לא מזמן ביקר וודי אלן בספריית וידאו, אי שם בדרום ארה"ב. "היה שם מדף גדול של הסרטים שלי", הוא מספר, "אבל כשהבטתי למעלה, ראיתי שהוא ממוקם באזור של הסרטים הזרים". הוא עוצר ומחייך את אחד החיוכים העצובים והכל כך אופייניים לו. "הרגשתי כאילו, אוקיי, לא פלא שהסרטים שלי אינם נפוצים כל כך בארה"ב".
באופן מסוים, אלן לוקח את הסיווג של החנות ההיא כמחמאה. אחרי הכל, הוא אומר, בצעירותו שאף להיות יוצר של סרטים זרים, כמו כל האלילים שלו - ברגמן, פליני, קורוסאווה. "ועכשיו אני הפכתי לאחד כזה, במקרה, בגלל שאף אחד לא מממן אותי באמריקה".
"אני אוהב לעשות סרטים בפאריס, בלונדון, ברומא", הוא ממהר להדגיש. "נעים לי להתגורר במקומות האלה בקיץ. אבל אני לא אוהב להיות רחוק מהבית. אני אוהב להיות במיטה שלי, אני אוהב את זרם המים במקלחת שלי, אני אוהב לצפות במשחקי הבייסבול שלי".
הגלות של אלן בשנים האחרונות עשויה להיחשב לתור הזהב שלו. אנחנו נפגשים במלון בריסטול בפאריס כדי לדבר על "יסמין הכחולה", סרטו ה־44 כבמאי. אבל אין מנוס מהתחושה שגם עכשיו, עשרים שנה אחרי הפגיעה התדמיתית שספג כשעזב את מיה פארו לטובת בתה המאומצת, סון־יי פרווין, ונאלץ להדוף האשמות על ניצול מיני של בתו בת השבע דילן, הוא עדיין מעבד את הנידוי האכזרי שנגזר עליו. המחלוקת על הקשר שלו עם סון־יי כבר נשכחה מזמן; השניים אימצו שתי ילדות, בקט (14) ומנזי (13). אולם רונאן פארו, בנו הביולוגי מחייו עם פארו (ולמעשה בנו הביולוגי היחיד), שהפך להיות עורך דין ועיתונאי, עדיין מפרסם עליו טוויטים מרירים בסגנון: "יום אב שמח - או כמו שאומרים במשפחה שלי, יום גיס שמח".
"יסמין הכחולה", הסרט הראשון שאלן צילם בארה"ב מאז הכישלון של "מה שעובד" ב־2009, יצא בארה"ב כבר ביולי וזכה לביקורות נלהבות יותר מכל סרט אחר של אלן בעשורים האחרונים. בסרט מגלמת קייט בלאנשט אשת חברה לשעבר, המאבדת הכל כשבעלה הבנקאי (אלק בולדווין) מורשע בהונאה. בעיצומה של התמוטטות רגשית היא נמלטת אל אחותה (סאלי הוקינס) וארוסה (בובי קנאבל, שגרף את האמי על תפקידו ב"אימפריית הפשע") בסן פרנסיסקו. בלאנשט כבר הוכרזה כמועמדת מובילה לאוסקר, וההנאה שלה מהעבודה עם אלן מוכיחה שהוא עדיין גורם מפתה לשחקנים. "לא היה אכפת לי גם אם היו אומרים לי שהייתי הבחירה החמישית של וודי", אומרת בלאנשט בתגובה לדיווחים שהוא כתב את התפקיד במיוחד בשבילה. "מה שחשוב זה שקיבלתי את התפקיד. זה בדיוק כמו שכאשר סקורסזה מתקשר אליך, אתה תעשה כל מה שהוא יבקש ממך, ורק תקווה שלא תהרוס את זה ויפטרו אותך".
"חשבתי שזה סיפור טרגי"
רגע לפני גיל 78, במבט ראשון נראה וודי אלן שברירי ורפה. לבוש בבגדי יום־יום - חולצת כותנה מכופתרת ומכנסי כותנה - שערו אפור לחלוטין, אבל עורו, באופן מוזר, כמעט חף מקמטים. הוא מתכופף בכיסא שלו ומתלונן על חירשות, שגורמת לי אינסטינקטיבית להתקרב אליו ולהזיז לכיוונו את מכשיר ההקלטה. אבל אז אני שואל אותו על ההקבלה שבין עלילת הסרט לזו של "חשמלית ושמה תשוקה" - כמו בלאנש דובואה, שבלאנשט שיחקה לאחרונה בתיאטרון בהצלחה רבה, גם יסמין תלויה בטוב ליבם של זרים שונים, ודמותו של קנאבל מזכירה את זו של סטנלי קובלסקי ב"חשמלית"; והתגובה המיידית של אלן מזכירה את מה שאמרה עליו בת זוגו לשעבר, דיאן קיטון: "לאיש יש ביצים מפלדה".
"ההשערות האלו פראיות", הוא אומר בנחרצות. "לעולם לא ארצה לראות עוד הפקה של 'חשמלית' אחרי שראיתי את הסרט של איליה קאזאן, כי אני מאמין שזאת היתה שלמות מוחלטת, ואני חושב שהדמויות האלו לא צריכות לעולם להיות משוחקות על ידי מישהו אחר. את ההשראה לסרט שלי קיבלתי כשאשתי באה הביתה וסיפרה לי על חברה שלה, שהכירה אישה שהיתה מאוד אמידה והכל התמוטט עליה כעבור עשר שנים, וזה הכניס אותה לטראומה ושבר אותה. חשבתי שזה סיפור טרגי, אז הלכתי לעבוד על זה".
הוא טוען ש"יסמין הכחולה" אינו צריך להיתפס כמשל על התקופה החומרנית של ימינו. "זה בסך הכל סרט על מה שנראה לי טוב באותו הרגע. הרעיון הבא שלי יכול להיות טיפשי, או שהוא יכול להיות עמוק". למעשה, אלן בדיוק השלים את סרטו הבא, קומדיה רומנטית קלילה עם קולין פירת' ואמה סטון, שמתרחשת בדרום צרפת.
שיהיה ברור: הבמאי היהודי שבנה את שמו בשנות השישים כסטנדאפיסט (כיום הוא שוקל לחזור למעגל, אחרי שראה לאחרונה הופעה של מורט סאהל הוותיק בן ה־86) רחוק מאוד מדמות הנעבעך הנוירוטי שבנה לעצמו בסרטיו. הוא זהיר בדבריו, מפותל ולעיתים גם פזיז. "אנשים כל הזמן שואלים אותי, 'האם אתה חושב שתקום בוקר אחד ולא תהיה מצחיק, או שיהיה לך מחסום כתיבה?' אבל זה כלל לא עולה בדעתי. זה בלתי אפשרי עבורי. אני ממשיך להתקדם, אני לא מסתכל לאחור. אני מרגיש שאם אעצור כדי לחשוב על העבר, אכנס לדיכאון - כל כך הרבה סרטים, כל כך הרבה בזבוז של צלולואיד".
האם היוצר של קלאסיקות כמו "מנהטן", "שושנת קהיר הסגולה" ו"פשעים ועבירות קלות" באמת מרגיש כך? הוא מושך בכתפיו. "הגעתי לעולם הסרטים מתוך רצון להיות אמן. מעולם לא רציתי להיות יוצר של סרטים מסחריים. הטרגדיה שלי היא שנפלתי בין שני העולמות - אף פעם לא היה לי קהל גדול, ולא הייתי אמן טהור. אז אני ממשיך להיאבק, שנה אחר שנה, בתקווה שאם אעשה מספיק סרטים, אחד מהם גם יהיה גדול".
אז עדיין לא הפקת את "החותם השביעי" או את ה"ראשומון" שלך?
"אני יכול לומר בביטחון, בלי להיות צנוע ומזויף, שאין ברזומה שלי את האזרח קיין", הוא עונה בעצב. "חלק מהסרטים שלי טובים, אחרים פחות טובים, והשאר הרבה פחות טובים. אני לא מזוכיסט, זה רק מניע אותי הלאה. הסחת דעת של עבודה היא בריאות עבורי: היא שומרת עלי מהמחשבות הנוגות".
וזה לא שיקול פעוט מבחינת אלן, שנולד בברונקס בשם אלן סטיוארט קוניגסברג והיה מוטרד מהמוות ומהתהום הקיומית בערך מגיל חמש. "אני זוכר את הענן השחור יורד עלי, ומאז אני משוטט תחתיו בכל שארית חיי", הוא אומר. "אני צריך לעבוד כדי לשמור על העגמומיות שבי בין המצרים. אני מתעורר בבוקר, שולח את הילדים לבית הספר, רץ על ההליכון, נכנס לחדר שלי וכותב, אוכל צהריים עם אשתי, כותב אחר הצהריים, יוצא להליכה, מתאמן על הקלרינט שלי, וכותב שוב. ככה, במשך שבעה ימים בשבוע. ואני לא מרגיש שאני חי בתוך תבנית, כי 'להירגע' זה מושג די זר עבורי".
רעיונות - לעלילות, למערכונים, לבדיחות - הוא מלקט מעיתונים או משיחות, משרבט אותם על פיסות נייר ומשליך למגירה גדולה. "ואז, בסוף השנה, אני מפשפש בהם, וחלקם נראים לי מוזרים מאוד - 'מה בדיוק חשבתי כשכתבתי על בן אדם שהופך טלפתי???' את רוב הפתקים אני זורק בחזרה למגירה, אבל חלק מהרעיונות אני מאמץ ומתחיל לפתח, בדרך כלל לבדי, אבל לפעמים אני שואל את סון־יי אילו מהם, לדעתה, נשמעים עסיסיים יותר".
"אשתי דוחפת אותי לנסוע"
האסכולה הנוכחית של אלן היא שגם הלוקיישן הוא מרכיב חשוב בכל שיקול קריאטיבי. הנוף הקליל והתיירותי בסרטיו האחרונים מעיד שאין לו מחסור בהצעות - רק לאחרונה התחנן בפניו ראש עיריית ריו דה ז'נרו לצלם שם סרט. אבל התנאים של אלן ברורים ובלתי ניתנים לערעור. המממנים, בין שהם פרטיים ובין שעירוניים, חייבים לתת לו שליטה מוחלטת על התכנים - בלי להיחשף לתסריט שלו - והוא גם צריך לחוש אמפתיה לסביבה שבה הוא אמור ליצור, מה שמוציא מהתמונה גם מקומות הקרובים לביתו.
"אחותה של יסמין היתה יכולה לגור בפיטסבורג או בטקסס, אבל אני לא מסוגל (לעבוד שם)", הוא אומר ישירות. "אני לא מטייל בשביל הכיף, ואני לא אדם סקרן. אם זה היה תלוי בי, לא הייתי יוצא לשום מקום. זאת אשתי שדוחפת אותי לנסוע, כי היא אוהבת לחוות מדינות שונות ותרבויות שונות. אני מעדיף לצפות בבייסבול".
למרות המסע העולמי שלו, והאקטואליוּת של עלילת "יסמין הכחולה", לאלן יש איכות על־זמנית אבסולוטית; הוא מוצא מקלט בג'אז המסורתי ובסרטים "ישנים, קלאסיים", ממשיך להופיע מדי שני בערב במלון קארלייל בניו יורק עם להקת הג'אז של אדי דיוויס מניו אורלינס, ומחפש הקרנות של סרטי הווארד הוקס בסינמטקים של ניו יורק. הוא מעולם לא ראה "מד מן" או אפילו לא את "הסופרנוס". "אנשים אומרים לי שיש דברים נהדרים ומרתקים בטלוויזיה, וערוצי הכבלים אפילו הציעו לי לעשות כל מה שארצה, אבל הרעיונות שלי הם לסרטים, לא לסדרות של 15 פרקים".
מאחר שאלן לעולם אינו מרוצה, זה אך טבעי שיהיו לו חרטות, אבל הן לא אלו שאתם מצפים להן. ההזדקנות כשלעצמה לא מטרידה אותו - אבא שלו עבר את גיל מאה, הוא אומר בגאווה, אמו הזדקנה בכבוד עד גיל יותר מתשעים, וצוות הרופאים שלו (יש לו חמישה) כבר הכריז עליו כבריא מאוד. "מה שמצער אותי הוא שהאפשרויות שלי מצטמצמות ככל שאני מזדקן. אני כבר לא יכול לשחק את התפקיד הרומנטי המוביל בסרט, ואני לא יכול יותר לפלרטט עם בחורות בנות 25".
כי אנשים עלולים לחשוב שזה סר טעם?
"שששש", הוא משיב בזלזול, "באמת אכפת לנו מה אנשים חושבים? אני לא יכול לפלרטט עם בחורות בנות 25 משום שלמרבה הצער, הן אלו שלא יאהבו את זה, יותר מכל אחד אחר. אם מישהו יגיד לך, 'אוקיי, ניקח ממך כל החוויות והניסיון שצברת, אבל נחזיר לך 35 שנה' - קח את הדיל, לפני שהם ישנו את דעתם".
למרות אין־ספור האכזבות, למרות הכללים הנוקשים שקבע לעצמו, האם הוא חש לפחות בר מזל שהצליח לעצב לעצמו את החיים כרצונו? בפעם הראשונה בראיון, פרצופו של אלן הכי קרוב לסוג של חיוך קורן. "הו, אני בר מזל מאוד, כן. זרקו אותי מבית הספר, ומעולם לא סיימתי את הקולג', כך שאני לא מתאים לשום דבר מכובד באמת. למזלי, היה לי כישרון לגרום לאנשים לצחוק, וניצלתי את המתנה הקטנה הזאת לקריירה שלמה. אם לא היה לי את זה, הייתי עורך שולחנות במסעדה או מנסה למכור לך ביטוח".
ועם האבחנה האופטימית הלא טיפוסית הזאת יוצא אלן להתכונן לפרמיירה הפאריסאית של "יסמין הכחולה" בין מעריציו הצרפתים - יוצר סרטים זרים, שרק חולם על הזרם במקלחת שלו בבית.
"דיילי טלגרף" / The Interview People[image gallery]
"אתם חושבים שלשייקספיר היה אכפת מהמורשת שלו אחרי שהוא מת?"
כמה מהפנינים של הבמאי בראיונות לתקשורת
על קייט בלאנשט: "תוך כדי כתיבת התסריט היה ברור לי שזה דורש שחקנית מאוד מיומנת, וחשבתי מי יכולה לעשות את זה. השם קייט בלאנשט עלה בדעתי. אז התכתבנו, נפגשנו, הסוכן שלי שאל אם היא פנויה, והסוכן שלה אמר שאולי היא תהיה פנויה. והיא באמת סיימה הצגה של צ'כוב והתפנתה בשביל הסרט שלי".
על אלק בולדווין: "הוא נאה, מצחיק מאוד כשצריך, שחקן נפלא עם מנעד אדיר. הוא יכול להיות דרמטי, ואם צריכים מישהו הרואי, אז הוא יהיה כזה. אני תמיד שמח שהוא מוכן להיות באחד הסרטים שלי, כי אני יודע שאקבל הופעה כריזמטית. הוא באמת שחקן קולנוע".
על סן פרנסיסקו: "בחירת הלוקיישן של 'יסמין הכחולה' היתה הרבה פחות מתוחכמת ממה שחושבים. ידעתי שאני לא אצלם בניו יורק, ושאלתי את עצמי - אם לא בניו יורק, באיזה מקום אהיה מוכן לצלם שיהיה לי נעים לשהות בו עשרה שבועות. זה היה לגמרי שרירותי. באותה מידה יכולתי לצלם באוהיו, רק שלא היה לי מה לעשות שם".
על עבודתו כבמאי: "אני עושה את זה כי אני אוהב את זה. יש כאלה שאוהבים לחבר דגם של מטוסים, ויש כאלה שאוהבים לשבת ולא לעשות כלום. יש לי בראש הרבה סיפורים ודמויות ותחושות על החיים, שגורמים לי לרצות לעשות הרבה סרטים. אז אני פשוט עושה את זה".
על הוליווד: "אני לא אוהב את הוליווד, כי זה מפעל לייצור כסף. אין להם שום מטרה אמנותית, רק לקדם את הטכנולוגיה, לא את התוכן. לא פלא שבוחרים לעשות כל כך הרבה סרטים על ספרי קומיקס, כי יש להם אפשרות להפוך את הסרטים האלה לטכנולוגיים. במקום שהטכנולוגיה תעזור לספר את הסיפור, הסיפור עוזר להמחיש את הטכנולוגיה. השאלה היא אם בשביל זה צריכים קולנוע".
על הקידמה: "מעולם לא הייתי איש טכנולוגי. כשהייתי צעיר לא רציתי אופניים, ועד היום יש לי מכונת כתיבה, שעליה אני כותב. הבנות שלי מביאות את הטכנולוגיה הביתה, להן ולאשתי יש מחשב. אני אפילו לא יודע איך לחבר את זה לחשמל. זה לא מעניין אותי".
על המתרחש בעולם: "העולם נמצא בנקודת רתיחה, ואני לא רואה שום דבר אופטימי לעתיד. אני לא אופטימי על המצב במזרח התיכון, על איכות הסביבה, על היחסים הבינלאומיים בין המדינות השונות ועל הכלכלה העולמית".
על המורשת שלו: "אתם חושבים שלשייקספיר היה אכפת מהמורשת שלו יום אחרי שהוא מת? יש לי קלסר מלא בביקורות מצוינות, אבל אני לא יכול ללכת איתן ברחוב. זה גם לא יעזור לי אחרי שאמות".
[image gallery]
כשפגשתי את וודי
וודי אלן לא אוהב לטוס. הוא דיבר על זה כבר כל כך הרבה פעמים, שאפשר להקיף עם המילים שלו על הנושא את כל כדור הארץ ובחזרה. אבל בשנים האחרונות, או ליתר דיוק, מאז שהחליט להתחתן עם הבת המאומצת שלו והוחרם על ידי הקהל האמריקני, הוא נאלץ להעביר לא מעט זמן בשדות תעופה, בדרך לעוד סט צילומים באיזו עיר אירופית, שהיתה מוכנה לשים כמה מאות אלפי דולרים כדי שאלן יפיק לה סוג של פרסומת ארוכה בכסות של סרט.
את אלן פגשתי שלוש פעמים בפסטיבל קאן. בפעמיים הראשונות זה קרה במסגרת מסיבות עיתונאים שקידמו את "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי" האנמי, ובשנה שאחרי את "חצות בפאריס" המפתיע. בפעם השלישית זה היה במעלית במלון "מרטינז", שבו כל כוכבי הקולנוע נכנסים כאחד האדם ויוצאים זוהרים, אחרי שהם עוברים מהפך בחסות חברות האופנה והאיפור הגדולות בעולם. אלן, שמעולם לא ציית לכללי השטיח האדום, בא ללוות את אשתו, סון־יי, שהיתה אורחת כבוד של "לוריאל".
הסתכלתי עליו, והוא השפיל את המבט הנוירוטי שלו אל רצפת המעלית. כשאמרתי "שלום" הוא הביט בי והחזיר "שלום". "אני מישראל", השבתי, "מתי תגיע אלינו? ירושלים יכולה להיות אתר צילומים נהדר לאחד מסרטיך הקרובים". הוא התעלם מהשאלה ופשוט לא השיב. נו, טוב, אלן אף פעם לא היה נטלי פורטמן: הוא אחד משלנו, רק בלי גאוות יחידה.
המחשבה הראשונה שחולפת בראש כשרואים את אלן במציאות היא "וואו, איך שהוא הזדקן". הצעיר הג'ינג'י כבר לא צעיר, וגם ממש לא ג'ינג'י. עפעף עין שמאל צנח מטה וכמעט מכסה את כל האישון, קצב ההליכה איטי. מצד שני, המוח שלו חד ומהיר תגובה ממש כמו בימים ההם ב"בננות" או ב"שחק אותה, סם". הוא שנון, מצחיק, ועדיין השולף הכי מהיר בקולנוע האמריקני. את חוש ההומור העצמי והציניות האלנית אף אחד לא יכול לקחת ממנו. גם לא הזיקנה.
השאלה המסקרנת לגבי אלן, שמוליד יצירה בקצב שמשאיר את שרית חדד מאחור, היא מה המניע שלו. בעיקר לנוכח העובדה שעל כל סרט מוצלח הוא מייצר כמה פחות מוצלחים. ניצלתי את מפגש העיתונאים הרשמי כדי לשאול אותו מה גורם לו לייצר סרט מדי שנה, בזמן שלא מעט מהמבקרים, ואפילו המעריצים האדוקים, טוענים למיחזור של השטיק הנוירוטי המוכר.
"עבודה מרובה היא הסחת דעת מעולה מהמציאות", הוא אמר. "אני קם בבוקר ומתחיל לחשוב: האם אני יכול להשיג את השחקן הזה, מה אעשה עם התלבושת ההיא, האם התסריט עובד? אני ממציא לעצמי כל מיני בעיות מקצועיות, אחרת אני אתחיל לחשוב על הבעיות האמיתיות של החיים והגיל שלי, ואז אחשוב שאני מזדקן, או שאני יכול לקבל סרטן, או שיהיה לי אלצהיימר, או שהלב שלי נחלש. אז אני מסיים פרויקט ורץ מייד אל הבא, בלי פסק זמן, והכל בגלל שאני לא רוצה לשבת בכיסא ולחשוב איזה נורא זה סוף החיים. כי אחרי הכל, בסופו של דבר, לכולנו מגיע בשלב זה או אחר גבר זר וכהה לדלת הבית כדי לאסוף אותנו, למרות שהוא לא ממש מוזמן".
אז אתה לא ממליץ להזדקן? שאלתי.
"אני חושב שההזדקנות היא עיסקה גרועה מאוד. אני לא מוצא בה שום יתרונות. אני אדם מבוגר ואני לא נהיה נחמד יותר או חכם יותר. כלום. שום דבר טוב לא קורה לי, ומה שכן קורה לי, לא נעים. כואב לי הגב, העיניים כבר לא מה שהיו, ואני צריך מכשיר שמיעה. אין לזיקנה שום איכות רומנטית, כמו שרואים בסרטים. אני ממליץ לך להימנע ממנה אם אתה יכול. תאמין לי שעדיף להיות צעיר ולהשיג את הבחורות".
יובל אברמוביץ'yuvalab@israelhayom.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו