ריקוד נשים עם ספר תורה: "זה לא טרנד, זו מהפכה"

תחילת שנות העשרים שלי גם אני ניסיתי. ביקשתי שיעבירו את ספר התורה אל עזרת הנשים, שנוכל לרקוד איתו, להיות חלק מהחג שבסיסו הוא הקפת המכתב הגלול בקלף. בצד השני של המחיצה סירבו. זו לא טריטוריה לנשים. הלכתי הביתה לדפדף בספר אחר, רב מכר כלשהו, חדש מהתורה ומשמעותי פחות. מאז לא השתתפתי בתפילות שמחת תורה. מלבד הצצה אל הגברים החוגגים לא היה לי מה לעשות שם.

ופתאום, כמו לבה מתפרצת מהר געש, בחג שמחת תורה האחרון נפלו המחיצות. בבת אחת ובלי שום תיאום עברו עשרות בתי כנסת וקהילות אורתודוקסיות כברת דרך של אלפי שנים. בשהם ובבית שמש, באפרת ובמודיעין, בקיבוצים הדתיים ובהתנחלויות ואיפה לא. רבנים אמרו שאין בעצם בעיה הלכתית, ובפעם הראשונה - כאילו היה כך תמיד - העבירו בטבעיות את הספרים הגדולים והכבדים אל הצד השני. 

בבית הכנסת "כורזין" בירושלים יצאו הגברים החוצה ופינו לנשים את עזרת הגברים, שיהיה להן מספיק מקום לרקוד. במודיעין, הרקדה רבת משתתפים במוצאי החג ("הקפות שניות") ברחבת היכל התרבות, וספרי תורה מונפים בעוז מבין המטפחות והחצאיות. בבתי הכנסת הספרדיים בפסגת זאב, בהסכמה ולשמחת כולם, שטו הספרים מיד אל יד מעבר למחיצה. בעיר רחובות נעו מעגלים צפופים של נשים דתיות סביב ספרי תורה. כך ביישובים תקוע שבגוש עציון, נחושה שבפרוזדור ירושלים, אליאב במזרח לכיש, לביא שבגליל התחתון והרשימה ארוכה.

מה קרה כאן? אולי אפשר לתלות זאת בעקשנותן ובסבלנותן של כמה פורצות דרך שמנסות כבר שנים, אולי ברשת הפייסבוק, שדרכה הוקמו קבוצות משפיעות ופעילות של פמיניסטיות דתיות, ואולי בפסק הלכה שהוציא ארגון רבני בית הלל בעיצומו של הקיץ. 

"אין שום סיבה הלכתית לאסור את זה", מסביר הרב רונן נויבירט, מנכ"ל בית הלל, "מופיע בגמרא שדברי תורה לא מקבלים טומאה. יש להתיר לנשים הרוצות בכך לרקוד עם ספר תורה ובכך לחזק את הקשר של נשים לקיום מצוות וליצור שותפות. את רואה שגברים מחזיקים את ספר התורה בריקודים כמו שמחזיקים גביע ניצחון, ואילו נשים מחזיקות אותו כמו תינוק. זהו יחס שונה לספר, שנובע מתכונות שונות; אבל הרצון להתקרב לתורה משותף לכולם".

דורות על דורות נהגו אחרת, ואתם באים ופורצים גדר.

נויבירט: "בכל הדורות נשים לא נשאו ספרי תורה בשמחת תורה, אבל גם לא הלכו לעבוד ולא כיהנו כמנכ"ליות ולא למדו תורה. שמחת תורה חייב להיות חג של כולם. העובדה שזה תפס בכל כך הרבה מקומות, גם שמרניים, מוכיחה שיש לזה מקום".

הרבנים מעודדים

חנה פנחסי (49) מהיישוב אפרת, חברת סגל במכון הרטמן, חוותה השנה ניצחון קטן. אחרי שנים של עוינות והתנגדויות, היא נכנסה מהדלת הקדמית וזכתה להיקרא "כלת בראשית" (מושג חדש, עוד ניצחון פמיניסטי. בבתי הכנסת נוהגים לבחור ב"חתן תורה" ו"חתן בראשית". גם בבית הכנסת הרמב"ן בירושלים, של הרב בני לאו, העניקו השנה לראשונה את תוארי כלת תורה וכלת בראשית לנשים). 

"לפני שמונה שנים התחיל המאבק", מספרת פנחסי, "הבקשה שלי לרקוד עם ספר התורה בעזרת נשים עוררה התנגדות עצומה. הכל הסכימו שהלכתית אין שום מכשול, אבל היה פחד גדול משינוי". לאחר שבהצבעה בבית הכנסת שלה זכתה ל־62 אחוזי תמיכה אך לא הגיעה אל הרוב המיוחס של 66 אחוזים שדרשו ממנה, היא הקימה מניין מקביל, הלכתי וכשר, שפעל רק בשמחת תורה. במרחק כמה צעדים מבית הכנסת, בבית הספר הסמוך, קיבצה סביבה נשים להקפות משלהן. זה זכה להצלחה מסחררת. הנשים הצביעו ברגליים ומילאו את האולם. 

כך שבע שנים, קבוצת תפילה והקפות המתקיימות מחוץ לבית הכנסת המרכזי, יותר ויותר נשים צעירות ומבוגרות העוזבות את עזרת הנשים ומצטרפות אליה. עד שהשנה קיבלה את התואר ואת הלגיטימציה בבית הכנסת המרכזי. "בשבילי זה כמו הזכות להצביע בבחירות. זה מי שאני. זה יסודי. הפמיניזם שלי והחיים היהודיים שלי מעורבלים זה בזה. אני מלאת הכרת תודה שנולדתי לדור הזה".

בהקפות שיזמו פנחסי ושותפותיה, מקדישות נשים מהקהילה את ההקפה למשהו או למישהו שחשוב להן. ניצולת שואה שאמרה ששמחת התורה שלה היא הנקמה שלה בגרמנים; אישה שהתאוששה ממחלת הסרטן; עולה חדשה; ילדה בת 9 שרה את "מפי אל" והד של יותר ממאה נשים ענה לה. "לרקוד עם ספר התורה ביום הזה זו הזמנה לבחור מחדש בהוויה הדתית שנולדת אליה. התעלות. כמו רגעי חסד של תפילה שבהם הכוונה והמילים העתיקות מרוממות אותך", אומרת פנחסי, "יש כאן כפל פנים.זה מעצים מאוד ומעציב מאוד, כי למחרת אנחנו חוזרות לבית הכנסת הרגיל ונזכרות שהדרך ארוכה. מה שהחזיק אותי כל השנים היתה הידיעה שאם בכל שולחן שבת ברחבי אפרת יש מי שמקטר על 'חנה מבית כנסת', לידו יש בת או נערה שעונה לו. זו דרך סלולה בשביל הבנות שלנו".

היקף התופעה רחב. ריקודי נשים עם ספר תורה התרחשו בסניפי בני עקיבא, באולפנית "ישורון" בפתח תקווה, ברמת הגולן. מבית כנסת ותיק בטבריה ועד היישוב אבנת שלשפת ים המלח. "אחד משני ספרי התורה היה בעזרת נשים לאורך כל ההקפות", מספרת שרה דמרי מאבנת, "לפני כל הקפה דיברו נשים או גברים על האושפיז או האושפיזית שהם מזמינים לאותה הקפה, ובחלק מההקפות נשים הובילו את השירה והפיוטים. עלינו לתורה בעזרת הנשים במקביל לעליות של הגברים". 

מה שהתחיל בירושלים, מוקד המהפכנות הדתית, לפני שנים ספורות (בעיקר בבית הכנסת "ואני תפילתי" בנחלאות, "הרמב"ן" ברחביה וקהילות בקטמון) התפשט השנה גם למעוזים פחות חתרניים. בקהילת "נתיבות" ברעננה, לב הבורגנות הציונית־דתית, במניין הנחשב לשמרני, נערכה קריאה בתורה נפרדת לנשים, ונשים עלו לתורה. ההקפות שם בוצעו במקביל, עם ספרי תורה בשתי העזרות, והובלת ההקפות ("אלוקי הרוחות הושיעה נא, בוחן לבבות הצליחה נא") נעשתה לסירוגין בידי אישה ובידי גבר. בעופרה, שם בדרך כלל איפשרו לנשים להחזיק בספרי התורה בתוך עזרת הנשים הצפופה, עברו השנה הנשים אל חדר סמוך, מרווח יותר ומתאים לריקודים, ואליו הועברו ספרי התורה. הדבר בוצע בעידוד ובהסכמת הרב אבי גיסר, רב היישוב הנחשב למשפיע ומוביל במגזר הדתי.

"זוכרת את הרעדה"

בסיס הטירונים ניצנים, לפני שבוע ויום. "כבר בתפילת ערבית הגברים שאלו אם אנחנו רוצות שיגדילו לנו את עזרת הנשים כדי שנוכל לרקוד", מספרת חגית דהן, חיילת דתייה. "הם יזמו את השאלה אם אנחנו רוצות ספר לרקוד איתו. פחדתי להחזיק אותו ובסוף הסכמתי. לראשונה בחיי הייתי קרובה כל כך לספר התורה. השינוי יבוא מלמטה, מהצעירים, והוא יבוא ברגע שנפסיק לפחד לקחת את מה שנותנים לנו ביד".

בתוך ההתרגשות יש גם הפתעה מכך שבחלק מהמקומות לא התעוררה ההתנגדות הצפויה מצד שומרי הסדר הישן. בדף של קבוצת הפייסבוק "אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור" (פדלחו"ש בעגה הפנימית. 4,800 חברים וחברות) הצטברו ההפתעות על הקיר. "הלכנו למניין הרגיל שלנו", כתבה איילת פלדמן, "בערב רקדנו שלוש־ארבע נשים ומישהי שאלה אם יש סיכוי שיעבירו אלינו ספר תורה. דיברתי עם הגבאי ובהקפה הבאה זה קרה! מייד הצטרפו אלינו נשים רבות. הספר עבר מיד ליד וההתרגשות היתה רבה. בבוקר הספר עבר אלינו מבלי שנבקש, וכשהגברים רצו אותו בחזרה היתה תחושה של 'מה, כבר?'"

במרבית המקומות מדובר באקט סמלי בלבד של ריקודים עם ספרי התורה. במקומות בודדים יש גם עליות לתורה של נשים וקריאות בתורה (של נשים בפני נשים בלבד). באפרת התקיימה בחג תפילת נשים ובה נשים עלו לתורה וקראו בה אחר הצהריים, כשבית הכנסת ריק ממתפללים גברים.יש מקומות שבהם עולות נשים לתורה עם ברכה וגם קוראות בתורה, יש שעולות ללא ברכה, או עולות ללא קריאת הפסוקים, יש שבוחרות ללמוד יחד כמעין עלייה לתורה. חוקרת היהדות ד"ר שרה פרידלנד בן־ארזה פיתחה טקסים אלטרנטיביים למעין קריאה בתורה, המתאימים לדרישות ההלכה. 

"באיזו שנה עליתי לראשונה לתורה? לפני שנתיים, שלוש, ארבע? לא זוכרת", אומרת מיכל ברגמן ממודיעין, "מה שאני כן זוכרת זה את הרעדה. את ההבנה שבאמת אין לי צל של מושג איך מתנהלים בבית כנסת, בחלקים היותר חשובים שלו. תינוקת שנשבתה בין הבנות. ישב לידי הבן הקטן שלי, והבנתי שהוא כבר ראה בחיים שלו יותר עליות לתורה ממני ומתמצא יותר מאמא שלו, שהיא אנאלפביתית של עליות לתורה. אני זוכרת את הנשים שאומרות 'זו פעם ראשונה שאני עולה לתורה', והן לפעמים כבר סבתות לנכדים בוגרים".

ברגמן מודה כי "זה יכול להישמע רגשני עד להביך לגבר המורגל בזה, שגם כך לא מבין מה עושים עניין מפולחנים שהוא מכריח את עצמו למלא. אבל בכל פעם מחדש, הקול של העולה לתורה רועד, והיא מקבלת תמיכה והדרכה כמי שדורכת על אדמתו של שבט זר, שהוא השבט שלה. העם שלה, התורה שלה, האמונה שלה, השייכות שלה. לכן בכל פעם שמישהי אומרת 'זאת פעם ראשונה שלי' אני בוכה מהתרגשות ויודעת שהנכדות שלי יביטו בציניות, ולא יבינו מה העניין בכלל".

"התורה היא הכלה"

מיכל שלם, אם לשלושה מירושלים, עלתה השנה לתורה לראשונה בחייה. "חיים שלמים עברו עלי בלי שזכיתי במשהו כה מהותי ובסיסי בקיום המצוות שלי", היא אומרת, "שנים ארוכות כל זה היה מחוץ להישג ידי, ללא שום סיבה מוצדקת. אני מאחלת לבת שלי שהחוויה שלה תהיה שונה משלי, ומאחלת לבנים שלי שהחוויה של הבת שלי תהיה טבעית בשבילם".

"שמחת תורה זה אחד החגים שהיו לי הכי קשים כדתייה", מוסיפה נילי בן־גיגי וולף (36) מקריית מנחם בירושלים. "הדור של האימהות שלנו לא למדו באולפנות ולא במדרשות. הצד התורני בחייהן לא היה מפותח. בדור שלנו גדלנו לתוך זה, ואז יום אחד זה נחטף ממך. את מתבוננת מהצד בגברים, צופה מבחוץ, וזה לא שלך. כמו בחתונות של דתיים, כשהכלה עוברת לצד של הבנים ומעגלי הריקוד של הנשים נשארים מיותמים ומבוישים. התורה היא הכלה והיא גם שלי. יש צורך במשהו מוחשי, פיזי. לא להיות מחוץ לסיפור של שמחת תורה או רק לשמור על הילדים שלא יפריעו".

בבית הכנסת שאליו בן־גיגי וולף משתייכת לוו הריקודים של השנה הזו בחבלי לידה קשים. רק לאחר מאבק פמיניסטי ארוך הוכרע כי ספרי התורה יככבו גם בספירה הנשית. חברי הקהילה נתבקשו להצביע בעד או נגד ודיונים סוערים נערכו אל תוך הימים והלילות. "המדרון החלקלק" נזרק שוב ושוב לאוויר, הפחד שיהפכו ל"ניאו־אורתודוקסים משוגעים", והתמרור המהבהב של בית הכנסת "שירה חדשה" במושבה הגרמנית בירושלים, שמתח עד מאוד את גבולות האורתודוקסיה ואיפשר לנשים להיות חזניות. 

"היתה התנגדות עזה ובסופו של דבר, אחרי שהעניין הוכרע בהצבעה בעד, זה עבר כל כך בשקט וכל כך טבעי", מתארת בן־גיגי וולף. "מה הביג דיל? הרי אין בעיה הלכתית אמיתית ויש נשים שזה בנפשן. היתה שמחה טהורה, פשוטה, מהלב. שמחה טבעית ומתפרצת. הספר עבר מאחת לשנייה, הילדים טיילו בין שני הצדדים". 

"שוקולד, לא תורה"

יש מקומות שבהם עוד לא נבקעה החומה. בשכונת הדר גנים בפתח תקווה ניסו לפני שנתיים, נכוו, וויתרו. "הרב דאז של הקהילה, שכבר אינו מכהן היום בתפקיד, העביר ספר תורה לנשים. רקדנו איתו והדבר עורר סערה", מתארת אחת מחברות הקהילה. "חלק מהמתפללים עזבו את בית הכנסת ומי שהקים את בית הכנסת, לזכר אשתו, טען שהדבר פגע בו. לי באופן אישי לא חשוב לרקוד עם ספר תורה אבל כן חשוב לי שנשים הרוצות בכך תוכלנה להגשים את רצונן. יש פער צורמני בין מעמד האישה מחוץ לכותלי בית הכנסת לבין מעמד האישה בין הכתלים".

הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת כהנים ומבכירי רבני הציונות הדתית, מביע הסתייגות נחרצת. אין בעיה הלכתית לרקוד עם ספרי תורה (ויש בעיה הלכתית עם עליות לתורה), הוא מדגיש, אך יש לו חשדות לגבי כנות כוונותיהן של הנשים. "נכון שנקודתית זה מותר, אבל לא משנים סדרי עבודת השם. לא צריך להמציא דרכים חדשות לעבודת השם. הנשים בימינו לא יותר חכמות מהסבתא שלי בפולניה או מהבנות של רש"י, והן לא עלו לתורה ולא רקדו בבית הכנסת. 

"השאלה היא מה אנחנו רוצים", אומר הרב אבינר, "שיח פוסט־מודרני, רומנטי, שמחפש חוויות, או לעשות את רצון השם נקודה. ייתכן שאנשים לא מאוהבים בעבודת השם וכדי שהגלולה תעבור הם מורחים עליה הרבה שוקולד, כשמה שמעניין אותם זה השוקולד ולא התורה".

גם באחד מבתי הכנסת במעלה אדומים סורבו הנשים. דווקא מיטל בנשק (36), אחת ממנהלותיה של "פמיניסטיות הלכתיות", קבוצת פייסבוק המייצגת את הקו התורני בפמיניזם הדתי, היא שנחלה כישלון. ההצעה של בנשק ל"עידוד הביטוי הנשי בשמחת תורה" התקבלה בביטול ובחשש מצד פרנסי בית הכנסת שבו היא מתפללת. "מה שקיוויתי להשיג הוא לאפשר לנשים לעבור ממצב סביל של בהייה אינסופית בגברים הרוקדים להשתתפות בהתרחשות המרכזית", היא מסבירה. "אהבתנו ומסירותנו לתורה ולמצוותיה אינן פחותות משל כל זב חוטם מזדמן אשר מקבל הקפה. קראתי בקבוצה שלנו על דמעות של התרגשות ושמחה מרקיעת שחקים של נשים אשר חוו לראשונה ריקודים עם ספר תורה והתעוררה בי קנאה. אני חברה בקהילה מקסימה אך הרוח הפמיניסטית מהם והלאה".

את מייצגת את הפמיניזם הדתי הפחות לוחמני, זה המדגיש את המחויבות להלכה. איך זה מסתדר עם התביעות האלו?

"אין פריצת גדר הלכתית בריקוד של אישה עם ספר תורה. גם לתחומים נוספים אפשר למצוא פתרונות הלכתיים, כך שנשים יהיו שותפות מלאות במה שקורה בבית הכנסת. הייתי רוצה לשמוע דברי תורה על ידי נשים בבית הכנסת, מעזרת נשים, אף בשעת התפילה. אני בעד שתהיה אישה גבאית, או שילדות ישירו את הפיוט 'אנעים זמירות'. מה שראינו בשמחת תורה האחרון הוא לא טרנד אלא מהפכה של ממש. זה חלק מתביעה כנה של נשים ללקיחת תפקידים משמעותיים יותר בעולם התורני. הרכבת כבר יצאה והיא עוד תגיע לתחנה. בעזרת השם". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו