שנתיים ניסו חברים להוציא אותו לשידוכים. "הייתי עושה הרבה בירורים, יוצא, יושב עם השידוך באיזה בית קפה, מדבר. זה היה מאוד קשה ומבלבל. מצפים ממך להחליט אם אתה רוצה להתחתן עם מישהי שאתה לא מכיר. אז מחליטים לאט לאט, כי אתה גם לא רוצה לפגוע בבחורה אם החלטת שאתה לא רוצה. להגיד 'לא' זה מפחיד, אבל להגיד 'כן' זה עוד יותר מפחיד. צריך הרבה מאוד ייעוץ של רבנים.

"לקח לי איזה שנתיים עד שהחלטתי שפגשתי את האישה הנכונה. גם היא חוזרת בתשובה. היום אנחנו גרים בירושלים ויש לנו שישה ילדים, ארבעה בנים ושתי בנות. האחרונה נולדה לפני שלושה חודשים".

אחרי שעבדו על חומר מקורי, גילו האחים גת קושי רב בהפצתו. "אין לנו כסף לדיסקים, אנחנו חיים בעולם אנלוגי", אומר אריה, "ניסינו להקליט, אבל לא הלך לנו בכל העולם הדיגיטלי הזה. בסוף אמרנו: 'מה אנחנו שוברים את הראש? אנחנו רוצים לעשות הופעות ולהפיץ את המוסיקה שלנו, ויש לנו איזו שליחות בדבר הזה, אז למה שלא נשב ברחוב וננגן?'"

החיפושיות בשחור

[image gallery]

מי שהסתובב במדרחוב יפו בירושלים בשנה וחצי האחרונות אולי נתקל בהם, יושבים מול שני מיקרופונים וחוברת תווים עם גיטרות מחוברות למגברים קטנים. עשרות עוברי אורח מתאספים מולם, בלי הבדל דת, גזע ומין - חרדים, מסורתיים, חילונים, תיירים - יושבים על המדרגות או עומדים מסביב, רוקדים, זורקים מטבעות לנרתיק הגיטרה הפתוח שמונח לפניהם, מצלמים ומעלים ליו־טיוב.

אריה: "בהתחלה ניגנו רק חומר מקורי. רוב השירים שלנו הם מילים מספרי הקודש ולחנים שלנו. האמת, אני לא זוכר מה הסיבה שהתחלנו לנגן את האנגלית הזה. בדקנו את העניין מבחינה הלכתית וגילינו שאם אלה שירים שלא מדברים על ניאוף ועל תאוות ואין בהם מילים שגורמות לעצבות, אין בעיה הלכתית. כשחילונים רואים אותנו, הם מייד אומרים: 'אלה דוסים שחורים פרימיטיבים, אם הם רק היו יודעים מה שאני יודע'. הם לא יודעים שגם אנחנו היינו שם פעם. ואז, כשהם רואים שאתה שחור ואתה מכיר פינק פלויד, הם לא מבינים איך זה יכול להיות.

"המון דוסים מתחילים בזכותנו להכיר שירים באנגלית ולשאול אותנו מה ומי. היום עם כל המכשירים האלה לכל אחד יש בבית את ההופעות שלנו, והוא יכול לראות. אין לי כרטיס ביקור, אז כל מי שהתעניין נתתי לו את הטלפון שלי, ופתאום התחילו להתקשר מלא אנשים כדי לשאול מתי אנחנו מגיעים לנגן ברחוב".

גילי: "החזרה לפינק פלויד קרתה לא מזמן, בשנה וחצי האחרונות".

אריה: "אם תנגן רק שירים חסידיים תהיה לאנשים קצת התנגדות, ואם תעשה רק אנגלית זה גם לא טוב, אז אנחנו שילוב של הכל ביחד. מביאים את המוסיקה כשפה בינלאומית, בפשטות".

גיל: "נהיה לנו גרעין כי אנחנו בכל פעם באותו מקום, ואנשים באים ומחכים לנו".

אריה: "אף פעם לא ניגנו ברחוב בצורה מאסיבית כמו עכשיו".

גיל: "כן, אבל עשינו את זה כבר בתור חילונים. ניגנו בטיילת באילת, זוכר?"

אריה: "ממש בהתחלת התשובה. הייתי יורד עם תוף לטיילת ואתה באת עם הגיטרה, והיינו מנגנים פינק פלויד".

ומה קרה אחרי החזרה בתשובה?

גיל: "אחרי התשובה לא שמעתי פינק פלויד ולא ביטלס. במשך כמה שנים לא שמעתי כלום. המוסיקה בראש לא נשכחה, אבל אין לי דיסקים כאלה בבית. אתה לא יכול לאכול את הכל ביחד, בהתחלה יש התנתקות. זה נראה מפחיד, כאילו נהיית פנאטי כזה, אבל אחר כך לומדים איך לשלב את שני העולמות - גם חברים חילונים וגם מוסיקה חילונית".

ואיך היה לשמוע מחדש את "דארק סייד אוף דה מון"?

גיל: "מוזר. זה היה ממש מוזר לשמוע את זה מחדש בפעם הראשונה אחרי התשובה. פתאום זה נשמע יותר שטוח כזה. תמיד הייתי מקשיב רק לגיטרות, לא הייתי מתייחס למילים או לזמרים, אבל עכשיו השירה נשמעת לי פחות עמוקה, יותר רדודה".

ברוק הקלאסי יש הרבה שירים על בחורות, סמים, בגידות וחטאים. זה בטח מצמצם לכם משמעותית את המבחר.

אריה: "אל תדאג, אין לנו שום שיר כזה ברפרטואר. ישבנו לחפש שיר של החיפושיות בשביל האודישן הבא, והיה לנו מאוד קשה למצוא משהו מתאים. 'She loves you yeah yeah' וכו' וכו'. אני לא יכול ולא רוצה לשיר שיר כזה. אתה מבין שאני אפילו לא יכול לשיר את 'אימג'ן' של ג'ון לנון, כי יש שם את השורה 'Imagine there's no heaven'".

ומה עם מוסיקה עדכנית? למה נעצרתם על הסיקסטיז והסבנטיז?

אריה: "כשהייתי בערך בן עשר התחיל הדיסקו, עם טינה צ'ארלס והבי ג'יז. אני לא סובל את זה. קיבלתי חום כי גדלתי על פינק פלויד וכאלה, ופתאום, במסיבות בבית ספר, שמו טינה צ'ארלס. ניסיתי לשכנע אותם לשים מוסיקה נורמלית, זה היה הלם תרבות. הייתי בטוח שזה שיגעון חולף, ובתוך שנה כולם יחזרו לשפיות ותמשיך המוסיקה הנורמלית. לצערי זה לא קרה עד היום. על הרוק הטוב התלבשה חשיכה של להקות. בשנות התשעים היה הרבה יותר קשה לכתוב שיר תמים ופשוט כי העולם היה יותר מבלבל וקשה".

הניינטיז דווקא היה עשור מוצלח מבחינת רוק. נירוונה, פרל ג'ם והרבה להקות אחרות. לא התחברתם לכלום?

אריה: "זה לא אותו דבר. נירוונה לא מרגשת אותי כמו פינק פלויד. אין לי בבית שום דיסק של נירוונה, אבל יש לי את כל הדיסקים של החיפושיות. ולא שיש לי משהו נגד נירוונה, שמעתי אותם כמה פעמים, הם נשמעים פצצה והסולן שלהם היה זמר פצצה והכל על הכיפאק, אבל אני תמיד אוהב ללכת לשורשים. החיפושיות ובוב דילן אלה אבות המזון של הרוק. יש חוק בקדושה, שמסביר שהקליפה נדבקת למשהו קדוש כדי לינוק כוח מהקדושה. זה כמו סרטי המשך: תמיד יבוא משהו שיחקה את ההצלחה, ואני טיפוס שמתחבר לראשוניות. במוסיקה החדשה יש אלמנט של חיקוי".

גיל: "אני קצת פחות קיצוני ממנו, למרות שגם אצלי ההתרגשות מגיעה מהרוק של פעם. אבל אני מסוגל לשמוע דברים שהוא לא מסוגל לשמוע - יותר להקות חדשות, יותר גיטריסטים שמהם אני לומד כל מיני חידושים וטכניקות. זה פחות מפריע לי".

אריה: "אני קצת פנאט בקטע הזה. פעם הייתי בישיבת ברסלב ודיברתי עם הרבי על ניגון. הוא טען שהוא יכול לדעת מהנגינה של בן אדם אם הוא נואף או רוצח. הניגון הוא מעין מראה של פנימיות האדם, והמַראָה של הלהקות האלה לא מדליקה אותי במיוחד".

ומה עם פרנסה?

אריה: "מנסים לחיות מהמוסיקה. אני מלמד ומנגן כמתופף בפורמטים אחרים. אני לא רוצה שתספר למס הכנסה, אז אני לא ארחיב. סתם, עשיתי כמה דברים שונים ומשונים, כי בכל זאת יש לי שישה ילדים לפרנס. גם עבדתי בערך שבועיים בתור דוור. זה קשה, זאת מלחמה גדולה. ההוא למעלה עוזר. משתדלים שזה יהיה מוסיקה".

כמה כסף עושים על שעת נגינה ברחוב?

אריה: "זה סודי ביותר, אבל מי שיש לו מה למכור יכול לעשות מזה הרבה. ראיתי לפני עשרים שנה באנגליה איזה גיטריסט מדהים ברחוב, וזרקו לו טונות של פאונדים. את ההופעה הכי יפה בחיים שלי ראיתי בתחנת רכבת מול הסנטרל פארק, גילי לקח אותי לראות אותם - זוג מקליפורניה, ששרו את השירים של סיימון וגרפונקל יותר טוב מהמקור. בבת אחת הכל עלה לי, התחלתי לבכות שם. רק כשחזרתי מניו יורק הבנתי שהזוג הזה היה הדבר הכי טוב שראיתי שם. אפילו קניתי דיסק שלהם".

בגלל המכשיר המשוקץ

את כל מה שחלמו עליו, את אותה הכרה והערכה שחיפשו לאורך חייהם החילוניים, קיבלו האחים בזכות קטע של שלוש דקות בתוך המכשיר המשוקץ הזה של החילונים. מלהקי "הכוכב הבא" איתרו אותם ביו־טיוב דרך סרטונים שהעלו אנשים שנתקלו בהם במדרחוב.

ההופעה שלהם באודישן הפכה להיט ויראלי והחלה להתפשט דרך הרשתות החברתית לכל העולם. הטלפונים המיושנים שלהם החלו לצלצל בלי הפסקה - בקשות לראיונות הגיעו מאיטליה ומגרמניה. האמת, לא בטוח שהם מבינים למה נכנסו. השבוע, למשל, ניסו השניים לשמור בסוד את כוונתם לבצע ביום שלישי את "הוטל קליפורניה" של האיגלס. "רצינו לעשות הפתעה, אבל קשת עשו לנו תרגיל של זמרים מתחילים", מחייך אריה, "כמה דקות לפני החזרה הראשונה אמרתי לגילי: 'זהו, נראה לי שיותר לא נצליח לשמור על זה בסוד'. ניגנו, כולם מסביב הוציאו טלפונים, ובתוך שעה זה כבר דלף החוצה עם וידאו וכאלה. אבל אנחנו מקבלים הכל בהבנה, והכל תלוי בו, שם למעלה. אנחנו נשתדל כמה שאפשר ונתפלל שיעזור לנו".

את אחת החזרות האחרונות הם מקיימים בחדר חזרות מבודד במושב ישעי שליד בית שמש. "אל תעלה את הווידאו שצילמת בטלפון", מבקש ממני אריה, "שמעתי שאתם מעלים ישר כל דבר לאינטרנט, וקשה לי עם כל החשיפה המוגזמת הזאת". 

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו