"רוב החיילים והקצינים שנפלו בשבי במלחמת יום הכיפורים, גם אלה שעברו בצבא סדרות שבי שהיו אמורות להכין אותם למצב הזה, מסרו מידע רב במסגרת החקירות שלהם", אומר א', שהיה שבוי במצרים. "זו היתה סטירת לחי מצלצלת. בצה"ל הופתעו מהיקף מסירת הידע הרגיש וראו בכך מכה קשה. הצבא נחשף בפני האויב יותר משנחשף אי פעם מאז קום המדינה".
314 חיילי צה"ל נפלו בשבי במלחמת יום הכיפורים. זמן קצר לאחר ששוחררו בעסקאות חילופי השבויים - עם מצרים בנובמבר 1973 ועם סוריה בתחילת יוני 1974 - הובלו פדויי השבי לחקירות במתקן הסודי בזכרון יעקב ובמתקנים אחרים. בתשאולים אינטנסיביים, על פני ימים ארוכים, הם סיפרו מה המידע שמסרו לשוביהם הסורים והמצרים.
בעקבות המלחמה עברו סדרות השבי מהפך דרמטי, הן בתפיסה והן בתכנים עצמם. כמה מפדויי השבי אף סייעו בעיצובן מחדש. "הנחת העבודה עד 1973 היתה שעליך למסור רק את פנקס השבי שברשותך", מדגיש י', פסיכולוג שבעבר היתה לו נגיעה ישירה לסדרות שבי. "מלחמת יום הכיפורים חוללה בנושא לא פחות מרעידת אדמה".
הטייס רס"ן (מיל') עמוס לויטוב, שנשבה ב־5 ביולי 1970 ושוחרר רק כעבור שלוש שנים וחצי, ב־16 בנובמבר 1973, טוען ש"אין דבר כזה לא לדבר בשבי. השוני היחיד בין שבוי לשבוי הוא בכמות המידע שהוא מוסר. יש אחד שמוסר 20 אחוזים מהמידע, יש אחד שמוסר 50 אחוזים, ויש את זה שמוסר הכל. דורות של לוחמים גדלו על הסיפור של אורי אילן, חייל גולני שנפל עם ארבעה חבריו בשבי הסורי בדצמבר 1954 והתאבד אחרי שכתב 'לא בגדתי'. הוא התכוון שהוא לא הסגיר את החברים או לא מסר מידע שהיה עלול להפליל אותם. הוא לא אמר שלא דיבר. אבל באתוס הישראלי זה נשאר, ולא פותחים את זה. מאיר מוזס, שהיה בחוליה של אורי ושוחרר בסוף מארס 1956, עבר השפלה בחייו יותר משעבר בתקופת השבי. אנשים ראו אותו הולך ברחוב ועברו למדרכה השנייה. והכל בגלל הפרה הקדושה המטומטמת הזאת".
מוזס, אגב, הורשע בהפרת סודיות, ודרגותיו נשללו ממנו. 49 שנים אחר כך חנן אותו נשיא המדינה קצב, והוא קיבל דרגת סגן אלוף.
פרופ' אסא כשר, האיש שחיבר את הקוד האתי של הצבא, מחדד את השינוי שחל בגישות כלפי השבי. "היחס של החברה הישראלית לגבי חיי אדם השתנה. היום מאמינים שמוטב שתחיה בשבי ושתחזור הביתה, מאשר שתמות באיזו מחווה של 'לא נכנעים אף פעם', שהיא מיותרת".
ל', ששירת שנים רבות ביחידה 504 ("עוצבת המודיעין האנושי"), מסכים. "אנחנו לא רוצים גיבורים בארון. אנחנו רוצים שהחיילים ישובו הביתה בחיים".
"אם ניפול בשבי, נתאבד"
סידרת השבי, המכונה גם "צ'ק־סוהר" או "תרגיל איציק", הונהגה שנים לפני מלחמת יום הכיפורים בקורס טיס וביחידות הקומנדו. היא נמשכה חמישה־שישה ימים, והיתה קשה ומתישה כל כך, שבסיומה ביקשו לא פעם לוחמים לפרוש מהיחידות שלהם.
י', פסיכולוג: "היו עושים שימוש במשחקים של אור וחושך, כדי שהחייל יאבד תחושת זמן, ובכל מיני שיטות עינויים, למשל פלקות (הכאה בכפות רגליים, לרוב באמצעות שוט; ר"ע). היו גם חיילים שטענו כי אם באמת ייפלו בשבי, הם יעדיפו להתאבד".
"זו פעם ראשונה שאני בכלל מדבר על זה עם מישהו", אומר מ', בעבר מפקד בכיר בקומנדו הימי, שחווה בעצמו את ייסורי ההכנה לשבי. "אתה סופג בפרק זמן קצר, שנדמה לך כמו נצח, סידרה של השפלות: יריקות, צעקות, קור. שמים לך שק על הראש ומכניסים לך 'פיצוצים'. הסידרה מצליחה להביא כמעט כל אחד למצב של השפלה ושל חוסר אונים. אחרי הסידרה נהוג לא לצאת הביתה שלושה שבועות, כדי לתת לסימני המכות להיעלם וכדי לעכל את האירועים. אין ספק שזה נורא קשה".
המפגש עם האלימות בסדרות אינו פשוט. מלחמת יום הכיפורים יצרה היכרות טובה יותר עם ארסנל הכלים שבהם משתמש האויב. "אחרי הפעם הראשונה שאתה רואה איך עושים ומה עושים, אתה מתחיל להבין באמת למה אתה נכנס", מתאר מ'. "ראיתי את זה גם כשהייתי חייל צעיר וגם כשהייתי בצד השני, שמעביר את הסדרות. היו חיילים בסידרה שהתפרצו על מי ששיחקו את החוקרים, ממש איבדו את זה - הורידו את הברדסים והתחילו להכות את ה'חוקרים' שלהם. היו גם לוחמים שפרשו, פשוט לא היו מסוגלים להמשיך. זה לא אמור להיות שלב מסנן ביחידות המיוחדות, אבל עבור לא מעט חיילים אז, ואולי גם היום, מדובר במשהו קשה מאוד".
לויטוב: "אני זוכר שבתרגיל השבי שעברתי זרקו אותנו לחדר עם ריח חריף של שתן וצואה. בשבי עצמו, כשהידיים שלי אזוקות מאחורי הגב והעיניים שלי מכוסות, המצרים שמו אותי בצינוק, ופתאום, וזו סיטואציה הזויה לחלוטין, אני מריח את אותו ריח צחנה שהכרתי מהתרגיל, וזה ממש עושה לי טוב. את זה, אמרתי לעצמי, אני מכיר. לא הכל חדש לי. זה הקל עלי. אני לא יודע להגיד באחוזים, אבל משמעותית - זה עזר".
חשוב שבסדרות האלה החיילים יסבלו באמת?
"כן. אני עוד הייתי ילד פרחח עד הגיוס, ואם היו מכות, הייתי תמיד מצטרף. אבל חיילים ביחידות האלו לא באים ממקום של אלימות. לכן חשוב שהם יחטפו פיצוץ לפנים. שיבינו שזה רק יכול להקל עליהם אם ייפלו בשבי, כי אז הם יגידו לעצמם, אוקיי. אלה חוקי המשחק, אני אצליח לעבור את זה".
סדרות השבי עד מלחמת יום הכיפורים יצאו מנקודת הנחה כי חובה לחנך את הלוחמים ביחידות המיוחדות, ובהם הטייסים, שלא לדבר בכלל. עליהם לשתוק ולא לספר לאויב דבר, אפילו לא את הפרטים הבנאליים ביותר, שברור שהאויב יודע, ושנשאלים בתור מבדקי אמינות בלבד. לא מעטים מהאנשים שעימם שוחחנו אמרו לנו שהטראומה שחוו מהסדרות לא שככה עד היום, למרות השנים הרבות שחלפו מאז.
אובדן החומר המסווג שנצרו איתם טייסים שנשבו במלחמת יום הכיפורים, וגם אלו שנשבו לפניהם במלחמת ההתשה, גרם לבכירים בחיל האוויר לחשוב שההכנה לשבי לא יעילה כלל, ואולי יש לבטלה כליל. עמוס לויטוב מספר: "קצת אחרי שנחתתי בארץ, עוד לא הספקתי להיפגש עם המשפחה, עדיין הייתי רווי בהמון רגשות, ומי שהיה אז ראש להק מודיעין של חיל האוויר, תא"ל רפי הר לב, תפס אותי ואמר לי שחושבים לבטל את סדרות השבי בקורס הטיס. עניתי לו מייד, בלי להסס: 'שלא תעזו'".
"בנינו סיפורי כיסוי"
לאחר המלחמה קיבלו פדויי השבי טלפון מאנשי יחידה 504. עד היום לא סופר חלקה של היחידה המסווגת - העוסקת בעיקר בהפעלת סוכנים ובחקירת שבויים - במערך סדרות השבי שמקיימים ביחידות מיוחדות. המטרה ברורה: הכנת החיילים לאחד התרחישים הנוראים ביותר - נפילה בשבי.
"הם רצו לבחון את כל היבטי ההתנהגות שלנו בשבי, ובין השאר להבין מה היה יעיל בסדרות שעברנו לפני המלחמה ומה לא, לאילו תרחישים ניתן להכין את הלוחמים ולאילו לא", מספר ד', פדוי שבי. "הרגשתי שהם רוצים להפוך את הסדרות למשהו הרבה יותר אפקטיבי. כבר היה ברור שרוב השבויים, אם לא כולם, דיברו. הם רצו להבין במה הסדרות כן יכולות להועיל".
הדגשים בסדרות השבי שונו. "במקום להתעקש על כך ששבוי צריך לשתוק, התחילו לחשוב על בניית סיפורי כיסוי שיאפשרו לו לדבר, ועדיין להימנע מלספר את המידע הקריטי", אומר א', פדוי שבי.
מ': "לא רק שהאיסור לדבר כבר לא היה קיים, אלא שהתוכן של סדרות השבי השתנה מאוד, והושם דגש על ההיבט המנטלי בהן. ההבנה החדשה היתה שצריך לחשוף את הלוחמים בצורה עמוקה יותר למורשת קרב, שישמעו סיפורים של פדויי שבי, ושכל אחד יפיק תובנות אישיות. הפן הפיזי הפך למשהו משני, אם כי חובה שגם הוא יהיה קיים".
לדבריו, בסדרות שאחרי המלחמה הושיבו את לוחמי שייטת 13 לצפות בסרטים שבהם שבויים, גם ישראלים וגם בצבאות זרים, תיארו לפרטי פרטים את מה שעבר עליהם ברגעי השבי, ומה עזר להם להחזיק מעמד, נפשית, בתקופה הקשה הזו. בשלב הבא הם הופגשו עם חוקרי שבויים. "למפגשים הללו היתה חשיבות, כדי שהחיילים יבינו שחוקר הוא בסך הכל בן אדם, ושצריך לנהל דיאלוג גם עם מי שנראה לך באותו רגע כשטן מוחלט. והכי חשוב - שהם יכולים להתמודד איתו".
עמוס לויטוב מעביר היום הרצאות ללוחמים ביחידות מיוחדות, לעיתים לפני סדרות השבי, ולעיתים בסיומן. כחלק מהפקת הלקחים האישית שלו ושל פדויי שבי ממלחמת יום הכיפורים הוא מסביר שהוא דוגל בתזה שיש לספר ללוחם הכל, גם אם זה עלול להרתיע אותו.
"כשנפלתי בשבי, הייתי דף חלק לגמרי מבחינת מה שהולך לקרות לי. הייתי חודשיים בחקירות ובעינויים, עברתי גיהינום לא קטן. אחר כך הייתי בבידוד במשך חצי שנה. היום ברור לי שאילו ידעתי מלכתחילה שתקופת החקירות היא לא משהו שיימשך מעכשיו ועד הנצח, היה לי הרבה יותר קל. זו הסיבה שהכנה מנטלית היא מאוד חשובה".
רבים מפדויי השבי העידו על תופעה פסיכולוגית מרתקת: הם הצליחו לשלוט במחשבות שלהם. עבור האדם הסביר, שלא חווה אירוע טראומתי בסדר גודל כזה, זה נתפס כבלתי הגיוני; אבל מתברר כי במצבי קיצון, אנשים מסוגלים לדברים עילאיים. אפילו לשלוט במחשבות.
הפסיכולוג י' מסביר: "בשבי, המטרה שלך היא להראות חולשה, שאתה כנוע בפני החוקרים שלך, אבל להישאר חזק מבפנים. התברר כי שליטה במחשבות היא הפתרון".
לויטוב מספר כי מחשבותיו על המשפחה בימים הראשונים בשבי החלישו אותו. "ניסיתי כל הזמן לנטרל את עצמי מאבא, מאמא, מהאחים והמשפחה. יש בראש מפסקים, ואני הורדתי אותם. זה מנגנון הגנה שקיים אצל המון אנשים".
אורי אהרנפלד, לוחם בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח, שנפל בשבי המצרי ביום הכיפורים עם שאר החיילים במוצב המזח, מסכים. "לאט לאט אתה לומד לשלוט במה שחולף לך בראש, גם בתוך תקופת החושך הנוראה הזאת. אתה אפילו לומד לחשוב על דברים שיעשו לך טוב. זו סיטואציית קיצון, והנפש מבינה את זה בדרכה".
י' מסביר כי לוחם שעבר את סידרת השבי לא ייפול במלכודות הלוחמה הפסיכולוגית שהחוקר מנסה לשתול. "אדם שלא עבר סידרת שבי עשוי אפילו להתמוטט כשהחוקר יגיד לו שכל חבריו מתו, או כשהוא ישרוף מולו את דגל ישראל. מי שעבר את הסדרות יידע שמדובר בסך הכל בניסיון שבירה, ולא ייפול בטריקים האלה".
אהרנפלד לא עבר הכנה כלשהי לשבי, "אפילו לא דיברו איתנו על זה. כשהמצרים חטפו אותנו היתה השתלהבות יצרים מטורפת מצידם, עם צעקות ויריות באוויר. אתה ממש מרגיש סכנה לחיים שלך. שום דבר לא נשלט. מעבירים אותנו לצד השני של התעלה, ופתאום בא גנרל מצרי ומקים אותי בברוטליות עם שאר החברים שלי וגורר אותנו למעין רחבה. עשו לנו טקס כניעה בפני עיתונאים זרים, כשדגל ישראל מורד וכשאנחנו מתבקשים להניף את דגל מצרים.
"ואז אנחנו נפרדים מהכל ונכנסים לתקופת השבי. זה אירוע מפגר מבחינה אנושית. אתה הופך פתאום לאדם ששולט רק בנשימות, אם בכלל. כל השאר לא בשליטתך. אתה פצוע ועייף, ולא נותנים לך לעצום עין. מכים אותך מכות רצח כדי שלא תירדם. העובדה שאריק שרון חצה את התעלה באותן שעות פשוט הטריפה אותם".
"הסדרות הן לא שלב מסנן"
תרגיל השבי מועבר כיום בסיירת מטכ"ל, בשייטת 13, ביחידת שלדג ובקורס טיס - יחידות שלהן שלושה מאפיינים משותפים: פעילות מעבר לקווי האויב, החזקת מידע רגיש וסיכוי ליפול בשבי כשאתה לבד. התרגיל שוכלל וקוצר ל־36 שעות בלבד, בלי לפגוע באפקטיביות. "התרגילים מתבצעים כיום תחת פיקוח הרבה יותר הדוק מבעבר", אומר הפסיכולוג י'. "יש הפסקות מתודיות, שבהן החייל ממלא שאלונים כדי לוודא שהוא מסוגל להמשיך, ושלא נגרם לו נזק, חלילה".
מ' מעיד כי תרגילי השבי מועברים ממש לקראת סוף ההכשרה, "אחרי שהמפקדים כבר למדו להכיר את הלוחמים וגיבשו דעה שהם ראויים להיות ביחידה. בקומנדו הימי הדמיית השבי נעשית במסגרת תרגיל השתלטות על יעד. המטרה היא לא להביא את הלוחם לסיטואציה בלתי הפיכה, אבל שירגיש חוסר אונים ופחד".
האם ההכנה לשבי יעילה כשהחיילים יודעים מראש כמה זמן היא תימשך ומה היא תכלול? מ' סבור שכן. "מטרת התרגיל היא לגרום לך להרגיש שזה אמיתי, וברוב המקרים, אלה שמעבירים אותו מצליחים בכך. יש נקודות זמן שאתה בטוח שבאמת נפלת בשבי האויב. רבים יוצאים בתחושה קשה מהתרגיל, כי הם לא התנהגו כפי שהם חשבו שיתנהגו. זה תרחיש פסיכולוגי קיצוני: מכניסים אותך למצבים של קור, של רעב, של השפלות. בתוך תוכך, הפחדים מתחילים להשתולל. מבחינה מנטלית, אני זוכר שבכמה הזדמנויות אפילו אני שאלתי את עצמי: 'וואלה, אולי אני בכל זאת במדינת אויב?'"
עד היום לא נפלו בשבי לוחמים מיחידות עילית קרביות של צה"ל, מלבד טייסים ולוחמי הקומנדו הימי. הרוב הגדול של השבויים היו לוחמי שריון וחי"ר. נתון זה מעלה את התמיהה אם לא מן הראוי שכל החיילים יעברו הכנה לשבי.
"צה"ל הגדול לא מעוניין לגעת בזה, מעדיפים להתעלם מהנושא הזה", אומר א', פדוי שבי ממצרים. י', מנגד, סבור כי ראוי שסדרות השבי יועברו רק ביחידות המיוחדות. "אסור להכניס את סדרות השבי שכוללות תרחישים אלימים לא פשוטים לכל היחידות בצה"ל, גם אין בזה צורך. מדובר בסידרה שנערכת לאחר כשנתיים רצופות של הכנה לקראתה. לא ממציאים את התרגיל הזה סתם כך".
סיפורו של עמוס לוינברג קורא תיגר על הנחת המוצא של י' הפסיכולוג. לוינברג הוצב במלחמת יום הכיפורים במוצב החרמון כקצין בינה רשתית ביחידה 848 (היום 8200) וניחן בזיכרון פנומנלי. הוא נפל בשבי הסורי כשהמוצב נכבש, וסיפק לשוביו מידע עצום על צה"ל, שגרם נזקים כבדים וחייב שינויים רבים במערך המודיעין. לאחר חקירה ארוכה הוכר כנכה צה"ל ולא ננקטו נגדו הליכים, חרף קולות שקראו להענישו. טענו גם שהיה עליו להתאבד בשבי.
המזרחן ד"ר מרדכי קידר, שהגיע באמ"ן לדרגת סא"ל, הכיר את לוינברג לפני השבי. "שירתנו בבסיסים שונים, אבל ידעתי מי האיש. כולם הכירו אותו כאחד שיודע הכל ומכיר את הכל כמו את כף ידו, הוא היה בולט מההתחלה. הבעיה התעוררה כשהוא חזר. הוא חרת את התודעה הסורית לגבי היכולות שלנו. ביחידה לוינברג הפך למוקצה, התנערו ממנו".
לויטוב: "אני יודע ממקור ראשון שלוינברג נלקח לחקירה ראשונה, שהורידו לו את כיסוי העיניים ושהוא אמר: 'אל תרביצו לי, אני אספר לכם יותר ממה שאתה רוצים לשמוע'. הוא ישב איתם שעות, כתב להם כרכים. הוא לא הושפל, לא עונה ולא קיבל מכות. באחת הפעמים לוינברג נכנס לחדר שבו היו עוד שבויים אחרי חקירות, עם חיוך על הפרצוף, ואמר שהיכו אותו אבל שזה לא היה נורא. אחד החבר'ה קרע לו את החולצה וראה שהגב שלו חלק כמו של תינוק.
"אני חושב שאסור לשפוט אותו. אף אחד לא יכול לשים את עצמו במקומו, וכל אדם נולד אחרת. הוא התקשר אלי אחרי שפירסמתי את הספר שלי, 'שקר השתיקה', ואמר לי שמאוד התרגש כשקרא שגם אני פחדתי. זה יצר אצלו הזדהות, והוא היה צריך לדבר עם מישהו".
הציבור הרחב נחשף לסדרות השבי לפני שלוש שנים, כשפורסם כי לוחם שעמד לסיים מסלול בסיירת מטכ"ל ברח במסגרת תרגיל שערכה יחידתו בדרום. על פי הסברה שפורסמה בתקשורת, הסיבה היתה הפחד מפני סידרת השבי המתקרבת. החייל הגיע לביתו, ואחרי כמה ימים שב ליחידה. מפקדיו החליטו להדיחו והוא הועבר ליחידה אחרת.
"הסיפור הזה לא נבע מכשל בתרגיל, וסידרת השבי לא נועדה להיות שלב מסנן", אומר גורם בכיר לשעבר באמ"ן. "חייל טוב לא ייפול בגלל סידרת שבי. חבל שגילו מאוחר מדי שהבחור הזה לא התאים לאופי של היחידה, אבל מוטב מאוחר מאף פעם".
מ' סבור שהשינוי החשוב ביותר שחל בעקבות מלחמת יום הכיפורים הוא "ההבנה של לוחמים שאם ייפלו בשבי זה בסדר לדבר, אבל רק כשצריך. וזו הבנה חשובה מאוד שהמלחמה הובילה אליה. האם אפשר להכין בן אדם לשבי? אני בטוח שכן. בדיוק כמו שאפשר להכין בן אדם להרוג".
shishabat@israelhayom.co.ilהניסוי של פרופ' זימבארדו
ראיה לחשיבות הפיקוח ההדוק בסדרות שבי אפשר למצוא באחד הניסויים הפסיכולוגיים המודרניים המפורסמים ביותר, שנערך בשנת 1971. פרופ' פיליפ זימבארדו ערך ניסוי - שהיום אין סיכוי שהיה מקבל אישור אתי - ובמסגרתו בחן כיצד בני אדם נורמליים יכולים להפוך לרעי לב ולאכזריים באופן קיצוני, על ידי הצבתם בעמדת כוח בסיטואציה מסוימת. במסגרת הניסוי נבנה כלא במרתף של מחלקת הפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד. 18 אנשים, שנבחרו בקפדנות מתוך מאות מועמדים לאחר שנמצאו כמאוזנים ביותר, חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות: קבוצת האסירים וקבוצת הסוהרים. לא חלפו שעות בודדות, והסוהרים הפכו לסדיסטים והתעללו באסירים. אחד מהם, למשל, דרך על גבו של "אסיר" כשזה ביצע שכיבות סמיכה. ביום השני כבר פרץ מרד בקרב האסירים. אחד מהם אף החל לסבול מהתפרצויות זעם, ממחשבות מבולבלות ומבכי.
"ניסוי הכלא" הופסק לאחר שישה ימים, כשחברתו של זימבארדו הגיעה למקום, נבהלה מהמחזה שנתגלה לה ועירערה על הלגיטימיות של הניסוי. היוזמה של החוקר היצירתי הפכה לנקודת ציון בפסיכולוגיה החברתית וסייעה בקביעת כללי אתיקה בניסויים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו