עם מוניטין קשה להתווכח אבל מכל שעות היממה לא ברור מאיפה קיבל דווקא הבוקר את השם הטוב שלו. תמונות של זריחה מככבות באינספור תצלומים שטופי אופטימיות של גולשים באינסטגרם. ביטויים כמו "שחר של יום חדש" מככבים בנאומים פוליטיים משלהבי כיכרות. התוספת הקורצת "בוקר" מכשירה בעליצות קורנפלקס שופע פחמימות ריקות או שוקו מלא סוכר. שלא לדבר על "תוכניות הבוקר" בטלוויזיה שהיה לי העונג להגיש במשך שנים ובהן מגישה מלאת כוונות טובות משתדלת להמריץ את הצופים המתקשים לקום בברכת "בוקר טוב" עליזה בזמן שהיא חושבת "יאללה יאללה, כשאתם עוד התהפכתם לצד השני במיטה כבר חרכו לי פה את הקרקפת עם מכשיר בייביליס מלובן כדי לקבל את מראה חופני המחושמל שמפנק כרגע את מסך הטלוויזיה שלכם. לכולנו יש צרות".
וזה מוזר בהתחשב בעובדה שמרבית האנשים בעולם מקיצים לצלצול השעון המעורר בהתלהבות של אסירים ביטחוניים בכלא מגידו הקמים לקראת עוד ספירת בוקר. טוב, אולי אני קצת מגזימה. בואו נסכים שההכללה הגורפת הזאת לא כוללת תינוקות, זמרים מזרחים שהקיצו בשעה שלוש בצהריים, ואת גדעון סער וגאולה אבן, שאם לשפוט על פי תמונות הפפראצי שלהם מהשנה האחרונה, מצטערים על כמה שעות שינה חיוניות בלילה שבמהלכן הם נאלצים להוריד אחד מהשני את הידיים.
אני לא רוצה לבאס אבל אם אתם עדיין צעירים מאוד, הביאו בחשבון שעם הזמן זה גם לא הולך ונעשה קל יותר. קודם כל מבחינת הרשימה המתארכת של מטלות שצריך להספיק עוד לפני הקפה הראשון, וגרוע מזה, בגלל המפגש המאתגר יותר ויותר עם המראה בבוקר. בלי להיכנס לתיאורים פלסטיים, בואו נאמר שאם בשנות העשרים אתם מוצאים בבוקר ליד הכיור באמבטיה פחות או יותר את מי שראיתם שם לאחרונה אתמול בלילה, בהמשך החיים יחכה לכם שם סופלה צנוח המזכיר רק באופן מעורפל מאוד את מה שאתמול בערב עוד היה גירסה פחות או יותר מתקבלת על הדעת של הפרצוף שלכם. בנסיבות מסוימות יכול להיות שהבצק הפחוס הזה היה מצליח להתאושש איכשהו, אלא שבשביל להתרומם בצק זקוק כידוע לתנאים שאין שום סיכוי שתזכו להם בבוקר: חמימות וזמן לנוח.
אם להסתכל על הצד החיובי, לפחות אין בבוקר שהות להתעכב, כמו עובר אורח סקרן, ליד התאונה שהתגלתה במראה, שכן רצף הפעולות שנדרש מאדם ממוצע כדי להתחיל את היום לא משאיר זמן להתפנקויות כמו התאבדות. מה שנשמע כמו צלצול תמים של שעון מעורר משמש למעשה יריית זינוק למקצה אתגרי שאת קו הגמר שלו יחצו, חסרי נשימה, רק הטובים ביותר.
המירוץ ההיפראקטיבי הזה כולל מקלחת קצרה והתלבשות חפוזה (נשים שנוהגות גם להתאפר יגלו שאין כמו תאורת הרמזורים המחמיאה בצומת השלום), לנסות להעיר במילות חיבה שניים או שלושה ילדים, להכין סנדוויצ'ים מושקעים במידה כולל גזירי ירקות, לארגן תיקים ובקבוקי מים, להעיר שוב את הילדים, הפעם באמצעות טלטול, לעלות על המשקל באמבטיה ומייד להצטער על זה, לסדר את הבית, להעמיס את המדיח, לגרור ילדה בשערות לצחצח שיניים, להעליב את בן או בת הזוג, להכין שוקו, לחפש סנדל שמאל, להתפרץ על כולם ולבסוף לשעוט לעבר הדלת חסרת נשימה במאמץ נואש להשתחל לכיסא הנהג בשעה שבע וחצי בדיוק כשבמושב האחורי מוטלים בערימה ילדייך המנומנמים עדיין, עוינים יותר מתא רדום של אל־קאעידה.
שני אנשים תפקודיים היו בוודאי יכולים להשתלט על רשימת המטלות המכובדת הזאת, אלא שלמרבה הצער, לא זה המצב. מכאן והלאה אני צריכה להתבטא בזהירות: הגבר שאיתו אני חולקת את חיי הוא איש מבריק, ממוקד מטרה ולוהט באופן כללי, אבל שום דבר מאלה לא בא לידי ביטוי בבוקר. אז הוא נוהג להסתובב במעגלים חסרי כיוון, להפריח לאוויר חצאי הנחיות או להסתגר בחדר האמבטיה לפרקי זמן המעלים את החשד שהוא מקיים שם משפחה נוספת או מנהל מעבדת סמים. לא תמיד הוא חסר מעש. אחת לפרק זמן לא קבוע הוא נתקף פתאום יוזמה, ניגש למגירה ומלביש את אחד הילדים בחולצה ומכנסיים שקטנים עליהם במידה או בקומבינציה של צבעים שיכולה להמיט עליהם שואה חברתית ולחסל כבר בשלב המוקדם הזה את סיכוייהם העתידיים להינשא.
אני מעלה את הנקודה הזאת לא רק בשביל להלשין - אם כי גם בזה יש סיפוק מסוים - אלא כי אני חושדת שיש כאן תופעה אוניברסלית. אחד מבני הזוג - הזריז ובעל התושייה מבין השניים - ממהר ומכריז כבר בשלב מוקדם של היחסים כי הוא או היא אינם "טיפוס של בוקר". לא מחוסר רצון חלילה אלא בשל מגבלה גופנית ממשית או רגישות מולדת. מכאן והלאה הם זכאים לפטור מלא או חלקי מתפקוד יעיל בשעות המציקות האלה של היום, כפי שאנשים הסובלים מרגישות ללקטוז נמנעים מחלב. אם גם אתם נפלתם קורבן לתכסיס הבין־אישי הנבזי הזה, אין לי איך לנחם אתכם. כדי להשיג לעצמכם פטור ממטלות הוריות מעיקות אחרות נסו אולי "אני לא טיפוס של מגבונים לחים".
המשתמטים האלה הם מבחינתי פחות בעיה מהמקרה ההפוך, אנשים שאני פוגשת כמותם לאחרונה יותר ויותר: אלה העטים על הבוקר במרץ מעורר השתאות. "שלוש פעמים בשבוע אני קמה בשש", התלהבה באוזניי מישהי השבוע, "רצה ארבעים דקות בפארק ואז חוזרת הביתה לארגן את הילדים". אתם לא מאמינים מה זה עושה לגיזרה. ולחילוף החומרים. ולמצב הנפשי. היום נראה אחר כך אחרת לגמרי. כל האנדורפינים האלה זה פשוט ממכר. תודה על ההזמנה, אבל הייתי מציעה לחסוך את המאמצים המיסיונריים. עם מה שמחכה לי בבית, אם אני מתחילה לרוץ בשש בבוקר, רוב הסיכויים שאני לא חוזרת.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו