השבוע חגג העולם בצנעה יחסית את יום הולדתה ה־50 של הקָסֶטָה, או בשמה העברי קלטת. לזכר הימים ההם ירדתי לדרום תל אביב, אכלתי פלאפל (חצי מנה) בתחנה המרכזית, שמעתי באייפון את השיר "אני הוא מלך הקסטות" של נסים גרמה, וקינחתי בצפייה במכות בין שני סודאנים.
הקסטה היתה חידוש גדול בזמנו, משום שהיא הפכה את המוסיקה לניידת והעבירה אותה מהפטיפון בסלון לטייפ בפארק הירקון. אחריה הגיעו הווקמן, הקומפקט דיסק והדיסקמן, והיום כבר יש לנו הכל בסמארטפון. למרות שאני שייך רשמית לדור הקסטות, אני האחרון שיש לו משהו נגד טכנולוגיה. אני מאמץ במהירות חידושים והמצאות ומסנגר עליהם בכל הזדמנות. אבל לאחרונה הרגשתי שהטכנולוגיה מתחילה לעלות לי על העצבים.
ובכן, מדובר בוואטסאפ, אותה תוכנת מסרים גאונית ששטפה את העולם. האפליקציה רבת היכולות צברה תאוצה, והיום כל מי שיש בידו טלפון חכם נכנע לסגולותיה ללא תנאי. הבעיה, בתכלס, היא לא בדיאלוג האישי בינך לבין אנשי הקשר שלך, אלא בכאב הראש הזה שנקרא קבוצה בוואטסאפ.
כשצורפתי לקבוצה הראשונה הרגשתי מחוזר. סוף סוף אני בכיתה של המקובלים, ואנשים אשכרה רוצים בחברתי. שם הקבוצה היה "קבבים אצל ינקלביץ' ברביעי", ואני הייתי נרגש מעוצמת המעמד. בשורה התחתונה, מדובר בכמה חברים שנפגשו פעם בשבוע למנגל. קובי, מייסד הקבוצה, נהג לפזר עלינו מטלות: "דוד תביא חומוס, רוני בירות עליך, ניצני תקנה קבב", וכיוצא באלה, וכדי להכניס אותנו לאווירה, שלח מדי יום, עד יום האירוע, תמונות של כבשים, סלטים ופיתות בתנוחות שונות. וזה עבד. זו היתה הקבוצה הראשונה שלי, וכמו עם החברה הראשונה, יש לי ממנה רק זיכרונות נעימים.
עם התפשטות האפליקציה מצאתי את עצמי משולב בעוד ועוד קבוצות. "יום הולדת הפתעה לשרון", "כרתים 2013", "תותחנים 76'", "בירות בשקיעה", "אופניים בזריחה". בכולן יש פעילות נמרצת, ובכולן אתה צריך להיזהר כיצד אתה מגיב, כי כמו בחיים האמיתיים, גם בחיי הקבוצה יש עליות ומורדות, והחוכמה היא לדעת לתמרן ביניהן.
למשל, בקבוצת כרתים 2013, שבה התארגנו שש משפחות לטיול קיץ, נוצרה ממש אווירה של שיתוף ותועלת. השווינו מחירי טיסות ועלויות ביטוח, התייעצנו לגבי בתי מלון והשכרת רכב, דיסקסנו און־ליין מה לארוז ולאן כדאי לטייל. בזמן הטיול תיאמנו מפגשים בבריכה או במסעדות לצהריים, והכל עבד פנטסטי - כולל שיתוף תמונות, סרטונים והרבה הומור פנימי.
אבל כשחזרנו לארץ קרה דבר מוזר. הקבוצה השתתקה, ודממת מוות ירדה על כולנו. הטיול הסתיים, ופתאום לא היה צידוק לקבוצה. מדי פעם מישהו צייץ "דחוף! מישהו זוכר את המתכון של סלט החלומי שאכלנו אצל יאניס?" או בנימה נוסטלגית: "יושב בחוף מציצים וחולם על כרתים". המייסד שלמה עוד החליף תמונות מדי פעם ושלח כמה בדיחות שכבר לא ממש הצחיקו, אבל כל אלה היו בחזקת החייאה מלאכותית לדבר שכבר עבר זמנו. הקבוצה מתה, ולו לא הודיעו.
כשאזרתי אומץ והודעתי שאני פורש מהקבוצה, שלמה התקשר אלי מייד ואמר שזו "לא פחות מיריקה בפרצוף". הוא אמר שבתור המייסד הוא מאוד מאוכזב, ושלצעד שלי יהיו השלכות חמורות. חברים אחרים כתבו לי "בוגד", והמתונים שלחו לי סמיילי עצוב. מהמקרה הזה למדתי שקבוצה, כמו משפחה, זה לכל החיים.
כשהאישה נסעה לחו"ל, צורפתי זמנית לקבוצה היוקרתית "אימהות והסעות ד' 3". בקבוצה התגלה לי עולמן המרתק של אימהות הכיתה, והאמת היא שנהניתי מכל רגע. הכרתי נשים חדשות והרחבתי את אופקיי במגוון נושאים כגון איפור, טיפוח, אופנה ובישולים. אחרי שאשתי חזרה התחננתי להישאר ואפילו הבטחתי להמשיך להסיע, אבל נשלחתי לחדר בבעיטה שהזכירה את זאת שקיבל הנגיד המיועד לשעבר יעקב פרנקל. מזה למדתי שמה שקורה בוואטסאפ נשאר בוואטסאפ.
אחר כך צורפתי, ללא ידיעתי, לקבוצה "שמעון שושן לראשות המועצה". אין לי דבר וחצי דבר עם מר שושן ואין לי כוונה לתמוך בו בבחירות, אבל לעזוב את הקבוצה יכול להיראות לא טוב, בעיקר אם הוא ייבחר. אי לכך קיבלתי על עצמי להתעדכן כל יום במועדי חוגי הבית שלו, ולמרות הניג'וס, אני לא פוצה פה. מפה למדתי על הפתגם "שלח לחמך על פני הוואטסאפ, כי ביום מן הימים תמצאנו".
לאחרונה הקמתי לחוג החברים שלי ושל אשתי קבוצה חדשה, וקראתי לה "הערב אצלנו". חשבתי שככה נוכל להרבות במפגשים ולהתארח יותר זה אצל זה. כמייסד הקבוצה העליתי תמונה של עצמי, ודאגתי - כמו כל ספק תוכן - להשאיר את הקבוצה תוססת ומעניינת. מדי פעם קיבלתי בקשות להוסיף חבר זה או אחר, ולאחר סינון קפדני קיבלתי החלטות. הקבוצה צברה תאוצה, מנינו כבר 35 חברים, ואני התמלאתי גאווה. הרגשתי ממש כמו מוציא לאור של עיתון חשוב, שיש לו קוראים נאמנים ושביכולתו להשפיע על סדר היום הלאומי. מדי פעם קיבלתי בקשות מחברי הקבוצה להחליף את התמונה, אבל הודעתי לכל מי שביקש שסוס מנצח לא מחליפים, ושעם כל הכבוד - זו הקבוצה שלי, זו לא דמוקרטיה, ואף אחד פה לא יגיד לי מה לעשות.
לקראת ראש השנה שיניתי את שם הקבוצה ל"יאיר מברך בשנה טובה" והחלפתי לתמונה שלי בבגדי חג, עם זר פרחים לבנים על הראש. בד בבד, הקבוצה הגיעה מבחינתי לגודל אידיאלי, והתחלתי לדחות פניות חדשות. לתדהמתי, לא הגיעה אף תגובה. צילצלתי לכמה חברים, אבל אף אחד לא ענה. בסוף תפסתי מישהו, אחרי שהתקשרתי ממספר חסוי. הוא הסביר לי בחוסר חשק שאחרי כמה חודשים של בקשות לשנות את התמונה ואת שם הקבוצה, החברים החליטו על ייסוד קבוצה מתחרה בשם "הערב אצלנו 2". הוא אמר לי שהוואטסאפ עלה לי לראש, ושההיסטוריה לימדה אותו שכל רודן סופו ליפול.
הבנתי שעברתי את הגבול. ביום כיפור הקמתי את "חברים מבקשים סליחה", והזמנתי את כולם לסוכה. אבל בינתיים אין חדש. מהמקרה הזה למדתי שהוואטסאפ הוא כמו באר. אבן שזרק טיפש אחד, גם אלף חכמים לא יוכלו להוציא.
yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו