המאייר הלאומי מוציא תערוכה חדשה

הסטודיו של זאב אנגלמאיר נראה כמו הצצה למוחו של חולה נפש בטראנס. חלל העבודה שלו מורכב מערמות של דפים מגובבים, ספרים, ציורים, בובות, פוסטרים, חרוזים, פאייטים, מדבקות, כפתורים, צילומי קולנוע משנות ה־40 וה־50, ספרי היסטוריה וחוברות קומיקס. אוסף של 2,000 פוסטרים ("בלבד!" מזדעק היוצר) שרד את מעבר הדירה האחרון. הכל גדוש, צבעוני, ילדותי, פנטסטי. אורגיה של פריטים לאספנים. נראה שבכל רגע יכולה לפרוץ כאן קייטנה. 

על השאלה כיצד צבר אנגלמאיר (51) - אמן, צייר קומיקס ומאייר ישראלי עטור פרסים, אביהם של חוברות "סירופ", "כיפה אטומה" ו"שושקה" - את האוסף המטורף הממלא את הסטודיו שלו, הוא פוצח בסיפור הרפתקאות אופייני, שיכול בקלות להפוך לקומיקס. "לפני כמה שנים קיבלתי שיחת טלפון ב־1 בלילה. ידידה שידעה שאני אוסף כל דבר אמרה לי שמפנים מחסן ליד כיכר דיזנגוף, ושכדאי לי לבוא. מייד עליתי על מונית, והגעתי לשם בדיוק כשהגיעה משאית זבל של העירייה. הספקתי להעמיס כמה קרטונים, אפילו לא ידעתי מה יש בפנים. כשפתחתי בבית, גיליתי מטמון: עשר חוברות מקוריות של 'מיקי מעוז', הקומיקס הראשון בישראל! מי יודע אילו עוד אוצרות הלכו לזבל". האוסף הלך וגדל, ואנגלמאיר עובד בתוך הכאוס, רוקם יצירות שיהפכו לאבני דרך בתרבות הישראלית.

אנחנו נפגשים קצת לפני תערוכת "פצעי בגרות" - התפתחות הקומיקס העברי בין 1975 ל־1995, שתיפתח ביום חמישי הקרוב במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון. אנגלמאיר, שמצד אחד כונה הילד הרע של הקומיקס הישראלי ומצד שני הוכתר למאייר הלאומי, יציג בתערוכה כמה מעבודותיו הבולטות, המשקפות כיצד הפך הקומיקס הישראלי לצורת ביטוי אמנותית ביקורתית, המשקפת את החברה שהופכת יותר ויותר אינדיבידואליסטית ונהנתנית.

"בתור ילד, שני הנושאים שהכי אהבתי לצייר היו פילים ומחבלים עם רובים", הוא אומר, וחיוך נוסטלגי נפרש על פניו. "כשהייתי בן 9 פורסמה ב'דבר לילדים' היצירה הראשונה שלי, שיר אוטוביוגרפי על חרטה". אחרי קריירה ז'ורנליסטית קצרה גם ב"הארץ שלנו", שבו פירסם עוד שירים וסיפורים, פנה לציור. את הזיקה המפורסמת שלו לעבודות יד הוא משייך לעובדה שבכל שנה, בחופש הגדול ובחופשת פסח, הלך לקייטנת "הצברים העליזים" שניהל אביו. "חייתי קייטנות במשך כל הילדות. גם אבא שלי עסק באמנות ובפיסול, ואולי בגלל זה רציתי להצליח בתחומים האלה".

בנעוריו התאפיינה יצירתו דווקא ברומנטיקה. כשהיה בן 14 נסעה המשפחה לשליחות בקנדה, ושם, במשך שלוש שנים, שיכלל אנגלמאיר את יכולות האיור שלו בנסיבות אפרוריות למדי. "עברתי מקריית אונו לעיירת פיתוח בשם וויניפג, עיר איומה ואפורה של מסילות ברזל ושממה, שנחשבת גם לעיר הקרה ביותר בקנדה. שם למדתי להעריך את מזג האוויר המעולה בארץ".

הבידוד החברתי גרם לו להתבודד עם הצבעים. "כל יום, אחרי בית הספר, ישבתי בבית וציירתי ציורים קיטשיים ורומנטיים של בחורות יפהפיות על רקע שקיעות. מהיפהפיות האלו נוצר לי תיק עבודות, שאחר כך הוגש לבצלאל, ובזכותו התקבלתי".

בתקופת שירותו הצבאי, בהנדסה קרבית, הציג תערוכה מעבודותיו. "קצין הנדסה ראשי דאז, תא"ל אבישי כץ, קנה ממני ציור, אבל שר הביטחון אריק שרון, שבא לבית החייל לישיבה דחופה, חלף על פני הציורים שלי ולא הניד עפעף. אפילו לא ליד ציור של בחורה בשיער גולש מלטפת כבשה, בעל חיים שהיה קרוב לליבו".

גוגל אימג'ס בראש

שיטת העבודה שלו אינה מומלצת לבעלי לב חלש וזיכרון בינוני. "ההשראה שלי באה מכל דבר שאני נתקל בו. שיחות רחוב, טיולי יום־יום ברחוב אלנבי, שירי ילדים, כרזות של קולנוע מצרי, ציורי גרפיטי, ספרים, תערוכות - כל מה שגורם לי לחשוב, לדמיין. גם דברים שמטרידים אותי הם מקור השראה. איירתי פעם קומיקס על שעמום, ככה שאפילו שעמום יכול להיות מקור השראה. יש לי איורים שצוירו על מפיות בפאב, על פיסות נייר ליד המיטה, תוך כדי צפייה בסרט בקולנוע או בחדשות בטלוויזיה. יש איור שגזרתי מקטלוגים של מנורות שולחן. את הספרון 'עלילות כיפה אטומה' גזרתי מחוברות הסברה שמקבלים עם מסכות אב"כ. הכל יכול לשמש השראה, וכל העולם מלא בחומרים שאפשר לגזור ולצלם ולהפוך לשלך".

באגף המוצרים האבסורדיים שיצר אפשר למצוא את "צימוק לט"ו בשבט", צימוק במארז עם טקסט הומוריסטי המסביר כיצד יש להשתמש בו, שאלפים ממנו חולקו בתל אביב. נוסף על שלל עבודותיו ה"שגרתיות" אפשר למצוא אותו שוקד גם על פרויקטים פורצי דרך, דוגמת עטיפת דיסק. ולא סתם דיסק, אלא של להקת פולנית שמנגנת רוק חסידי.

"לפני ארבע שנים השתתפתי בפרויקט אמנותי ישראלי־פולני. בעקבותיו פנה אלי מצ'יו, סולן של להקה פולנית מעולה מוורשה, 'מיץ' ומיץ', שמנגנת רוק כבד עם גיטרות חשמליות בהשראת מוסיקה חסידית, וביקש ממני לאייר להם עטיפה לדיסק. איירתי רבנים עושים גלישת גלים וממותה חובשת כיפה. על הדיסק עצמו מופיע 'היהודי הנודד' נושא מריצה שבתוכה גפילטע פיש ענקי. הם מאוד אהבו את זה בפולין. מצ'יו אמר לי שרק יהודי היה יכול לאייר את הדיסק ככה, כי פולני שהיה מאייר ממותה דתית היה מואשם באנטישמיות". 

תהליך העבודה של אנגלמאיר מתחיל במציאת הדימוי. "אם אני צריך לאייר דימוי של תרנגול, אני יכול לשלוף מהזיכרון עשרה מקומות שבהם יש תמונות של תרנגולים: גלויות, פוסטרים, ספרים... יש לי גוגל אימג'ס בראש. אני יכול לשלוף דברים מגניבים מהאינטרנט, אבל מבחינתי, אם אני צריך תרנגול מושלם, אני אלך לחפש אותו קודם כל בספר כרזות סיניות שיש לי פה". 

הוא שולף ביד בוטחת מהספרייה העצומה שלו ספר מהתקופה של מאו. מדפדף ומציג לי תרנגול גאה. לזה בדיוק הוא התכוון, זה התרנגול שהוא צריך. הוא מחפש אימג'ים קולעים עוד הרבה לפני הולדת האינטרנט, שהפך את החיפוש לקל וזמין; גם כיום הוא מחפש בין מדפי הספרים, נוסף על המחשב. "מבחינתי כל אלו הם חומר גלם", הוא מסביר ומחווה לעבר ערמות האוספים שלו, ובאותה נשימה מודה שיש חומרים יקרים שלא יגזור לעולם, כמו הקומיקס יקר הערך של מיקי מעוז.

תמיד היה לך זיכרון צילומי פנומנלי או שהוא נוצר תוך כדי העבודה? 

"הזיכרון הוויזואלי שלי הוא כלי עבודה. לא יכולתי לעבוד בטכניקה הזו בלעדיו. הזיכרון התהווה תוך כדי עבודה, והוא מתרחב עם הזמן. לפעמים עולים לי רעיונות ליצירות תוך כדי דפדוף, לפעמים אני חושב על דימוי ומשם צץ האיור. ולפעמים אני לא מצליח למצוא את הדימוי שאני מחפש, ואז התהליך יכול להיות מתסכל. ואז אני קורא לגילה".

קשה להפריז בחשיבותה של גילה, אשתו של אנגלמאיר, בתהליך היצירה. היא, אמנית וצורפת, היתה זו שבבצלאל ייעצה לו להגדיל סקיצה משורבטת ולהפוך אותה לאיור. עד אז ניסה אנגלמאיר במאמץ רב לאייר באופן ריאליסטי, מה שהיה עבורו חוויה מתסכלת. "אפשר לומר שגילה שינתה את התפיסה האיורית שלי. אלמלא השינוי הזה, לא בטוח שהייתי מאייר". 

היא שותפה מלאה ברבות מעבודותיו. שותפה לגיבוש הרעיון, להחלטות של בחירה סגנונית ולתהליך היצירה, הצביעה וההדבקה. "לפעמים איורים קמים ונופלים אם גילה אומרת לי, אחרי ליל עבודה, שהאיור 'לא משהו'. ואז אני מתעצבן עליה שהיא לא מבינה כלום וקורע את האיור בזעם. כשאיור מעולה היא אומרת 'נחמד', ואז אני יודע שהכל בסדר. זה מגבש את הזוגיות".

המשרה הצדדית שלה היא לדאוג לצמצום הערמות המתגבהות בסטודיו שלו, שכוללות מגזינים, תמונות, ספרים ועבודות. "היו זמנים שכדי להיכנס לסטודיו היה צריך לטפס מעל ערמות ענק שגלשו גם לחדרים הסמוכים, ושולחן העבודה שלי כוסה גם הוא. היו לי אלפי פוסטרים ותמונות שקיבלתי מארכיון הקולנוע באלנבי, שחסמו את החדר שלי ואת המרפסות בבית. גילה אילצה אותי לוותר על חלק מזה, וזה היה כואב, כי אם יש משהו שאני לא סובל זה לוותר על דימויים שיכולים לשמש אותי בעבודות. אבל אני נאלץ להודות שהיא צדקה, כי אם לא היינו מפנים את הערמות האלה, כנראה הייתי מתפגר בחדר העבודה מחוסר חמצן".

על הקיר בחדר העבודה שלו מודבק המשפט המרתק "מאחורי כל יוצר גדול עומדת יכנה. פבלו פיקאסו". "אני המצאתי את זה", הוא לוחש, "אבל אל תגלי לגילה".

אנגלמאיר מגדיר את היצירות שלו "סלט ישראלי". הן משלבות ציטוטים מאופרה, סלוגנים ממכוניות ומשפטים ממוכר הפלאפל. השפה שלו עדכנית, מדוברת, פופולרית. אחד המאפיינים של עבודותיו הוא הניגוד בין האיור לטקסט, שתמיד יהיה מפתיע - אבסורדי, נועז, פרובוקטיבי. "המלל שאני משלב באיורים חייב להיות מעודכן, קשור להווה ומגיב למציאות שסביבי. לכן אני קצת בלש וקצת צייד. אני משוטט ברחוב ומקשיב כיצד אנשים מדברים".

את ההוכחה העדכנית הוא שולף ממגירה נסתרת. לסיפור בהמשכים שעליו הוא עובד עבור מגזין "עיניים", "הגמל המנשנש", חדר דימוי פופולרי מהמסך הקטן. "הבנות שלי, רותם (16) ותמר (9), נותנות לי לפעמים רעיונות מעולים לעבודות. הן צפו ב'המירוץ למיליון' ובתוך שנייה עלה להן רעיון שהתאים לי - וכך ציירתי את סיפור 'המירוץ לבקלאווה' - הסיפור הבא שיופיע ב'הגמל המנשנש'".

תחילת דרכו התאפיינה בעבודות משונות, כמעט הזויות ("גילה ואני צבענו מנזר בירושלים"). מהימים ההם זכורה לו במיוחד העבודה הראשונה שיצר. "הייתי אז בן 24, סטודנט דלפון בשנה השלישית בבצלאל, שעשה כל דבר כדי להתפרנס. יום אחד בא למכללה מישהו ושאל מי רוצה לעבוד. זינקתי עליו בלי לחשוב פעמיים. הוא ביקש 100 ציורים של פופאי, עם הפרדה לארבעה צבעים. הוא היה מאוד חשאי, לא נתן מידע על עצמו, ואמר לי רק שהוא ישתמש בהן כמדבקות. כשסיימתי, הצגתי לו את העבודה. הוא לקח אותה לדפוס, ומאוחר יותר סיפר לי שהפלטה שעליה ישבו האיורים נרטבה ונהרסה. הוא לא רצה לשלם לי ורמז שיש לו עבר פלילי ושלא כדאי לי להסתבך איתו. עזבתי את זה. זה היה מתסכל. כמה חודשים אחר כך, חברה ללימודים נסעה לטיול והשאירה לי את הדירה שלה. בפריזר שלה גיליתי טריפים של LSD, עטופים בציורי הפופאי שלי. מאוחר יותר סיפרו לי עוד ועוד אנשים שראות את הציורים. אז זאת העבודה הראשונה שהוזמנה ממני: טריפים".

[image gallery]

במבט לאחור, שנותיו כסטודנט, אמצע שנות השמונים, עוררו בו אנרגיות יצירתיות. "אלה היו שנים של התנסות אמנותית. השתמשתי בציטוטים בתוך העבודות, עירבבתי דימויים ממקומות שונים, היה לי צמא לבדוק גבולות. היתה אווירה של חופש".

את הקומיקס האישי המצויר בקו רזה, כאילו מרושל, החל דודו גבע, בתחילת שונים השמונים, במדורים "אהלן וסהלן" ו"הברווז", ועוד לפני כן ב"זו ארץ זו". אנגלמאיר פירסם את הטור "סוטה העיר" במקומון הירושלמי "כל העיר", ואת "חם וזפת" ו"הידעת" בעיתון "חדשות". יוצרים אחרים שפעלו באותה תקופה היו עידו אמין, תמיר שפר, מישל קישקה, אורי פינק, נועם נדב, מיכאל נצר, איציק רנרט ואחרים.

"ב־1985 יצרתי מדור לשער האחורי ב'כל העיר', שעסק בסטיות, פֶטישים ואובססיות מגוחכות. היו שם תכנים בוטים, סיפורים אבסורדיים, דברים שונים ומשונים. תפקידו של האיור אז היה שולי, סותם חללים. בהדרגה התחולל שינוי, שבבסיסו הבנה של העורכים שלוויזואליה יש מקום חשוב. כשהתחלתי, הוזמן ממני איור והייתי שולח לעיתון חמש אופציות, אפילו לא ידעתי אם ישלמו לי על העבודות הנוספות, אבל זה תפס. האיורים יצרו נוכחות חזקה בעיתון".

מוזר מדי? אין דבר כזה

לצד מעריצות ששלחו לו מכתבי אהבה וזימה (הצצה באחד מאלבומי המכתבים מאשרת את הטענה כי עוד הרבה לפני פייסבוק היתה לאנשים נטייה לאקסהיביציוניזם), הוא זכה גם לתגובות חריפות. אנשים שיגרו לו מכתבי נאצה, ומחאה הגיעה מבית הנשיא בשל איור שבו נראו שתי מעריצות של עזר ויצמן מחכות לו ומטרידות אותו. הוא אומר שקיבל בחיבוק חם את כל התגובות.

"אני אוהב עבודות שמעוררות מחלוקת. אני מעדיף עבודה שמעוררת מחשבה וגורמת לצופה להחליט אם הוא בעדה או נגדה מאשר עבודה שמשאירה אותו אדיש. אני אוהב מאוד לקבל פידבקים מאנשים. לפרסם בחו"ל זה נחמד, אבל אני רוצה בן אדם שיעמוד מולי ויגיד לי מה הוא חושב. התגובות מאוד מדרבנות אותי. כשמישהי באה ואומרת לי 'השתנתי מצחוק', אני מרגיש נפלא".

יש פער בין החזות התמימה והממושקפת שלך לקינקיות ששופעת ממך ביצירות.

"אני חושב שכולנו אוהבים קיצוניות וטירוף, כולנו נמשכים לזה. בתור יוצר, אני רוצה להביע את זה, לעורר מחשבה. ברגע שאתה יוצר מצבי אבסורד, אתה שם לצופה מראה, כאילו אומר לו: 'תראה את האבסורד שבתוכו אנחנו חיים'. הרבה מאיירים מתעסקים בסגנון. בשאלה איך האיור נראה. לי יותר חשוב מה הוא אומר, מה הרעיון שיוצא ממנו, האמירה, הטקסט".

כן, הקומיקס בשבילו הוא לא עוד סיפור מבדר בתמונות או אמנות אסתטית, אלא דרך להעברת מסרים פוליטיים וחברתיים, עטופים באריזה צבעונית ומצחיקה. גם מי שמחמיץ את המסר הסמוי ייהנה מהאיורים שלו כמות שהם. "אני מסווה מסרים בחרוזים, כך שהם נראים ילדותיים וידידותיים, תמימים לכאורה, אבל מסתתרת בהם לפעמים אמירה חריפה. למשל, הקריקטורות על הנשיא לשעבר משה קצב, שהתאפיינו בהומור ילדותי, או האיור שבו אמא אומרת לבנה 'אבא רוצה לשחוט אותך'. היה בהן מסר סמוי, פוליטי וחברתי.

"אני חושב שכל אמן רוצה לשנות, לפקוח עיניים, לחדד רגישויות, לגרום לאנשים לשים לב למצב. אני בעיקר רוצה לומר: תסתכלו איפה אנחנו חיים כיום. אבל זה יומרני להגיד שאני יכול לשנות. לפני חודש יצרתי ספרון בחרוזים לילדים, 'ברוריה נגד סוריה', על סכנת המלחמה הכימית עם סוריה, שבו איורים של ילדים וחיות עם מסכות אב"כ. אני זוכר שבילדותנו אמרו לנו 'אתם כבר לא תצטרכו להתגייס'. אנחנו כבר ציניים מדי, וכבר לא אומרים את המשפט הזה לילדים שלנו, אבל הם עדיין זקוקים להתייחסות קומית לאירועים אקטואליים".

אנגלמאיר נמשך לא רק לפצצות אלא גם לפרות, רצוי קדושות. אם מסתובבת פרה קדושה בסביבה שלו, הוא חש צורך קיומי לטפל בה, לדחוף אותה אל הקצה ולהביט בה מתרסקת. "אני לא אצחק על השואה, אלא על הדרך שבה הישראלים מתייחסים לשואה. המסעות לפולין, למשל. אין נושא שאי אפשר לצחוק עליו, כי צחוק הוא תגובה נכונה ואמיתית לקיום שלנו.

"אני מעדיף דימוי שאינו רגיל ונורמטיבי, לא כזה שמלטף לנו את המוח. לכן אני חורג לפעמים מהפוליטיקלי קורקט למחוזות האבסורד, כדי להעלות את השאלות הקשות. פעם הגרלתי במסטיק בזוקה את האמירה 'יש לך חוש הומור אך לעיתים אינך יודע מתי להפסיק', וחשבתי לעצמי שזה ממש נכון לגביי".

ההסתכלות על החיים בעיניים של ילד מביאה אותו לשלל התנסויות מגוונות. כשיצר הגדה של פסח, הפך אותה למופע נונסנס מקורי ופרוע, הכולל קללות על פרעה. כרגע הוא יוצר סקיצות לתחתיות מאוירות לבירה. שום דבר לא זר לו ולא מוזר לו מדי, שום עבודה לא נראית לו חריגה או דבילית מדי.

"אני לא מגביל את עצמי. כשיש לי רעיון אני לא אומר לעצמי, 'אני קומיקסאי, אני צריך לעשות קומיקס'. אני רוצה גם וגם וגם, בכל מדיום שמאפשר לי להתבטא. ילהיב אותי לעשות סרט. אני רוצה להיות גם מחתרתי וגם ממוסד".

מה נראה בתערוכת הקומיקס הישראלי בעוד עשרים שנה?

"אני מקווה שנראה איורים עם אמירה ועם מסר. שהתכנים יחזרו להיות משמעותיים ושיורגש מגע היד של היוצר, שמאפשר להרגיש את הבן אדם. אני מקווה גם שתהיה משמעות למי שיצר את העבודה, גם אם כל היוצרים יהיו רובוטים עם כובע טמבל". 

shirz@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו