הדסה שואלת אם אני אוהב קוסקוס, ומפילה את הלסת שלי לרצפה. שלושה חודשים בלבד גרה האמריקנית הנוצרייה לשעבר כאזרחית יהודייה בישראל, וכבר הפכה למאמא טריפוליטאית דואגת. היא מציעה לי פרוסה עם "הומוס", שלא אצא חלילה רעב, ומשבחת את החציל הישראלי, שבניגוד לאחיו התפל בארה"ב, יש בו המון טעם. זכריה, בעלה, מתנצל שאין בבית "סקוג", כי הדסה לא מסתדרת עם הטעם החריף. "זה יותר מדי הוט בשבילי", היא מאשרת במבוכה באנגלית. "אבל על קוסקוס אני מתה".
מה לאמריקנים ולקוסקוס?
"אכלנו את זה בפעם הראשונה לפני חודשיים, במסעדת דגים בחדרה. הזמנו מהתפריט את מנת הטעימות, ושמו מולנו צלחות עם סלטים, תפוחי אדמה מבושלים והמון דברים טעימים. לקוסקוס התחברתי מייד".
זכריה: "אנחנו מכירים גם צ'ולנט, אכלנו אותו בארה"ב עם אנשי חב"ד. כמו שאתה רואה, אנחנו לא עושים אפליות באוכל".
בדרך כלל העולים מארה"ב מכירים רק פלאפל.
הדסה: "טוב שאתה מזכיר לי: יש בקריית טבעון פלאפל אלוהי. בארה"ב אכלתי מדי פעם, אבל אין בכלל מה להשוות. כאן אני יכולה לחסל מנה אחרי מנה, עד שזכריה עוצר אותי".
משפחת שֶלטון היא הרכש הטרי בנבחרת רבת הצבעים של אוכלוסיית ישראל. זכריה־שלמה (48), עובד צוות קרקע בחברת התעופה "אמריקן איירליינס"; הדסה־טובה (46), בייביסיטר זמנית שחולמת להיות מורה לאנגלית; והבן המתוק יהושע־ארי (3), שלא מסתדר עדיין בשירותים ומזעיק את אמא בצרחות בכי. הם פה מאמצע אוגוסט, וכבר מרגישים ישראלים, כולל טחינה־צ'יפס־סלט. בעידן הנהי על בריחת מוחות וירידה של צעירים מהארץ, השלטונים הם הוכחה לקיומה של ציונות אחרת, גאה ונטולת ציניות, שבאה הפעם בצבע כהה, כיאה למשפחה אפרו־אמריקנית עם שורשים נוצריים ממינסוטה. "עכשיו אנחנו אפרו־ישראלים", מתקן זכריה בחיוך צחור.
סיפור החיים של זכריה והדסה, לשעבר וונדל ומוניקה, יכול להצטלם לדרמה בערוץ הולמרק: אהבה רומנטית שנותקה והתחדשה מקץ שנים; מאבק במחלה פתאומית; גמילה מהתמכרות לאלכוהול; גאולה אישית דרך ביבים; חיבור מפתיע לאלוהי ישראל; גיור בסביבה נוצרית נגד כל הסיכויים. והסוף הטוב: עלייה לארץ הקודש כיהודים כשרים, תוך כדי עזיבת החיים הקודמים. קאט. מוסיקה שמחה וכתוביות.
את הקשר הראשון ל"השם", מילה שהוא אוהב לגלגל על הלשון, עשה זכריה בינואר 2005, כשהוא שרוע על רצפת ביתו בארה"ב, הלום אלכוהול. שנים ארוכות של שתייה ללא גבול, "מכל בקבוק, בלי הבחנה, עוד מהימים שהייתי נער", התנקזו לרגע המטלטל ההוא. בעודו שוכב חסר אונים על המרצפות הקרות, מביט בתקרה ומנסה לבקוע בבכי את לב השמיים, הרגיש לפתע "כוח שלא שייך לגופי אוחז בי ומרים אותי. זו לא היתה רוח רפאים ולא הזיה, אלא הרגשה פנימית שמשהו נוגע בי. החוויה היתה מדהימה. אחרי כל השנים שהתפללתי לצאת מהמצב שלי - הרגשתי לראשונה שהשם בא לעזרי".
ההארה העירה אותו מהסיוט של חייו. בעקבותיה נכנס למכון גמילה ושקע בחריש רוחני עמוק ויסודי, שבסיומו לא הותיר אף רגב מדפוסי חייו הקודמים. "עד אז ניהלתי חיים פרועים עם כל ה'שבאנג' - מסיבות, שתייה, בחורות. ביום עבדתי בנמל התעופה, ובלילות ניגנתי בסקסופון בהרכב ג'אז. כביכול תיפקדתי כרגיל, עם עבודה קבועה ובית, אבל נוצר לי בור בנשמה, שרק הלך וגדל. אני קורא לזה חלודה בלב. השתייה היתה הדרך שלי לברוח מעצמי. בשלב מסוים הבנתי שאם לא אמלא את הבור במהירות, אסיים את חיי על רצפה מלוכלכת באיזה חור".
גם הדסה סוחבת טראומה אישית, שעימה התמודדה ב־2003. באמצע יום עבודה רגיל ברדיו הציבורי בארה"ב, שם עבדה בשיווק, כשהיא מאושרת לכאורה ומוקפת חברים, לקתה לפתע בשיתוק ע"ש בל - תסמונת חיסונית, שנגרמת בין השאר מלחץ נפשי. "פתאום, אאוט אוף דה בלו, הרגשתי שנתפס לי הצוואר ושכל הצד השמאלי של הפרצוף שלי השתתק. לא יכולתי למצמץ בעין, והראייה שלי התערפלה. הפה שלי היה מעוות, כאילו חטפתי שבץ מוחי. אני זוכרת ששתיתי באותו רגע מיץ עם קשית - ופתאום לא יכולתי להחזיק את המיץ בפה. נבהלתי מאוד. קיוויתי שזאת סתם עייפות או שפשוט הצטננתי".
ההתאוששות מהתסמונת הקשה ארכה שלושה חודשים, שבמהלכם בילתה הדסה בבית וחשה שהקרקע נשמטת תחת רגליה. "שאלתי כל הזמן למה זה מגיע לי. בכנסייה הייתי נערת מקהלה, ותמיד שרתי שירים לאלוהים. המחלה נתנה לי להבין שאני לא 'בלתי מנוצחת', כפי שתמיד חשבתי. שהחיים שלי לא מושלמים, למרות המשפחה החמה והחברים. הרגשתי שאני זקוקה לשינוי מיידי".
מסע החיפושים המפותל של השניים, כל אחד במקום אחר, כלל התעמקות בפילוסופיה היוונית, בדיקת ערכי האיסלאם, הצצה לכת "עדי יהוה", וגם התוודעות ליהדות, לרוח חב"ד ולקהילה הקונסרבטיבית בארה"ב. זכריה, שנגמל בינתיים מהאלכוהול, התחיל ללמוד תנ"ך. "ידעתי שהברית החדשה לא יכולה להיות האמת, כי יש ספר קדום וחכם יותר ממנה: התורה. זו ההתחלה של הכל. הרגשתי זרימה הרמונית איתה".
מה ידעת על היהדות?
"דברים קטנים פה ושם, מה שרואים בטלוויזיה או בסרטים. רק כשהבנתי שהתורה נותנת לי תשובות, התחלתי לשבת בספריות ולקרוא עוד ועוד".
למה נמשכת להשם ולא לישו, למשל, שהיה יותר קרוב לבית הגידול שלך?
"כילד אתה יורש את האמונה שההורים משרישים בך. רק כשאתה מתבגר אתה מחפש תשובות בעצמך. לא הרגשתי אף פעם שישו הוא התשובה שלי. בנצרות אתה מתעסק בהבלים: ארנבת חג פסחא שמביאה ביצים. חג המולד, שהפך לחג הקניונים. כשקראתי את התורה באנגלית אמרתי לעצמי: יש בזה היגיון. זה הסגנון שאני רוצה להתנהל בו. החיים הקודמים שלי היו שקר, לא הסיפור המלא".
"הוא נשאר חתיך"
הם הכירו בנעוריהם בתיכון במינסוטה, שם היו במשך כמה שנים גם בני זוג (הדסה: "הוא היה חתיך, ונשאר חתיך עד היום"). נפתולי החיים הפרידו ביניהם, כשעבודתו של זכריה גורמת לו לשנות תכופות את כתובת מגוריו. רק בסוף שנות ה־30 לחייהם, כשהוא בטקסס והיא עדיין במינסוטה, ניצת ביניהם שוב קשר טלפוני אפלטוני. סערות הנפש גררו אותם לשיחות לתוך הלילה, עד שבשלב מסוים, לפני שבע שנים, הציע זכריה להדסה שתעבור לגור איתו בטקסס. מאז לא נפרדו, ולפני ארבע שנים אף נישאו בארה"ב בטקס יהודי קונסרבטיבי. "בוא נגיד שלקח לנו זמן להתבשל", הוא מביט בה ברוך.
זכריה משך אחריו את הדסה אל תוך נבכי היהדות. כשהצטרפה אליו בטקסס התוודעו יחדיו לקהילת בית הכנסת הקונסרבטיבי "נשמת עם" של הרב יצחק כהן. בהמשך הכירו את אנשי חב"ד בעיר, למדו עברית אצל מורה ישראלית לשעבר, ולפני שנתיים עברו גיור קונסרבטיבי בבית הכנסת "בית תורה", של הרב מייקל גולד. מאז הפכו ליהודים בכל נימי נפשם: התפללו בבית הכנסת, שמרו שבת וטהרה במקווה, ונהנו מחיי הקהילה היהודית המגוננת.
בתקופת הגיור נתקלתם ביחס שלילי כלפיכם בארה"ב? בגילויי אנטישמיות?
זכריה: "לשמחתנו לא, אבל כשחורי עור אנחנו מזדהים עם קורבנות האנטישמיות. הרי במשך שנים הלבנים בארה"ב התייחסו באותה צורה לשחורים".
את השמות בחר בשבילם הרב שלהם בטקסס. זכריה אומר שהתחבר לשם שלו בקלות, "כי אני מזדהה מאוד עם הנביא זכריה. בייחוד עם האהבה חסרת הגבולות שלו להשם". הדסה רצתה להיקרא עתליה, אבל הרב כהן שיכנע אותה ללכת עם הדסה. "הוא אמר שכשם שהדסה היתה אלמונית במגילת אסתר והגיעה לגדולה - כך יקרה גם איתי. בדיעבד אני מצטערת על זה, כי עתליה יותר התאים לי. הייתי צריכה להתעקש יותר".
בשלב הבא הבשילה ההחלטה: עולים לישראל. גם הדסה וגם זכריה ביקרו בארץ בעבר, היא פעם אחת והוא פעמים רבות ("בזכות העבודה שלי"), ולשניהם היה ברור שיחזרו. לזכריה אין בעיה להסביר למה בחר לעזוב הכל ולהגר למדינה שמככבת במהדורות החדשות. "הנושא הפוליטי לא היה שיקול. להגיד שאנחנו מבינים לגמרי את הפוליטיקה של המזרח התיכון יהיה שקר. אבל ארץ הקודש היא המרכז הרוחני של העולם. כל האומות מביטות לכיוון הארץ הזאת, וכולם חולמים להגיע הנה. ישראל היא המקום הכי טוב לחיות בו".
תגיד את זה לישראלים שמפגינים נגד המחירים הגבוהים.
(צוחק) "אנחנו באמת בהלם מהמחירים כאן. הדלק והמכוניות יקרים בלי פרופורציה. הכל עולה פי שניים מאשר בארה"ב. ועדיין אנחנו מעדיפים לחיות בהולילנד".
את החיבור הראשוני לישראל רקם עבורם ארגון "נפש בנפש", שמאז ייסודו, ב־2002, העלה ארצה יותר מ־35 אלף עולים מארה"ב, מקנדה ומאנגליה. הארגון, שפועל בשיתוף הסוכנות היהודית, ממשלת ישראל וקרן קיימת לישראל, מסייע בכל היבטי הביורוקרטיה, הקליטה וההשתלבות של העולים בחברה הישראלית - כולל שירות בצה"ל וכניסה לשוק העבודה. 97 אחוזים מהעולים נשארים בארץ ולא עוזבים. ארז חלפון, סגן יו"ר הארגון, מגלה שבשנתיים האחרונות, לצד זכריה והדסה, עלו לישראל מארה"ב עוד שלוש משפחות אפרו־אמריקניות שהתגיירו.
כשאני שואל איך הגיבו בני המשפחה והחברים לתהליך הגיור ולעלייה לישראל, זכריה אומר בגילוי לב: "הם חשבו שאני מטורף. הם עדיין חושבים כך. אבל למרות הכל, לא נידו אותי מהמשפחה".
הדסה אומרת שהוריה דווקא "פתוחים באופיים לשינויים רוחניים", אבל כשהיא מזכירה את חברות ילדותה, היא פורצת לפתע בבכי קורע לב. "אני מרגישה שהן התנתקו ממני. הן לא קיבלו את השינוי שלי, ופשוט התרחקו".
במינסוטה קר, בישראל לח
על אדמת הקודש נחתו לפני חודשיים וחצי, ב־13 באוגוסט, יום הולדתה של הדסה. הגיחו מבטן המטוס היישר ללחות של הקיץ הישראלי. "במינסוטה קר מאוד עכשיו, תיכף יהיה שם שלג", מסבירה הדסה. זכריה אמנם דאג מבעוד מועד לאישורי משרד הפנים ולטפסים, אבל שכח להביא בחשבון את הנכלוליות של נהג המונית הישראלי, שגבה מהם סכום מנופח בדרך משדה התעופה למעונם החדש בגבעת אולגה. "זאת היתה קבלת פנים לא נחמדה", מחייך זכריה.
ועדיין, מתברר שבישראל 2013 גם עולים חדשים יודעים לשחות היטב בבועת הנדל"ן. זכריה והדסה מתגוררים בדירת ארבעה חדרים מרווחת במרומי מגדל עם לובי מצוחצח ומעלית, מרחק זריקת מגבת מחוף גבעת אולגה בחדרה. סלאח שבתי בטח היה שר כאן את "אח, יא ראב, יא וול", אבל מסיבות אחרות לגמרי.
בלי לשים לב הגשמתם חלום שישראלים ותיקים היו מוכרים איבר למענו: דירה על הים.
הדסה: "אנחנו רק שוכרים כאן, וזה עולה לנו 4,000 שקל לחודש. הדירות בסביבה יקרות מאוד. למזלנו זכריה מקבל את המשכורת שלו בדולרים, כי עם אותה משכורת בשקלים לא היינו מסתדרים. כמו כל הישראלים, לא נצליח לקנות את הדירה הזאת בחיים. שמענו שפה זה אישיו גדול".
בהתחלה שקלו להתמקם בין הנופים המוריקים של קריית טבעון, מקום שזכריה התאהב בו באחד מביקוריו הקודמים, אבל בסופו של דבר השיקו את חייהם בחדרה. "יש לנו זוג חברים מארה"ב שגרים כאן, ולפחות בתחילת הדרך אנחנו רוצים להיות קרובים לאנשים שאנחנו מכירים".
איך הגעתם לדירה הזאת?
זכריה: "מצאנו ב'יד 2'".
סליחה?
הדסה: "'נפש בנפש' חיברו אותנו למתווך דירות, והוא עבר איתנו על מודעות באתר. עכשיו אנחנו רוצים לקנות סלון, פינת אוכל ומיטה לחדר השינה. מישהו המליץ לזכריה לנסוע לדרום תל אביב. כי הרהיטים שם מעניינים וזולים. מה אתה אומר?"
למרות שהם כאן רק חודשים ספורים, יש כבר כמה דברים שמפריעים להם בחיים בארץ. הדסה מרימה אצבע כתלמידה צייתנית ומבקשת רשות לפרט. "קשה לי מאוד עם האשפה שיש בכל מקום ועם ה'קקי' (הוגה את המילה בעברית; י"ל) שעל המדרכות וברחובות. זה משגע אותי לגמרי. זה לא המצב באמריקה. חשבנו שהארץ המובטחת תהיה גם הארץ הנקייה, הרי רוח השם מרחפת פה בכל פינה. זה מאוד לא מכובד".
זכריה נכווה מ"היחס הלא מנומס של האנשים. הייתי אתמול במשרד הפנים, לקחתי מספר וחיכיתי בצד כמו ילד טוב. כשהגיע תורי נדחפו מאחוריי המון אנשים. מישהו העביר לפקידה פתק מעל הראש שלי, והיא התחילה לדבר איתו, והתעלמה ממני לגמרי למרות שהיה תורי. בשלב מסוים לא יכולתי לסבול עוד ואמרתי בתקיפות שייקחו ממני מרחק אחורה. איך אומרים? 'זוז!'" את ה"זוז" הוא כבר למד להגיד בעברית.
הדסה: "אתה זוכר את האיש שזרק את הפירות בעצבים בסופר? זה היה אלים מדי משבילנו. בישראלים יש לפעמים צד תוקפני, למרות שהרוב מקסימים. יש לנו חברים ישראלים נפלאים בבניין, וגם הגננות של יהושע מתוקות מאוד".
זכריה: "אם רוצים ללמוד מה זאת התנהגות ישראלית, צריך לעמוד ולהסתכל על כיכר (מדגיש בעברית). כולם צופרים על כולם. פעם נותנים לעבור בנימוס, ופעם לוקחים זכות קדימה באגרסיביות. הכיכר היא האופי המקומי. בארה"ב יש רמזור פשוט, וכולם מצייתים לו בלי חוכמות".
זכריה מתענג על מילה חדשה שלמד השבוע, "עגלה", ומגלגל אותה שוב ושוב בפיו. הוא מסביר ש"עגלה" היא המחשה מצוינת לכך שדווקא האנגלית שוברת שיניים יותר משפת הקודש. "בעברית המציאו מילה אחת לכל העגלות: עגלה של תינוק, עגלה לקניות בשוק, עגלת טרקטור, עגלה של מוכר ברחוב. למדת פעם אחת - וגמרת. באנגלית יש המון מילים: Cart, Buggy, Stroller, Wagon, Dolly. זה מעייף. מוצא חן בעיניי גם שהעברית מבדילה בין זכר לנקבה. אתה אומר 'אני אוהב אותָך', ומייד יודעים במי מדובר. באנגלית תמיד צריך להוסיף הסברים".
נראה אותך אומר "שרה שרה שיר שמח" עשר פעמים בלי להתבלבל.
"דווקא היום למדנו להגיד מלפפון ברבים. מלפפפפפפונים", הוא מאריך בכוונה וצוחק. "יש יותר מדי 'אף־לטרס' במילה הזאת".
בני הזוג עדיין לומדים עברית באולפן בחדרה. בכל חודש עוזב זכריה את הארץ לעשרה ימי עבודה מאומצים בארה"ב, שבמהלכם הוא ממלא את מכסת המשמרות החודשית הנדרשת ממנו. זה מאפשר לו להיות חופשי בשארית החודש, ולבלות עם הדסה ועם יהושע. בשלב מסוים, הוא מקווה, יוכל לעבוד בנתב"ג. בינתיים מציעה הדסה שירותי בייביסיטר לילדי השכנים, חבריו של יהושע מהגן. יהושע עצמו כבר יודע להגיד בעברית "אני עייף" ו"די כבר", ואמו מציינת בסיפוק שיש לו חברים ישראלים שעימם הוא נהנה להשתולל בפארק השכונתי.
מחפשים בית כנסת
לא מדובר במשפחה חרדית שמקפידה על מצווה קלה כחמורה. מבית השלטונים לא ייצא מרן הבא, וספק אם משגיח כשרות קפדן יסמוך את ידיו על דיני המטבח שלהם. אבל זכריה והדסה בהחלט משתדלים: סוף השבוע מוקדש למנוחה עם יהושע, וברגע שיאתרו בית כנסת מתאים - יקבלו בו את השבת (הדסה: "אנחנו מחפשים בלי הפסקה"). זכריה מסתובב כל העת עם כיסוי ראש, "לרוב עם ירמולקה (כיפה), אבל בעבודה עם כובע רגיל". את יום הכיפורים האחרון העבירו בצום, ומכיוון שזכריה טס לעבוד ("צמתי במהלך המשמרת"), טיילה הדסה עם יהושע על שפת הים. לתדהמתה גילתה שהחוף ריק מאדם ביום הקדוש. "אסור לטייל עם הילד ביום כיפור?" היא מציגה קושייה הלכתית.
להיות יהודי זה לא פיקניק.
זכריה: "אנחנו לא אורתודוקסים. אנחנו משתדלים לעשות מה שאנחנו יכולים. למשל, אנחנו מפרידים בין בשר לחלב ככל שאנחנו יכולים, אני מניח תפילין כשאפשר, והדסה מסתובבת בלבוש צנוע".
הם הספיקו כבר לטייל בים המלח, בקריית טבעון ובירושלים (הדסה: "בהתחלה הסתדרנו, בזכות השלטים באנגלית, אבל בתוך ירושלים הלכנו לגמרי לאיבוד. כל הבניינים בעיר נראו אותו דבר"). זכריה מתכנן לקחת את המשפחה לאילת "בהזדמנות הראשונה", כדי שיראו את הים. "למרות שקוראים לו Red, הוא כחול מדהים".
מה החלום הגדול שתרצו להגשים בישראל?
זכריה: "להקים בית אבות פרטי לטיפול בחולי דמנציה, מחלה שאבי חלה בה לפני מותו. החלום הוא שהחולים יטופלו בבית פרטי, נקי ומכובד. קודם אנחנו צריכים ללמוד עברית טובה. בשביל המטרה הזאת אנחנו לומדים כל יום חמש שעות באולפן".
בטח שמעתם על סמי דיוויס ג'וניור, שאחרי שהתגייר נהג לומר שהוא כל המיעוטים באדם אחד - גם שחור, גם יהודי וגם נמוך קומה.
זכריה: "הוא סוג של מודל בשבילנו. אנחנו יכולים להבין בהחלט למה הוא התכוון".
בארץ לא מבלבלים אתכם עם יהודים ממוצא אתיופי?
זכריה: "בעיקר חושבים שאני עובד זר סודאני. הייתי לא מזמן בסופרמרקט ורציתי להחזיר מוצר בקופה הראשית. האישה שם לא התייחסה אלי בכלל, עד שמישהו אמר לה בעברית שאני אמריקני - ופתאום היא הפכה לנחמדה וטיפלה בי. אחר כך הבנתי שהיא חשבה שאני עובד זר, ולכן ביטלה אותי".
yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו