כך עזבתי את קהילת חסידי סאטמר בניו יורק

איצי מושיט אלי את זרועותיו השמנמנות כשהוא רואה אותי בפתח דלת המעון, ופניו אורות משמחה של זיהוי. אושרו מעורר בי הרגשה של מיוחדות יוצאת דופן. אני לא ממש מבינה למה הוא מעריץ אותי כל כך, אבל זאת הפעם הראשונה בחיי שאני מרגישה נאהבת באמת. הוא תמיד מצחקק ומחכה לי בציפייה שאצחק איתו. ואני לא יכולה אלא לחייך. לא פעם אני מביטה בו ותוהה איך הוא יצא כל כך מושלם, זה ודאי לא בזכותי. לפעמים אני חושבת שהוא ניתן לי כסימן שלמרות הכל, אני לא לכודה.

אבל למרות שאיצי נפלא, אני עדיין פגועה ומוטרדת ממה שקורה ביני לבין אלי. הנישואים שלנו מלאי מריבות. אחד מאיתנו תמיד מסתובב עם פרצוף חמוץ. הוויכוחים שלנו כאילו פורצים משום מקום וכך גם דועכים במפתיע.

ערב שבת הוא הלילה שאלי ואני חייבים לעשות סקס. זה הלילה שבו כולם עושים סקס. בתלמוד כתוב שסוחר בדרכים חייב להזדווג עם אשתו פעם בחצי שנה, פועל שלוש פעמים בשבוע, אבל תלמיד חכם מזדווג בימי שישי בלילה. כיוון שהחסידים חושבים את עצמם בראש ובראשונה לתלמידי חכמים, אנחנו פועלים לפי הכלל הזה. אני לא אוהבת את זה במיוחד, כי אני תמיד מלאה אחרי ארוחת השבת ועייפה. אלי רוצה לקיים יחסי מין בלי קשר לשום דבר אחר, גם אם היינו קרירים זה לזה רגעים אחדים בלבד לפני כן. אני לא מצליחה להבין את היכולת הזאת שלו להפריד אינטימיות גופנית מהגוון הכללי של היחסים שלנו.

בזמן האחרון יש לאלי מה לומר על אופן הכנת האוכל שלי. הוא חושב שאני לא מקדישה די תשומת לב לדיני הכשרות. לפעמים קורה שאני מניחה בטעות את הסכין הבשרי על הדלפק החלבי, אבל אני יודעת שזה לא נקרא ממש עבירה, אלא רק מקרה שמזמין מבט כעוס.

עבירה תהיה לשים סכין בשרי באוכל חלבי חם, כמו מרק סמיך. במקרה כזה יש לשפוך את המרק ולהשליך את הסכין.

אני אומרת לאלי שכל רב יגיד לו להעמיד את דיני השלום־בית לפני דיני הכשרות. הביקורת שלו מעוררת מריבות וזה הורס את כל ארוחת השבת שעבדתי כל כך קשה להכין, כי במקום להגיד לי כמה הוא אוהב את הבישול שלי, כמו שבעל יהודי טוב אמור לעשות, כל מה שהוא רואה זה הטעויות שאני עושה. ואחרי שארוחת השבת מסתיימת אני יכולה לפעמים לסרב לשכב איתו, כי לפי הדין אסור לגבר לשכב עם אשתו אם הם רבים. הוא חייב להתנצל קודם, ואלי לא תמיד רוצה להתנצל.

כשאלי לא כועס הוא שקט מאוד. כל אחד חושב שהוא בעל כל כך נחמד, כי כשאנחנו בין אנשים הוא מביא לי כוס מים "למקרה שאני צמאה". בבית אני צריכה לקחת את המים בעצמי.

דברים קטנים מרגיזים אותו, כמו אם הארון במטבח לא נסגר בגלל שהעמדתי את קופסת פתיתי הדגנים בצורה הלא־נכונה כי מיהרתי לבית הספר, ואז הוא יטרוק דלתות או ישליך ספרים על הרצפה, אבל אחרי כן הוא אפילו לא יזכור שהתרגז.

זמן מה לפני יום הולדתו השני אני מחליטה לגמול את איצי מהחיתולים. החברות שלי אומרת שהוא צעיר מדי, אבל אני קראתי שזה הגיל הכי טוב לנסות, שככל שהילד גדל, כן גדלה סרבנותו. לשכנות שלי יש בנים בני שלוש וארבע שעדיין לא נגמלו.

אני נשארת בבית עם איצי שבועיים ימים. ביום הראשון אני מחזיקה אותו בשירותים זמן רב ככל האפשר, קוראת לו ספרים על ילדים שהולכים לבית השימוש, וכשדעתו מוסחת לדקה והוא משחרר זרם קטן של שתן, הוא מביט בי בפה נפול מהלם, ואני מוחאת כפיים בהתלהבות.

על אף שהוא כבר הצליח פעם אחת, אני נוכחת שלשכנע אותו לעשות את זה בפעם השנייה קשה אף יותר. כשאני מבקשת מאלי להחליף אותי לשעה לאחר שהוא חוזר מהעבודה, איצי מתחיל להתפתל ומנסה לרדת מהמושב, אבל אני אומרת לאלי לוודא שהוא לא יירד משם עד שיעשה את הדבר שלו.

כעבור כמה דקות אני שומעת בכי מהשירותים ופותחת את הדלת ורואה מה הולך שם: אלי לופת את הכתפיים של איצי ומטלטל אותו קדימה ואחורה בכעס.

"תפסיק! מייד!" אני אומרת ורואה את הפחד בעיניו של בני. "מה יש לך? הוא בן שנתיים! אתה חושב שהוא ילך לשירותים אם תאיים עליו? אתה יכול להרוס הכל!"

אחרי זה אני לא מרשה לאלי להשתתף בתהליך הגמילה. אני גם לא מרשה לו לרחוץ את בננו ולא להלביש אותו, כי אם הילד יתחיל להתפתל ולנסות לחמוק מאחיזת אביו, אלי יצא מהכלים. כשזה קורה הוא עושה דברים משונים, למשל, הוא הודף אותו ממנו בכוח, למרות שאיצי הוא רק זאטוט. זה מכעיס אותי מאוד ואני תמיד מאיימת שאתקשר למשטרה, אבל אף פעם לא עושה את זה.

*   *   *

עברתי לגור באיירמונט שבמדינת ניו יורק, על גבול ניו ג'רזי, לפני שלוש שנים. זו היתה פעם קהילה קטנה של משפחות חסידיות שעברו ממקומות כמו ויליאמסבורג וקריית יואל, שאורח החיים בהם היה נוקשה וקיצוני מכדי שיוכלו להיות בו מאושרים - זוגות צעירים, כמונו - נשים עם פאות נוכריות של שער אדם ארוך וחצאיות ג'ינס ובעלים ששותים בירה ומעשנים מריחואנה על משחקי פוקר ליליים. מי שנקרא "בטלן" בוויליאמסבורג הוא עכשיו עוד חסיד אחד בקהילה היהודית רחבת הידיים והמגוונת שבמחוז רוקלנד. ההבדל בין מגורים באיירמונט למגורים בוויליאמסבורג הוא שבאיירמונט, כל עוד לא מדברים על זה, אפשר לחרוג מהכללים. אדם יכול ליהנות מחיים פרטיים לפי בחירתו כל עוד אין הוא מושך תשומת לב אל עצמו. אני נוהגת, אני צובעת את ציפורני הבהונות שלי בלכה אדומה, לפעמים אני מתגנבת החוצה לראות סרט, אבל איש לא ממש שם לב אם אתה חי בחלקה הקטנה שלך ומתעסק בענייניך. אף על פי כן זה לא מספיק. אלי חושב שתמיד אמצא סיבה להתלונן, לא משנה כמה חופש יהיה לי. הוא חושב שאני לא מסוגלת להיות מאושרת.

הבעיה היא שעם כל הגבלה שהוסרה אני מוצאת אחרת שמונחת מאחוריה. ואני לא יכולה להתחמק מהתזכורות הבלתי־פוסקות שיש דברים שלעולם לא אוכל להתנסות בהם. אני לא יכולה לשאת את המחשבה של חיים שלמים על פני האדמה הזאת בלי שאוכל לעשות את כל הדברים שאני חולמת לעשות, רק מפני שהם אסורים. אני לא חושבת שהגירסה הזאת של חופש תספיק לי אי־פעם, אלא רק כאשר תהיה חובקת כל. אני לא חושבת שאוכל להיות מאושרת, אלא אם כן אהיה עצמאית לגמרי.

בשבת אני מושיבה את איצי בעגלה והולכת לבית הכנסת לקחת את אלי אחרי התפילה, וכאשר הגברים מתחילים להישפך החוצה מפתח דלת הכניסה, הם מביטים בי בלי בושה, על השמלה השחורה הצמודה שלי והעקבים השחורים הגבוהים. אם אישה תתלבש יפה היא תמשוך תשומת לב. כאן החסידים לא משפילים את עיניהם כשאישה עוברת. אבל הם לא יותר טובים, כי במקום זאת הם משמיעים הערות וולגריות ובדיחות גסות. זה היקף הנאורות שלהם.

לפעמים כשאני הולכת לקניון עם איצי בעגלה, אני מרגישה כאילו שערו הבלונדיני והעיניים הכחולות, והפנים התמימות והכל־אמריקניות שלו שעדיין אינן מסומנות בפאות, מגשרים מעט על המרחק ביני לבין האנשים האחרים בקניון. אנשים שרואים את איצי עוצרים ומכרכרים סביבו, עם פני התינוק המושלמות שלו וגפיו השמנמנות, שעה שאני עומדת בפאה שלי ובחצאית הארוכה, כאילו אני בנאדם רגיל.

התחלתי להוריד את הפאה שלי בקולג', אף על פי שהשיער שלי מתחתיה תמיד קצת מעוך. הפאה מביכה אותי, כמו החצאיות, אבל אין לי בגדים רגילים ועד כה פחדתי שיראו אותי קונה בגדים כאלה. אני הולכת לחנות הבגדים טי־ג'יי מאקס בווייט־פליינס ועוברת על מתלה הג'ינסים בעצבנות בלי להבין את ההבדלים בין כל גוני אריג הדנים וכל הסגנונות והדוגמאות על הכיסים. אני בוחרת זוג מכנסיים עם טבעות חומות גדולות רקומות על הכיסים וסימני שפשוף לבנים בירכיים ומודדת אותם. הם קצת ארוכים, אבל עם עקבים הם יהיו מושלמים. אני מביטה בגוף שלי ורואה בפליאה כמה שונה הוא נראה בג'ינס, חטוב כל כך, ומקרין עוצמה שכזאת. כשאני מגיעה לשיעור ביום רביעי, אני מורידה במכונית את החצאית השחורה הארוכה ונשארת בג'ינס שאני לובשת מתחת. בכיתה צווחת חברתי פולי בהתרגשות: "אלוהים אדירים, את לובשת ג'ינס! הם 'סוונס'?"

"מה?"

"המותג - הם 'סוונס', נכון?"

"אין לי מושג. קניתי אותם בטי־ג'יי מאקס בחמישה־עשר דולר. אהבתי את הצבע".

"זה מחיר מציאה נהדר לזוג 'סוונס'. את נראית ממש מגניב!"

כשהשיעור מתחיל אני לא שומעת מילה ממה שהמרצה אומר, כי אני שבה ומביטה ברגליים שלי ומחליקה את אריג הדנים באצבעותיי. כשאני יוצאת מהבניין שורקים הגננים שעובדים בחוץ כשאני עוברת, ואני משפילה אוטומטית את עיניי אל הקרקע וגוערת בעצמי על תשומת הלב שמשכתי. זה ודאי לא קורה לכל בחורה שלובשת ג'ינס, אני אומרת לעצמי.

בבית אני דוחפת אותם מקופלים מתחת למזרן, כדי שאלי לא ימצא אותם. אני לא בטוחה שגם מהדבר הזה שקר יוציא אותי בשלום.

*   *   *

פולי היא החברה הכי טובה החדשה שלי בקולג' "שרה לורנס". יש לה שיער בלונדיני זוהר וחיוך עם גומות, והיא לובשת בגדים יפים ומדברת בהתלהבות על הכל. היא טיפוס שיצא ישר מהספרים שקראתי בעצב בצעירותי, ואני כמהה לשיער צהוב כמו שלה ולעיניים כחולות כל כך ולשיניים לבנות כמו חלב. כשרק הצגתי את עצמי לפניה, ואמרתי לה שאני מקהילה חסידית, היא הביטה בי וצחקה, כאילו אני מתלוצצת. אבל אחר כך היא נוכחה שלא התלוצצתי, וסטרה בידה על פיה ולא חדלה להתנצל, אבל לי זה לא הפריע. החמיאה לי העובדה שהיא לא ראתה בכלל שאני שונה. היא חשבה שהפאה היא השיער האמיתי שלי.

בינואר פולי לוקחת אותי לשכונה שלה במנהטן, ואנחנו הולכות למסעדה. היא אוהבת אוכל. היא היתה שף לפני שהיא ובעלה פתחו מפעל לשוקולד. אני חושבת לעצמי, אוכל הכל חוץ מדגים ובשר וזה לא יהיה נורא כל כך גם אם זה לא כשר. כשאנחנו מגיעות לשם אני רואה שהתקרה כל כך גבוהה כי האנשים שם ארוכי רגליים עם אפים סולדים מאוד ומורמים גבוה באוויר, ואני מוקסמת וקצת מפוחדת מהסביבה. אפילו המלצר יפהפה והילוכו הוא תנועה חלקה מירך לירך. "הומו", אומרת פולי ללא קול מאחורי גבו, ואני מהנהנת בהבנה ותוהה לפי מה היא מזהה זאת בקלות כזאת.

המארח ניגש אל השולחן שלנו ושואל אם הכל בסדר, ופולי מפלרטטת איתו בלי בושה ומקנטרת אותו על עיצוב השיער המשונה שלו. אני מתבוננת בביישנות ובעיניים מוסטות. לאחר שהוא פורש פולי רוכנת אלי בהתרגשות. "הוא מדד אותך מכל הכיוונים! לא ראית?"

"ראיתי מה?" אני שואלת בתמיהה.

"אה, את תלמדי במשך הזמן".

מדד אותי? לכבוד מה? אני מגניבה מבט לעבר הגבר הגבוה והכהה שעומד בפתח המסעדה. הוא נראה לי כאילו מאותה תבנית, כמו כל גוי אחר. עם הפנים המגולחות לגמרי שלהם והתספורות הקצוצות, כולם נראים מאותו מין של חוצנים. גבר כזה הרי לעולם לא יוכל להיות מעוניין באחת כמוני, לא עם האף היהודי שלי. גברים כאלה מתעניינים רק בנשים כמו פולי.

כשהאוכל מגיע הוא מוגש יפה ונראה אקזוטי נורא. אני לא יכולה שלא להפר את הכללים שקבעתי לי, ומוצאת את עצמי בסופו של דבר טועמת מפרוסת בשר קרה של מה שנראה כמו פסטרמה של הודו, אבל אחר כך פולי אומרת לי שזה פרושוטו, שזה חזיר. אני מתנצלת ופורשת לשירותים ומחכה שם לשלב ההקאה, כי זה מה שהמורות שלי נהגו לומר שקורה לאנשים שאוכלים בשר חזיר.

הבטן שלי בסדר גמור. במראה של השירותים אני רואה את הפאה ואת החולצה ארוכת השרוולים ואני כמעט מופתעת מהבבואה שלי, כאילו ציפיתי לראות מישהי זוהרת כמו כל אחד אחר במסעדה. אני מדכאת את תחושת הנחיתות שהתחילה לגאות בי למראה בבואתי, נוטשת את המראה הבוגדנית וחוזרת למסעדה בגב זקוף להכאיב.

אני חוזרת אל השולחן ומתחילה לטעום מהמאכלים האחרים. אני אוכלת כאילו חזרתי עכשיו ממלחמה, בניצחון. אגרולס בשר טלה, קרפצ'יו בשר, סביצ'ה סלמון, איזה מאכלים מוזרים אוכלים הגויים! אני לא מבינה את הרעיון של בשר ודגים לא מבושלים, אבל בכל זאת טועמת. מוזר, אני אומרת לפולי, רוב החסידים שסטו מהדרך פשוט הולכים למקדונלד'ס לאכול המבורגר, אבל אני אוכלת מטבח גורמה טרף.

"אבל ככה עושים את זה", היא אומרת. "אפילו כשעוברים על הכללים, עושים את זה בסטייל!" אני אוהבת איך שזה נשמע. מורדת זוהרת, זאת אני. בדרך חזרה אנחנו עוצרות בחנות למשקפי שמש ואני קונה זוג משקפיים עם מסגרת בדוגמת שריון צב ומתוצרת בית אופנה כלשהו שפולי אומרת שהוא אדיר, וכשאני מרכיבה אותם אני נראית במראה כמו דוגמנית על.

אני מביטה הצידה בפולי ותוהה אם אוכל אי־פעם להיות בטוחה בעצמי כמוה.

"אני לא רוצה עוד להיות חסידית", אני מכריזה לפתע לאחר שאנחנו יוצאות מהחנות.

"נו אז", היא אומרת, "את לא חייבת להיות".

אבל אני לא רואה איך אני יכולה להיות משהו אחר. אלה החיים היחידים שמותר לי לחיות. גם אם הייתי מוכנה לוותר על הכל, איך אתחיל בכלל למצוא לי חיים שיבואו במקומם?

ככל שאיצי גדל כן אני דואגת יותר לעתידו. כשימלאו לו שלוש הוא יגדל פאות משלו ויתחיל ללכת לחדר, שם ילמד תורה עם בנים אחרים כל יום מתשע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים. אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לראות איך הפאות והטלית שהוא יצטרך להתעטף בה פוגמות בשלמות הילדית שלו, או איך חייו יהיו פתאום מלאים בהשפעות גבריות שעה שאני אדחק לרקע.

איך אוכל לדון את בני לחיים של קטנוּת ומוגבלוּת? איך אוכל להרשות לו להיות כלוא בחדר או בישיבה עד סוף ילדותו, בעת שאני מאפשרת לעצמי את ההזדמנות להרחיב את האופקים המוגבלים שלי? זה לא נשמע לי הוגן. אני לא יכולה עוד לראות את עצמי נוטשת אותו לטובת חיים צרים ומחניקים, כשאני עצמי משתוקקת כל כך לחיי חופש.

למרות זאת שנינו לכודים. אין לי לאן ללכת, ולא שום אמצעים או משאבים לשנות את נסיבות חיי. במקום זאת אני חיה את חיי האחרים בסתר, שומרת את מחשבותיי ודעותיי נעולות באותו חלק של מוחי שייעדתי לזהותי המרדנית החדשה.

כלפי חוץ אני שומרת על כשרות ומתלבשת בצניעות ומעמידה פנים שאני דבקה מאוד בלהיות אישה חסידית אדוקה. בתוך תוכי אני נכספת להשתחרר מהעובש, לפרוץ כל מחסום שהוקם אי־פעם כדי למנוע ממני לראות, לדעת, להתנסות.

*   *   *

חיי הם תרגיל בסודות, והסוד הגדול ביותר הוא שאני עכשיו האני האמיתי שלי, ונהיה לי חשוב ביותר להסתיר את האני הזה מאלי. כשהייתי צעירה יותר נהגתי לרשום את מחשבותיי ביומנים, אבל לאחר שנישאתי הפסקתי, כי פחדתי שהכתובים שלי יימצאו וייקראו ואלי יוכל באמצעותם לראות את הנעשה בתוכי. עכשיו הכל נעשה יותר בעניין של להסתיר ממנו את התגליות החדשות שלי. אני לא רוצה להשאיר בשטח ראיות מפלילות שיחשפו את השינויים המתבשלים בי.

כל כך הרבה מחשבות מתגלגלות לי עכשיו בראש עד כי הכתיבה הופכת לעניין של נחיצות. אני מחליטה לפתוח בלוג אנונימי שאוכל להכניס בו רישומים מקוונים ולהשתמש ברשת כיומן פרטי שלי. אני מוודאת שהרישומים הללו לא יוכלו להוביל אלי. אני קוראת לבלוג "פמיניסטית חסידית" והוא נכתב בעיקר בהשראת העבודה שאני עושה ב"שרה לורנס", קטעים שכתבתי בהשפעת היצירות הפמיניסטיות שקראתי בשיעור פילוסופיה, וקטעים של רשימות שכתבתי במסגרת שיעורי התיאטרון והכתיבה.

הדבר הראשון שבחרתי לכתוב עליו הוא ההתמודדות שלי עם הקושי לממש את נישואיי. אף פעם לא ממש הודיתי לפני איש על בתוליי המתמשכים. ובנסיבות רגילות לא הייתי שוקלת לפרסם דבר כזה, אבל שיחת טלפון שקיבלתי לפני שבוע שינתה את דעתי. אישה לא מזוהה מוויליאמסבורג התקשרה אלי ואמרה שקיבלה את מספר הטלפון שלי מדודתי חיה, וסיפרה לי שלבתה שנישאה לאחרונה יש זה שמונה חודשים בעיות במימוש נישואיה, והאם יש לי עצה לתת לה?

יש הרגשה משונה של שחרור בלהוציא את סיפור הפגם הענקי שהיה בי בפני כל העולם, בעילום שם, כמובן. לאחר שאני מפרסמת את הסיפור שלי באתר, מגיע ים של תגובות. רובן מאנשים אחרים כמוני, חסידים מרדניים, כמה חסידים לשעבר, כמה יהודים אורתודוקסים מודרניים ואפילו כמה לא יהודים. אינני יודעת איך כל הקוראים האלה גילו את הבלוג הקטנטן שלי, את הנקודה הזעירה שלי במרחב האינטרנטי, אבל לכולם יש כנראה הרבה מה לומר.

"איך תפרנסי את ילדך?" שואלים קוראיי. "שום קהילה לא תרשה לך לעזוב עם ילדך אם לא תהיי דתייה". "אני עורכת דין", נכתב בתגובה אחת, "ואני יודעת כעובדה שזה מעולם לא קרה".

הם מזהירים אותי ששום בית דין רבני לא ייתן לי לעזוב עם בני. אפילו אקיים את כל המצוות, עדיין לא איחשב לאדוקה מספיק להיות אם לילדי. הקוראים מצטטים לי דוגמאות, שמות של נשים אחרות שניסו, אבל התגובות שלהם לא מפחידות אותי. אני יודעת שאני שונה מהנשים האחרות האלה, שלי יש משהו שלהן אין. אני לא יודעת איך, ואני לא יודעת מתי, אבל יום אחד אהיה חופשייה, וכמוני יהיה איצי. הוא יוכל ללכת לבית ספר אמיתי ולקרוא ספרים בלי פחד שייתפס. בתת־ההכרה שלי התחלתי להיפרד מהאנשים ומהעצמים שבחיי כמו בהכנה למוות, למרות שאין לי שום תוכנית אמיתית. אני פשוט מרגישה בכל ליבי, בתוך תוכי, שלא נועדתי להישאר כאן.

לאדם רגיל כמוני ודאי אין שום עתיד של ממש. אם אמנם אעזוב ואשיר מעלי את החלקים הנראים של זהותי החסידית, אילו חיים יהיו לי כאישה לא יהודייה? אם חד־הורית שנאבקת לגדל בן בעיר הכי יקרה בעולם, בלי משפחה שתעזור לה, בלי בעל שיוציא את האשפה, בלי דולר בחשבון חיסכון ולא תלושי מזון בכיס. כיוון שאני מבטיחה לעצמי עכשיו שאם וכאשר אעזוב, לא אהיה סתם עוד משפחה שמתקיימת מקצבת סעד, כמו בעולם שהשארתי מאחוריי, היכן שאימהות יולדות פיות רבים מכפי שהן יכולות להאכיל ממירות את תלושי המזון של WIC. 

מרדנים היו גם לפני. כשגדלתי היו פה ושם מי שסטו מהדרך בגלוי, וכולם דיברו עליהם. אבל איפה הם עכשיו, המרדנים האלה? איש אינו יודע. הם עוזבים כדי שיוכלו ללכת למועדונים ולשתות ולצרוך סמים ולפרוק כל עול, אבל בחיים כאלה אין שום מנוחת הנפש, שום שלווה. זיידע נהג לומר לי ששלווה היא הדבר הכי חשוב שאדם יכול להשיג בחייו, שזה האושר הסודי. אני לא חושבת שהוא הרגיש פעם שהוא השיג את זה, אבל אולי הוא התקרב. לכל אחד, הוא אמר, יש מסע אחר. לאן אני צריכה ללכת כדי למצוא שלווה בתוך עצמי?

זיידע עשה את חייו בחיפוש אחרי הרחבת הדעת. איך ארחיב אני את דעתי בעולם צר כל כך, מבפנים וגם מבחוץ?

*   *   *

כשאלי נוסע לשבוע בתחילת אפריל 2009 אני לבד בבית בפעם הראשונה. אני יודעת שאם לא אוכל להסתדר שבוע אחד לבד, לא אוכל בשום אופן לשקול חיים של עצמאות, ולכן אני מחשלת את עצמי לפעול שזה יצליח. תמיד התביישתי קצת בביעותי הלילה שלי. כשהחושך יורד כל תזוזה או חריקה מורטות לי את העצבים ואני שוכבת ערה ולופתת את השמיכות עד האור הראשון.

יש לי חששות כבדים שלא אצליח להסתדר לבד בגלל החרדות שלי. אני אישה, ולכן משוכנעת שככזאת אני שברירית ותמיד אזדקק למישהו שידאג לי, בייחוד מפני שיש לי ילד. אני חושבת בליבי, איך אדאג לו לבד כשאהיה חולה? מי יעזור לי אם לא יהיה לי בעל? האם אוכל באמת לוותר על הביטחון שיש לי עכשיו רק למען החירות?

אבל בשבת אחר הצהריים, כשאני יושבת בחוץ על הדשא ומקשיבה לדברי הרכיל הבטלים של השכנות שלי שיושבות סביבי, אני נזכרת בתהום הפעורה שהיא חיי, ברעב הבוער שמכרסם בי כשאינו בא על סיפוקו. אני מגיעה למסקנה שאני מעדיפה לפחד ולהיות לבד מלהיות משועממת. אני חושבת שגם היקום יודע את זה. אני חושבת שנועדתי למשהו אחר מזה.

בזמן האחרון אני מבלה שעות ארוכות בישיבה בין המדפים בספרייה ובמחשבה על עתידי. כשאני מביטה בספרים הממלאים את המדפים, אני זוכרת איך חמדתי כילדה את הזכות לקרוא, כמה סיכנתי למען ידע, ואיך הנאת הקריאה תמיד גברה על הפחד. הייתי מתפעלת מהתחושה של הסופרים האלה שיש להם זכות טבעית לומר את אשר בליבם בכל דרך שהם מצאו לנכון, להעלות על נייר את מחשבותיהם הכמוסות ביותר, כשאני לא יכולתי אפילו לחלום על יום שבו לא ארגיש אנוסה לשמור סודות.

אני כל כך עייפה מלהתבייש באני האמיתי שלי. אני מותשת מהשנים שעשיתי בלהעמיד פנים שאני אדוקה ובלגעור בעצמי על חוסר האמונה שלי. אני רוצה להיות חופשייה - פיזית, נכון, אבל חופשייה בכל מובן, חופשייה להכיר בעצמי, במי שאני באמת, חופשייה להראות לעולם את פני האמיתיות. אני רוצה להיות על מדף הספרייה הזה, לצד הסופרים האחרים, שלדידם האמת היא זכות מולדת.

פולי מפיצה את הבלוג שלי לכל מי שהיא מכירה בעולם המו"לות, ואני נחושה בדעתי לנצל כל קשר. כבר קיבלתי דוא"ל מסוכנת ספרותית, ואני המומה מעוצמת ההזדמנות הזאת ומהאפשרות המבהילה שהיא תיעלם. איך אוכל להוכיח שאני ראויה לפרסום?

אני נוסעת העירה במכונית כדי לפגוש את פטרישה, שהמשרד שלה נמצא ברחובות האופנתיים של האפר־איסט־סייד. במכונית אני מורידה את חצאית הסריג השחורה הארוכה וחושפת מכנסיים חדשים שקניתי בחנות הבגדים "דהלימיטד", ומתחת לסוודר ארוך השרוולים שלי, חולצת משי עם שרוולים ודוגמת פרחים זעירים. כשאני יוצאת מהמכונית ומקבלת את הכרטיס מהעובד בחניון, אני מרגישה את מגעו הצונן והחלק של אריג המכנסיים מחליק מטה לאורך סובך שוקיי ומכסה את נעלי העקב השחורות שלרגליי. העקבים הגבוהים נוקשים בקול רם ובטוח על המדרכה, ואני מרגישה שפסיעותיי רחבות וחופשיות במכנסיים. בבבואה שבחלונות הראווה שבמדיסון אווניו אני נראית גבוהה להדהים ורבת־עוצמה, כמו שמעולם לא נראיתי בחצאית משעממת.

בפינת הרחוב המיועד אני כבר רואה את פולי מדברת עם ברונטית דקה בבית הקפה ליד אחד השולחנות שבחוץ. אני ניגשת לשולחן ואומרת שלום, ובעת שפולי מקבלת את פניי בהתלהבות כתמיד, נראית פטרישה בהתחלה כמי שאינה יודעת מי אני. כעבור רגע היא נוכחת שאני אמנם האישה החסידית שמעוניינת בייצוג ספרותי, ופיה נפער.

"את בכלל לא מה שציפיתי", היא אומרת בעיניים קרועות לרווחה. "את כל כך זוהרת".

"טוב, זה רק בזכות פולי. היא השחיתה אותי". אני מחייכת ובסתר ליבי נמלאת עונג לשמוע את האישור הזה שלה, לדעת שאני משתלבת כאן, שאני נראית בדיוק כמו כל אחד אחר. לחשוב, באפר־איסט־סייד, שאני יודעת סוף־סוף איך זה להרגיש שאני לא בולטת כמו שתמיד הייתי. פולי מושיטה את ידה אל כיוון שערי, ומשאירה אותה שם זמן מה.

"את חובשת עכשיו פאה?" היא שואלת בקול נמוך. "קשה לדעת".

"לא, זה השיער האמיתי שלי", אני משיבה וצוחקת. "הפאה שלי במכונית". מצחיק אותי לחשוב שהיא אף פעם לא מצליחה לזהות את ההבדל, כשהפאה שלי היא של שיער סמיך ומתולתל, והשיער שלי דק וחלק.

"אתן שתיכן נראות בדיוק כמו בטי וורוניקה", אומרת פטרישה ומחייכת אל שתינו.

"מי הן?" אני שואלת בתמימות.

"אלוהים, את אפילו לא יודעת מי הן בטי וורוניקה? השתיים מסידרת הקומיקס של ארצ'י?" שואלת פולי. אפילו אחרי כל הזמן שעבר היא עדיין מתקשה להאמין כשאני נאטמת למשמע אזכורים של תופעות בחיי התרבות.

פטרישה נותנת לי כמה שמות של ספרים לקריאה, ספרים על כתיבה ועל מו"לות. הצעד הבא, היא אומרת, הוא לכתוב הצעה. זה כמו מכרז למכירת הספר שלי. אנחנו משתמשים בהצעה למכירת רעיון, ואחר כך, ברגע שאני מוכרת אותו, אני יכולה להתיישב לכתוב את זה. אני הולכת הביתה בהחלטה נחושה לנצל כל שעת פנאי לעבודה על ההצעה. פטרישה אומרת שכתיבה של הצעה טובה יכולה להימשך עד שנה, או לפחות שלושה חודשים. אני נחושה בדעתי לכתוב את ההצעה המהירה ביותר שנכתבה אי־פעם. אם הספר הזה יהיה הכרטיס שלי החוצה, אני רוצה לממש את שוויו של הכרטיס הזה בהקדם האפשרי. אני כבר גדלתי מכדי להתאים עוד לעולמי הישן.

*   *   *

בספטמבר 2009 אני נשארת עד מאוחר ב"שרה לורנס" כדי לבלות עם כמה ידידים. אני מרגישה שהאפשרות שאטוש את חיי מפיחה בי מרץ. הוצאתי את הפרויקט לדרך ועכשיו בי תלוי הצעד הראשון. אני יודעת שזה יקרה בקרוב מאוד. אולי אני פשוט מחכה שאלי ידחוף אותי אל העבר האחר, או אולי לסימן כלשהו אחר, אבל ממי? ואז, שוב, אני מוצאת שלחשוב על עצמי עכשיו כאילו אני הילדה מוויליאמסבורג, שבעיניה כל דבר היה מסר רוחני, זה ממש מגוחך.

מרוב עצבנות אני מחליטה באימפולסיביות לשנורר ממישהו את הסיגריה הראשונה שלי. אני משתדלת מאוד לכבוש את השיעול, כי אני יודעת ששיעול הוא תגובה של חובבנים, ואני רוצה להיראות בעניינים וטבעית, אז אני שואפת טיפת עשן ומחזיקה אותו בפה שנייה לפני שאני משחררת אותו בזרם דק, כך שהוא בכלל לא נכנס לי לריאות.

כשאני עומדת מחוץ לספריית הקולג' וסיגריה תלויה לי בשוויון נפש בין האצבעות, אני מתבוננת באנשים עוברים על פניי בכל הכיוונים. הילוכם תכליתי ואני נמלאת קנאה. גם אני רוצה ללכת בתכליתיות כזאת אל כל רגע, אני רוצה להתעמת עם העתיד שלי באותה מידה של ודאות וזכות שיש לגברים ולנשים האלה, שעיניהם ניבטות בכיווני אך לא ממש פוגשות את עיניי.

אני לובשת ג'ינס וחולצה עם מפתח צוואר V ושערי ארוך וחלק, גולש לי בפיתולים על הכתפיים ותלוי כמו סרט עבה וכהה על צד אחד. אני חייבת להיראות כאן כמו כל אחת אחרת. סוף־סוף התחושה המבורכת של אנונימיות, של שייכות. תחושות זהות, לא? האם יכול מישהו לראות את האושר המתוח שנח מתחת לנינוחות השלווה שלי?

אני כל כך מאושרת שאני חלק מהמקום הזה! אני רוצה לצעוק אל עצי האלון המתנשאים גבוה כל כך ותוחמים את שביל הכניסה לקמפוס. אני רוצה להסתובב ולהסתובב עם הידיים באוויר ולקפץ בקלילות על המדשאה. לעולם לא אהיה עוד הנערה הגמלונית הזאת, הנערה עם הפאה הנוכרית והחצאית והביישנות המכאיבה הזאת. אהיה נורמלית, נורמלית כל כך שאיש לעולם לא יידע. ואני אשכח שהייתי פעם שונה.

הנסיעה בחזרה לאיירמונט אורכת שעה כשאני נוהגת, ולכן אני פורשת לפני שאהיה עייפה מדי. הכבישים המהירים חשוכים וריקים, ואני שמה תקליטור שידידה מבית הספר צרבה בשבילי. שיר של "האחיות פירס" נשמע בקול חרישי ואני מתופפת באצבעותיי על ההגה לפי הקצב. ברגע שאני פונה לכביש המהיר של מדינת ניו יורק, אני שומעת קול רם של פיצוץ, ולפני שאני מספיקה להביט לאחור, המכונית מתחילה להסתחרר בפראות וללא שליטה. אני שומעת את חריקות המחאה מכיוון הכביש, והמכונית מסתובבת במהירות כזאת שצבעי הלילה מיטשטשים לפניי על השמשה הקדמית. אני מרחיקה את עצמי בכל הכוח מההגה, בשתי ידיים מתוחות שאני שולחת לאחוז בו, ורואה את השמשה הקדמית מתנפצת כולה מעוצמת המהלומה שעה שהמכונית פוגעת במחסום ומתהפכת בשלומיאליות, וכל מכה משלחת בגופי המתוח זרם עז של כאב. בכמה השניות האחרונות ברור לי שאני הולכת למות, ואני חושבת שזאת בדיוק הדרך לסיים את חיי, שאני אמורה למות בעת שאני עומדת על סף החירות. יש באמת אלוהים, והוא מעניש אותי. זאת המחשבה האחרונה שלי לפני שהכל משחיר.

אני מתעוררת ונדרשות לי שניות אחדות להבין שאני הפוכה וראשי נוגע בבטון. המכונית משוטחת, ואני לא יכולה לפתוח את הדלתות, אבל שברי זכוכית של שמשת חלון מושב הנוסעים מפוזרים בכל מקום. אני משחררת לאט לאט את חגורת הבטיחות שלי ומתחילה לגשש בידיי מסביב, בניסיון למצוא את התיק שלי. כשעיניי מסתגלות לחושך אני רואה שתכולתו התפזרה בכל מקום, ושב"בלקברי" שלי חסר כדור העקיבה. אני מנסה לחשוב איך להפעיל את הנייד שלי בלעדיו, אבל אני בהלם עמוק מכדי להשלים חיוג בטלפון. לפתע מתחוור לי שאם אשאר במכונית עוד זמן רב, היא עלולה להתפוצץ, ואני אומרת לעצמי, אני חייבת לצאת מכאן.

בחצות הכביש שקט, פרט לרחשי מכוניות מזדמנות שעוברות בטיסה. איש לא עצר. אני תופסת את ארנק הכסף שלי, הטלפון והמפתחות ומתחילה לחלץ את עצמי מהמכונית בזחילה איטית על הבטן בחושך, ובתוך כך מרגישה את חתכי הזכוכית בברכיים ובכפות הידיים. לאחר שאני מושכת לבסוף את כולי החוצה אל המדרכה המכוסה בשברי המכונית המחוצה שלי, אני ממששת את כל גופי כדי לוודא שאני בחתיכה אחת. "אני בסדר", אני אומרת לעצמי שוב ושוב, בניסיון לעודד את רוחי. "אני בסדר". ואז, עם סימן שאלה, "אני בסדר?" אני לא מצליחה להפסיק להגיד את זה. כעבור כמה דקות מישהו רואה אותי נשענת על המחסום ועוצר.

השוטרים שואלים אותי שוב ושוב אם אני שתויה, ואני צוחקת בהיסטריה כי אני אף פעם לא סבלתי אלכוהול. אבל הם חושבים שאני צוחקת כי אני שתויה, ומתייחסים אלי בקשיחות. הכל כואב כל כך, אבל יותר מזה, אני לא ממש קולטת את השאלות שלהם כי אני לא מצליחה להבין למה אני חיה. איזו סיבה יכלה להיות לתאונה הזאת אם לא נועדתי למות?

אני מתבוננת מהכביש בגוש המקומט שנשאר מהמכונית שלי נגרר משם. להתבונן בדבר הזה הולך מהמקום זה כמו להגיד שלום לגוף החבוט שלי. אני בוחנת את עצמי ומרגישה כאילו העור שלי חדש לגמרי, כאילו הוא קולף ממני וצמח מחדש מאליו. האיברים הביוניים החדשים שלי נשארו בדרך נס ללא פגע אחרי תאונה שיכלה להשאיר אותי בשני חלקים.

זה כל מה שאני יכולה לחשוב עליו בבית החולים. אני מלאת בלבול צורב. אני לא מבינה מה זה אומר. שדבר כזה יקרה לי, ימים אחדים בלבד לפני שאני אמורה לעזוב את עברי לתמיד, נשמע הגיוני רק אם הוא אמור למנוע ממני לעשות זאת. האם זה אמור להפחיד אותי לכדי צייתנות? אני מביטה מטה בגופי ומתפעלת מיכולתו לשרוד מאורע כל כך מפחיד, ומביטה ארוכות באיבריי כאילו מחזור דם פלאי זורם בעורקיי. כמה מופלא הדבר, להיות בחיים כשאמורים למות.

התאונה קרתה כשהשעון צילצל חצות, כשהתאריך השתנה ל־09.09.09. תשע, זה מה שאמר לי הקבליסט. תשע, מספר המוות והלידה מחדש, הסוף וההתחלה, הוא הסימן שאני אמורה לבקש. ייתכן מאוד שתמיד אביט לאחור על היום הזה כיום שחצה את חיי לשניים.

אלי בא לבקר אותי בבית החולים ואני רותחת עליו מכעס. הוא שב ואמר לי שהצמיגים במכונית דקים מדי, אבל סירב להחליף אותם. הוא טען שאינו יכול להרשות את זה לעצמו.

"אבל לאבד אותי יכולת להרשות לעצמך?" אני שואלת במרירות. "איצי היה יכול להיות במכונית".

אבל אלי לא מראה שום סימנים של חרטה. הוא מסרב לקבל כל אחריות לתאונה. אני לא רוצה עוד לראות את פניו. אני אומרת לו שילך הביתה, שאתקשר לחברה ואבקש שתהיה איתי. אני לא רוצה עוד לראות את פרצופו.

האם זה יכול להיות הסימן מאלוהים? ההתנתקות מהעבר שציפיתי לה? קו ההפרדה המודגש בין מערכת חיים אחת לאחרת? אולי העובדה שאני לא מתה היא הנס הגדול שתמיד חשבתי שייקרה בדרכי. רק עכשיו אני יכולה להרגיש באמת בלתי־מנוצחת, לאחר שעברתי את הקשה מכל. אינני מתוחה עוד, ולא עוד מהססת. אין לי שום עבר להיצמד אליו; עשרים ושלוש השנים שעברו שייכות לאחרת, למישהי שאני לא מכירה עוד.

*   *   *

למחרת אני חותמת על חוזה לכתיבת זיכרונות על נפש שאינה קיימת עוד, מישהי שאכבד, ללא ספק, בזיכרון אחרון. שתי הזהויות שלי התפצלו סוף־סוף לגמרי וכבר הרגתי את האחרת, רצחתי אותה באכזריות אך בצדק. הספר הזה יהיה דבריה האחרונים.

לפני שאני עוזבת את איירמונט לתמיד, אלי ואני הולכים יחד ליועץ דתי לחיי נישואים כדי לראות מה אנחנו יכולים לעשות בעניין נישואינו, או ליתר דיוק בעניין מה שנשאר מהם. אלי חושב שבפנייה ליועץ הוא מגלה סוף־סוף רצון לשפר את המצב, אבל זה מגיע מאוחר מדי. אני כבר יודעת בליבי שלעולם לא אחזור.

בכל זאת אני עוברת את כל שלבי התהליך. אני מספרת ליועץ על השנה הראשונה לנישואינו, ואיך אלי עזב אותי כי לא יכולתי לבצע משגל, ואיך הוא אף פעם לא התייצב לצידי כשהמשפחה שלו השפילה אותי. אני אומרת שלעולם לא אוכל לסלוח לו על כך.

היועץ לחיי נישואים, שהוא רק רב ולא מטפל, אומר לאלי שאנחנו צריכים לפנות לאיש מקצוע. "הבעיות שלכם", הוא אומר, "אינן הבעיות הרגילות, לא הקונפליקטים השטחיים שקורים בין בני זוג נשואים. אתם לא רבים מי יוריד את האשפה או מי לא מגלה חיבה מספקת. אני לא יודע איך לעזור לכם להתגבר על דבר כזה. זה מקרה רציני ביותר".

אחר כך אלי פונה אלי ואומר, "אנחנו צריכים להתגרש, לא? לא נראה שהדבר הזה יצליח אי־פעם".

אני מושכת בכתפיי. "אנחנו יכולים להתגרש, אם זה מה שאתה רוצה".

אני שוכרת מכונית קטנה לבנה וממלאה אותה בכל מה שאני יכולה. אני מושיבה את איצי במושב המיוחד שלו, ומבחינה איך הוא מביט סביבו בתיבות ובשקיות האשפה הגדולות שדחסתי לכל סנטימטר במכונית. הוא לא אומר דבר, רק תוחב את האגודל לפיו ונרדם ברגע שאנחנו על הכביש המהיר. כשאנחנו משתלבים בתנועה על הטאפאן־זי, אני לופתת בחוזקה את ההגה ומיד חווה מחדש את הקולות והתחושות של התאונה שאירעה ימים אחדים בלבד קודם לכן.

אני מביאה את טבעת היהלום שלי וכמה מהמתנות שקיבלתי לחתונה אל צורף בווסטצ'סטר, והוא נותן לי ערימה של מזומנים בתמורה. אני מתבוננת בו אורז את חמש השנים האחרונות של חיי כאילו אפשר שאבוא יום אחד לקחת את כל זה בחזרה, ושואלת אותו מה הוא מתכונן לעשות בזה. אני מניח שפשוט נתיך את הכל, הוא אומר. אני נושמת לרווחה. טוב לדעת שהפריטים הללו לא יופיעו יום אחד על פרק היד או על הצוואר של אחרת, מוטב שהם ייעלמו לנצח. ואני מלכתחילה לא הייתי צריכה שהם יהיו שלי.

בהתחלה אני נעצבת בגלל כמה מהדברים שנאלצתי להשאיר מאחור. מהתכשיטים היה קל להיפרד, אבל מהכלים ומכלי הלבן שקניתי באהבה כזאת לפני חמש שנים, מהחברות שרכשתי בעמל רב כל כך, מכל רשת המשפחה המורחבת שהייתי פעם חלק ממנה - מכל אלה קשה יותר להתנתק. חדשה ומוזרה היא ההרגשה שיש הכרח לפתע להסתדר עם כל כך מעט, וכן אני נתקפת בהלה שקטה למחשבה שיש לי כל כך מעט חפצים שמחברים אותי למקום. ההרגשה הזאת של חוסר שורשים חופרת לי בשרירים כמו כאב שבא אחרי פעילות גופנית נמרצת. אני נכספת להרגיש שאני מוכרעת שוב מכובדם של החיים במקום להרגיש את חוסר המטרה הזה המרחף בחופשיות ומצית בנשמתי להבות של אימה צרופה.

אחרי שעזבתי החלפתי את מספר הטלפון שלי ולא מסרתי לאיש את כתובתי החדשה. לא יכולתי להסתכן באפשרות שיאתרו אותי. הייתי זקוקה לזמן מה לעצמי, זמן להסתדר, זמן למצוא ביטחון כלשהו. אבל הדבר הראשון שאני מבחינה בו הוא הקירבה שמתפתחת לפתע ביני לבין איצי בחלל החדש הזה. עלינו ללמוד להכיר זה את זה, כאן, בעולם החדש שבו איננו מכירים איש. אני מרגישה כאילו לא הרשו לי להיות אמו עד עכשיו כשאין איש שיפריע לקשר אמיתי בינינו.

קודם כל, וזה הדבר הראשון שאני עושה, אני מלמדת את איצי אנגלית. אנחנו קוראים יחד ספרים וצופים ברחוב ססאמי. הוא לומד מהר ואני אסירת תודה שאני יכולה לעשות את זה למענו כשהוא עדיין צעיר דיו להסתגל בקלות. אני אחוזת אימה מהמחשבה על האפשרויות שעמדו לפניי אילו אולצתי להישאר שם עוד זמן.

בתוך שבועות איצי הוא כמו בנאדם חדש, מדבר אנגלית ילדית מקסימה. אנחנו ישנים במיטה הכפולה שקניתי אחרי שעזבתי, ולפני שאנחנו נרדמים, יש לנו שיחות נעימות. הוא דואג לי, אני רואה, לפי המחמאות האימפולסיביות שהוא נותן לי. "השיער שלך יפה", הוא אומר, כשהוא שם לב שעכשיו השיער חשוף. אני יודעת שהמאמץ שהוא עושה לתת לי הרגשה טובה אומר שהוא מבין שאני עוברת עכשיו משהו קשה, והעדות לידיעה הזאת שוברת את ליבי. אני חושבת שהוא צעיר מכדי להיות בעל כושר אבחנה כזה ומודאג ממצבנו בעולם.

איצי עדיין לא שאל על אביו. רק פעם אחת קרה שהוא נשא אלי את עיניו לאחר שגלש בשמחה מהמגלשה בגן השעשועים, נעץ בי עיניים חקרניות ושאל בכל הרצינות, "את ואבא לא רבים עוד, נכון?"

"לא, גמרנו עם המריבות", אמרתי בחיוך. "אמא שמחה עכשיו. ואתה שמח?"

הוא הינהן במהירות ורץ להצטרף אל הילדים האחרים במתקן הסולמות. התספורת הקצרה החדשה שלו, המשוחררת מהפאות, שיוותה לו מראה זהה לכל ילד אמריקני אחר, ואני הרגשתי סיפוק עמוק כשראיתי אותו משתלב בסביבה, וידעתי שהוא הרגיש את הנוחות החברתית הנעימה שאני לא חשתי אף פעם.

*   *   *

בושה היא שהרחיקה אותי מוויליאמסבורג, הדירה ממנה את רגליי רחוק ככל האפשר, באותה שנה ראשונה. בכל פעם שהבחנתי בתלבושת חסידית מוכרת מעבר לרחוב ההומה, התכווצתי בתוכי, כאילו מישהו הבחין בי. לא יכולתי לשאת שום תזכורת של עברי. גיליתי במהירות מה חשבו באמת אנשים מבחוץ שהיו להם קשרים עם חסידים. הם תיארו אותם באוזניי כתוקפניים, גסי רוח ומלוכלכים, בלי להעלות על הדעת שאני עלולה לקבל את הביקורת הזאת באופן אישי. הייתי מפוחדת מכדי לגלות למישהו מאיפה באתי, אבל בסופו של דבר האמת תמיד עולה אל פני השטח, ובהלה לעולם תתלווה אל הרגע הזה.

זמן רב נדרש לבושה להתפוגג, אבל למרבה הפליאה תחתיה נחה גאווה. כשחזרתי לבסוף לוויליאמסבורג כ"אני" החדשה, הייתי עטופה במטפחת ובמשקפי שמש כדי שלא יזהו אותי, אבל טיילתי לי בפאתי השכונה הנושנה שלי ונמלאתי חרדה מתחושת הריחוק שהרגשתי עכשיו אל מה שהיה לפנים ביתי היחיד. סוף־סוף ראיתי את חיי בעיניים מנוכרות, ועברי נראה לי לפתע ססגוני ואקזוטי להפליא. מה שנראה לי פעם הגירסה הבלתי־נסבלת ביותר של חיים ארציים, נהפך עכשיו להיסטוריה עשירה ומסתורית. עשיתי את ילדותי בערגה אל הסביבה הפרברית של חינוך אמריקני סטריאוטיפי, כי שום דבר לא יכול להיראות לי זר יותר באותה עת, ואחר כך התברר לי שאותן בנות אמריקניות ביקשו במרץ במשך כל השנים המעצבות שלהן התנסויות ייחודיות שיגדירו אותן כשונות, במאבק שתיסכל אותן עד בלי די. הן מביטות בי בעיניים מקנאות משהו, כי למרות קשייהם, חיי סימנו אותי לתמיד בכתובת קעקע של ייחודיות.

בזמן שטיילתי בקנט אווניו ששופצה לאחרונה, הרהרתי בקערות שנהפכו כל כך יפה על פיותיהן. נוף ילדותי השתנה לבלי הכר. את מקום המחסנים המטים לנפול תפסו בנייני דירות מבהיקים מזכוכית, ובחורים היפים במכנסי ג'ינס הדוקים, רכונים על אופניהם עברו על פניי במהירות. נוכחתי שכל מה שחלמתי עליו בילדותי התגשם. כבר עמדתי כאן פעם, על שפת הנהר, וערגתי להגיע אל עברו האחר. ערגתי למצוא לי מקום טוב בעולם ההוא של גבהים מסחררים וזוהר עוצר נשימה ולהתנער מכל קשר עם ברוקלין. ולכן אני עדיין לא אוהבת לבקר בברוקלין, לא בשום אזור בה. אני יודעת שאם אשהה שם זמן רב מדי אתחיל להרגיש לכודה. אבל אני מבקרת שם מדי פעם, רק לשם הריגוש הצרוף שיש בזיכרון מתוק והסיפוק שבידיעה שחלק ממה שעושה את סוף סיפור האגדות שלי למזהיר כל כך, הוא עצם חוסר הסבירות שבו. אפילו רואלד דאל לא יכול להמציא מסע שכזה. השתחררתי מעברי, אבל לא הרפיתי ממנו. אני מוקירה את הרגעים ואת ההתנסויות שעיצבו אותי. חייתי את הסיפור.

איזו בת עשרים וארבע יכולה לומר את זה על עצמה, שכל חלומותיה התגשמו? מה עוד אוכל לבקש באמת מהחיים? יש ימים שאני מלאה עד להתפקע מהכרת תודה על כך שהגעתי עד הלום, אל מקום רחוק משהעזתי אי־פעם לצפות שאגיע אליו. ולמרות שההתרגשות שבהתנסות בדברים חדשים מתפוגגת לאחר שהיא חוזרת על עצמה, ההתרגשות שבחופש לעולם אינה חדלה להסב לי קורת רוח. בכל פעם שאני חווה זאת, אני מרגישה אושר חדש שזורם באיבריי כמו נסך מתוק. לעולם לא ארצה להרפות אפילו לא משבריר של הפלא הזה. 

shishabat@israelhayom.co.il

"אני מעדיפה שלא יידעו איפה אני גרה"

דבורה פלדמן חיה כיום בכפר עם בנה, לא מוותרת על צ'ולנט בשבת ומנסה להחיות את הקשר עם אמה • "אני לא תמיד מרגישה שייכת, אבל טוב לי", היא מספרת ל"ישראל היום"

"איך בישראל?" שואלת אותי דבורה פלדמן. "מעולם לא הייתי שם, אולי יום אחד אבוא", היא חצי מתנצלת. לרגע שכחתי שהיא גדלה בחסידות האנטי ציונית סאטמר. "אני מגדירה את עצמי כיהודייה בגלל השואה, אין לי איזו תחושה ייחודית כלפי מדינת ישראל", היא מודה, ומספרת בערגה על סבתה, שאיבדה את כל משפחתה בשואה ושאיתה היה לה קשר מיוחד. "מעט אחרי המלחמה, עוד לפני שסבתא נישאה, היא הגיעה לשבדיה ונשאלה לאן היתה רוצה ללכת. היא ענתה 'אולי פלשתינה, אולי אמריקה'. אם היא היתה הולכת לארץ ישראל, אולי כל חיי היו נראים אחרת".

היא רק בת 27, אבל הספיקה לעבור חוויות לחיים שלמים. כבר בילדותה החלה להעלות ספקות לגבי הכללים הנוקשים הנוהגים בקהילה. אמה רייצ'ל עזבה את החסידות בצעירותה - ובלעדיה. אביה, שלימים התברר שכנראה לוקה בשכלו, לא גידל אותה, והיא עברה לגור עם סבה וסבתה. בגיל 17 נישאה בשידוך לאלי, חסיד סאטמר בן 22, אחרי היכרות של חצי שעה בדיוק. כשהיתה בת 19 וחצי נולד בנם המשותף, יצחק בנימין.

בגיל 23 עזבה פלדמן את החסידות, ולקחה איתה את בנה. היא נאלצה להישאר באזור מנהטן כדי להילחם על קבלת החזקה על הילד. "לנשים קשה להשיג חזקה אם הן עוזבות את הקהילה, ולשופטים שמרנים קשה להתעלם מראשי החרדים, שמסבירים שילד צריך לגדול בקהילה שלו. אבל הצלחתי. כנראה חסידות סאטמר לא כל כך חזקה במנהטן, כך שהשופטים פחות מושפעים ממנה".

במהלך המאבק המשפטי כתבה את הספר, "כדי שיידעו מה עברתי ולא ייקחו לי את הילד. הפרסום שצברתי נתן לי כוח בבתי המשפט. לצערי, אני לא יכולה לומר שיצרתי תקדים לנשים אחרות, כי ההצלחה שלי היתה רק בזכות העובדה שהייתי מוּכרת".

*   *   *

מהנערה החרדית המסוגרת לא נותר הרבה. דבורה היא אישה משוחררת, חשה בנוח בחברה החילונית ומרשה לעצמה לשאול שאלות על יהדות ומנהגים. בעבר דיברה יידיש, וכשבגרה למדה בהסתר אנגלית. היא לא דוברת עברית, "אבל בגלל שלמדתי את לשון הקודש, אולי אצליח להבין משפט או שניים אם ידברו לידי ממש לאט". גם יצחק הקטן למד אנגלית רק אחרי שעזב את החסידות עם אמו. כבר שנתיים הם גרים באזור הררי בניו אינגלנד, מרחק כשעתיים וחצי נסיעה ממנהטן - "רחוק מהחנויות, רחוק מהרעש, אבל אני אוהבת לגור שם כי זה כפר. יש לנו גינה גדולה ומקומות רבים לטייל. ולא תמיד יש קליטה לסלולרי!" היא צוחקת. 

את השמלות הארוכות והפאה החליפו מזמן חולצות קצרות ומכנסונים, ומאז שהורידה את הפאה היא כמעט לא מקצרת את שערה, "רק עושה קצוות. קצת כמו שמשון הגיבור, הכוח שלי הוא בשיער".

הבישולים וחלק מהמנהגים שספגה בבית סבה נשארו. היא חוגגת את ראש השנה ואת פסח ושומרת על המסורת, "אבל רק בשביל התרבות". הארוחה המשפחתית בימי שישי היא חגיגה, ועל הצ'ולנט הביתי היא לא מוותרת. "לימדו אותי שאלוהים לא מרשה להדליק אש או אור בשבת, ואם אעשה זאת, משהו רע יקרה לי. אחרי שלמדתי בעצמי, ראיתי שזה בכלל לא צו האלוהים".

אלי, הגרוש שלה, פוגש את הבן יצחק בכל סוף שבוע שני. הוא גר במונסי, בקהילת "ויואל משה" של חסידות סאטמר. "הוא גילח את זקנו ואת פאותיו, אני לא יודעת אם עזב את החסידות, אבל היו לו סיבות משלו לכעוס על המשפחה שלו ולשנות את המראה שלו. אני מניחה שבתור גרוש אין לך הרבה מקום בקהילה כזאת". הם שומרים על קשר רק כשצריך לקחת או להחזיר את הילד.

לעומת דבורה, שהתגנבה מהבית כבר בגיל 20 כדי ללמוד כתיבה, פילוסופיה ופוליטיקה בקולג' - אלי לא למד מעולם. "אני מסבירה לבן שלי שזה מאוד חשוב ללמוד, שזה יכול לפתוח לו דלתות. לפעמים הוא שואל אותי למה אבא שלו לא נוהג בשבת, ואמא כן. אני אומרת לו שכל אחד יכול לבחור את הדרך שבה הוא רוצה לבטא את היהדות שלו, ושגם הוא יוכל לבחור כשיגדל. הוא מבין שיש כל מיני אנשים בעולם, וכל אחד פועל בדרך שמתאימה לו".

כשניסתה לרשום את יצחק לבתי ספר יהודיים, נתקלה בחומה. "כולם מדברים על 'אחדות ואחדות'", היא מתבלת בעברית, "אבל כל זרם ביהדות סגור בתוך עצמו. לא יכולתי למצוא את המקום שבו יצחק ירגיש שייך, כי בחב"ד לא רצו סאטמר לשעבר, ובבית ספר דתי רגיל הוא היה עצוב והרגיש שלא מקבלים אותו. אז הוא לומד פה, בבית ספר פרטי. לאף אחד לא אכפת שהוא יהודי, וטוב לו".

*   *   *

אחד הדברים החשובים שדבורה למדה בשנים האחרונות הוא שמותר לצחוק. צחוק מתגלגל, צחוק לשם הנאה, צחוק מבדיחה. "אני חושבת שהצלחתי לעבור את השינוי בחיים רק בזכות הצחוק. בקהילה שבה גדלתי לא צוחקים סתם. זה לא מכובד. אני בקושי זוכרת מתי צחקתי כילדה. כשהייתי בהריון הגיע לבקר את הקהילה רב קבליסט מירושלים, והייתי רצינית כזאת, אז הוא אמר לי: 'את תראי שהבן שלך יצחיק אותך'. אז אמרתי לו שאקרא לילד יצחק. וכן, הוא ילד מצחיק. היום אני צוחקת המון. למדתי לצחוק על הדברים שמפחידים אותי, וכך להתרחק מהם". 

ועדיין, למרות האומץ והפתיחות, היא נאלצת להתמודד עם שדים לא פשוטים. לפני כמה שנים, כשספרה פורסם באנגלית, הופצה שמועה באינטרנט שהיא מתה, והיא נאלצה לפרסם תמונות עדכניות כדי להוכיח שמדובר בשקר. "הדודים שלי והמשפחה הרחוקה אמרו שכדאי שאתאבד, ושיש להם אפילו קבר בשבילי. אני בטוחה שהם כועסים, כי הבכתי את המשפחה. אני לא בטוחה שהם, או מישהו מהקהילה, היו רוצים לפגוע בי. לא חושבת שהם בעצמם יכולים להרוג אותי, אבל יכול להימצא איזה פנאט שייקח את הדברים שאומרים עלי בפורומים - שאני צריכה למות כי עשיתי משהו בלתי נסלח - ולעשות מעשה. זו אחת הסיבות שאני לא מבקרת בישראל, כי יש שם הרבה קיצונים. כששמעתי על הילדה מבית שמש שחרדים ירקו עליה וקראו לה בשמות גנאי כי לא התלבשה כמו שהם רוצים, זה היה נורא.

"במקום שבו אני נמצאת היום, אני מרגישה מוגנת. זה עצוב מאוד, אבל אני מעדיפה שרק מעטים יידעו איפה אני. כשחייתי בעיר הייתי צריכה לפעמים להתחבא מאנשי הקהילה. כאן יש לי יותר שקט".

את בקשר עם הורייך?

"עם אבא שלי אני בכלל לא יודעת איך ליצור קשר, ואני לא בטוחה שאני רוצה. עם אמא שלי, שברחה כשהייתי ילדה, אני רק מתחילה להיות בקשר, וזה מאבק פנימי, כי אני לא מרגישה שהיא משפחה שלי. הרי לא גדלתי איתה. אבל היא ויצחק בקשרים טובים מאוד, וזה טוב. אני חושבת שבשלב מסוים פשוט קלטתי שהחברים שלי יהיו המשפחה שלי, וזה נותן תחושה טובה יותר". 

לאחרונה סיימה פלדמן לכתוב את ספרה השני, "אקסודוס", המספר על חייה כיום. "כשאתה עוזב את העולם היחיד שהיה בית בשבילך, אתה לא יכול להחליף אותו. לא תמיד אני מרגישה שייכת למקום שבו אני נמצאת, אבל התרגלתי לזה, וטוב לי. כשמרגישים שאין בית, זה נהיה חלק ממך. זה נותן לך אפשרות לפגוש אנשים כמוך, שפשוט לא התאימו לקהילה שבה גדלו או לחברה המיינסטרימית. לשם אנחנו מרגישים שייכים - לחוסר השייכות. 

"אני קמה בכל בוקר, שמחה על החופש שיש לי לעצמי ולבן שלי. זה טוב שאני לומדת, כי מותר לי ללמוד, מותר לי לשאול, מותר לי לאסוף מידע, מותר לי שהעולם יהיה פתוח בשבילי כדי שאגלה מי אני ואילו חיים אני רוצה".

בת־חן אפשטיין אליאסbatchene@israelahyom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו