אחרי המלחמה חברה של דינה הציעה לה להכיר את גדי, קצין צעיר ונאה עם לב פצוע. דינה, חיילת יפה בת 20, היתה מחוזרת מאוד באותה תקופה, ובכל זאת לא היססה לרגע לפגוש את הקצין, שהמלחמה הותירה לו חור בלב. ולמרות שלא היתה בגדי שמחת חיים והוא מיעט לחייך, דינה ביקשה לסייע לו, התאהבה בו ופתחה בפניו את הדלת אל חייה ואל נפשה. וגדי הוקיר את העובדה שמישהי כמו דינה רוצה בקרבתו ובאהבתו ומצליחה לראות אותו מעבר למעטפת המועקה והדכדוך שתחתיה הצטנף מאז חודש אוקטובר של שנת 1973. אבל גלים של כאב היו מכים שוב ושוב בליבו הפצוע של גדי, שהפך בינתיים לשמן מאוד, כאוב ואחוז סיוטים, עד שבליל חורף אחד, שמונה שנים לאחר המלחמה, נדם הלב. בן 29 היה במותו, והותיר אחריו שלושה ילדים קטנים, ואת דינה, שידעה שכבר בימיה הראשונים של מלחמת יום כיפור, משהו בו מת.
גדי זידובר היה מפקד מוצב החרמון, "העיניים של המדינה", בחצי השנה שקדמה למלחמה. סגן בגולני, בתחילת שירות הקבע שלו, "מורעל" וגדוש בשאיפות להרחיק לכת בקריירה הצבאית. כ־60 חיילים שירתו במוצב ערב המלחמה, מתוכם 13 לוחמים בלבד, וכל השאר אנשי מודיעין, חיל האוויר, אחזקה ואפסנאות. היחס המספרי הזה לא הדאיג אף אחד, גם כשביום שישי, 5 באוקטובר, הוכרזה כוננות. וביום שישי זידובר בכלל התכונן לצאת לחופשה קצרה, אך כבר בתחילת הדרך במורד הר החרמון, נאלץ לסוב על עקבותיו ולחזור אל המוצב.
ידידיה בן שטרית, מילואימניק ארוך שיער, היה אורח לרגע במוצב. בשירות הסדיר שירת כנהג נגמ"ש, ובשבת ההיא, שהיתה גם יומו האחרון במילואים, התנדב לעלות למוצב החרמון. זידובר קלט אותו עם הגעתו בשעת צהריים, הראה לו את הנגמ"ש וביקש שיכין אותו, "כי אולי תהיה פעולה". ידידיה הכין את הנגמ"ש ונכנס אל האולם המרכזי במוצב, שבו התרכזו רוב החיילים ושיחקו ביליארד על שוקו, על ופלים ועל קרמבו.
פתאום התחילה הפגזה. מוצב החרמון אמנם נחשב ל"מבצר" בלתי חדיר, אבל לא היה ערוך ללחימה. זידובר שעט פנימה, הורה לסגור את כל הדלתות והחל לקרוא לעזרה ברשת הקשר. "ההוראות שהוא קיבל ממפקדת החטיבה המרחבית היו הזויות", משחזר דוד נחליאל, סמל מרגמה בגולני, שהיה אמור לצאת למחרת לחופשת שחרור. "הינחו אותו לסגור את דלתות המוצב וכך לא יקרה שום דבר, 'עם בולדוזרים לא יוציאו אתכם משם'. שכחו שדלת לא רק נסגרת מבפנים, אלא גם נפתחת מבחוץ".
בשעתיים הראשונות של המלחמה ירו הסורים עשרות אלפי פגזים לאורך קו הגבול, ומוצב החרמון היה נתון במצב הקשה ביותר. חיילי קומנדו סורי פשטו עליו והוא הופצץ מהאוויר, כשחיילי המוצב מסתתרים במחילותיו הסבוכות, שהפכו במהרה למלכודת של עשן רימונים, אבק, רעש מחריש אוזניים וכאוס גדול. לאחר שעתיים ניתק הקשר עם המוצב, עלטה השתררה בו וחיילי הקומנדו הסורי החלו לנסות לחדור פנימה.
קודם נערך קרב קצר, שבו השתתפו זידובר, נחליאל, מפקדו של נחליאל, סג"מ חגי פונק, וכמה חיילים נוספים. "נהרגו לנו חיילים והגענו למצב שנותרנו שלושה או ארבעה לוחמים, ולא היתה ברירה אלא לרדת חזרה אל החדר המרכזי שבו התרכזו כל שאר חיילי המוצב", מספר נחליאל.
"כשירד הערב הסורים כבר היו בתוך המוצב", אומר ידידיה בן שטרית. "שמענו אותם, הרגשנו אותם קרובים מאוד אלינו. השעות שהיינו שם נדמו לנצח. כל אחד התכנס בתוך עצמו, מנסה לנשום, מתפלל לנס, שומר על דממה. אני הייתי משוכנע שזה הסוף של כולנו".
* * *
בתוך המבוך הגדול של מוצב החרמון נחלקו החיילים לשתי קבוצות עיקריות. האחת מנתה את הקצינים ומרבית לוחמי גולני, והשנייה את אנשי המודיעין וחיל האוויר. בסביבות תשע בערב, כשכולם חשו שהקרב הוכרע, קיבל זידובר החלטה שהפכה לטרגדיה של חייו. "זידובר ופונק קראו לכל מי שהיה לצידם לבוא בעקבותיהם", אומר נחליאל. "אני לא יודע מה בדיוק הם תיכננו, למעט היציאה החוצה מהמוצב. אבל היה ברור שאין שום ברירה אחרת, להישאר שם זה להישאר במלכוד".
זידובר הוביל קבוצה של 16 חיילים נוספים, כשבמוצב נותרים כ־40 חיילים אחרים. רובם ככולם נהרגו מאוחר יותר או נפלו בשבי הסורי.
"עברנו דרך מרפסת הרכבל, שהיתה מופצצת, נפער בה חור ושרר סביבה הרס מוחלט", מספר בן שטרית, שהצטרף לזידובר. משם, אומר נחליאל, יצאו דרך הגדר שהקיפה את המוצב לכיוון סוריה, אל עמק בולען ועשו מעקף חזרה לעבר ישראל, עד שהגיעו אל הכביש שמוביל למוצב החרמון.
כשכל הקבוצה עברה את הכביש, נפתחה עליה אש משלושה מוקדים. פונק נהרג, אחרים נפצעו, והקבוצה התפזרה לכמה כיוונים, כשזידובר נותר עם בן שטרית, נחליאל וחייל מודיעין נוסף. נחליאל ניהל לבדו קרב יריות ממושך מול הסורים וחיפה על זידובר, בן שטרית וחייל המודיעין. אחד הכדורים שנורה לעברו שרט את קרקפתו לעומק. בבן שטרית פגע רסיס ביד, ואצבע בכף ידו הימנית נפגעה ובהמשך נקטעה.
הארבעה המשיכו להתקדם אל עבר מוצב צה"ל ברכבל התחתון, תחת אש סורית כבדה. בנקודה מסוימת כשל בן שטרית ברגליו ולא היה יכול להתקדם עוד. "גדי הרים אותי מייד על הכתפיים ונשא אותי כברת דרך. כשהוא הניח אותי על הקרקע סיפרתי לו שאשתי בהריון, ואם ייוולד לנו בן נקרא לו גדי, על שמו". חודשיים לאחר מכן בן נולד לבן שטרית, והוא עמד במילתו.
שאר התגובות שקיבל זידובר היו שונות. "כשפגשנו בכוחות צה"ל אחרי הירידה מהמוצב הוא ניגש להודיע בקשר שמוצב החרמון נפל - ואיזה צעקות הוא חטף", נזכר בן שטרית. "היתה שיחה קשה ותדהמה מכך שהמוצב נכבש ומפקד המוצב ירד ממנו".
בבסיס חטיבת גולני בכפר הדרוזי מסעדה נלקח זידובר לשיחה ארוכה עם המח"ט, אמיר דרורי, לימים ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל. מהשיחה יצא זידובר נרעש ופגוע. אילן כפיר מספר בספרו "הקרב על החרמון", שראה אור לאחרונה, כי דרורי זעם שכל הקצינים במוצב נטשו את החיילים, ולא היה מוכן לקבל את הסבריו של זידובר שהוא רק ניסה לחלץ את החיילים שנותרו במוצב ללא סיכוי, ושקיבל אישור לכך מפיקוד צפון.
כשלושה חודשים לאחר מכן נקראו נחליאל ובן שטרית לתחקיר שבו נשאלו על האירועים ועל תפקודו של זידובר.
"צה"ל חוקר תמיד", אומר נחליאל, "באופן טבעי מחפשים אחראים. זידובר היה מפקד המוצב, והתוצאה הסופית היתה שהמוצב נפל. אבל לא היה אפשר להגן על המוצב. 13 לוחמים לא יכלו לנצח מאות סורים. לאחר שנהרגו לנו לוחמים ונשארנו קומץ, מי היה נלחם? איך זה היה משנה את התמונה? ההחלטה לצאת מהמוצב היתה החלטה נבונה, מפרספקטיבת הזמן. אל חיילי גולני שנהרגו קשה לבוא בטענות, כי הם שילמו בחייהם. לי היתה לפעמים הרגשה לא נעימה שנותרתי בחיים. פונק נפל בקרב, ולכן רק גדי, שנשאר בחיים, נותר לשאת בטענות, לספוג האשמות מהסביבה ולהישפט לקלון. הוא עבר תקופה נוראה. גדי הוא בעיניי קורבן של הסיפור הזה".
* * *
גם לפני נפילתו של מוצב החרמון, חייו של גדי זידובר לא היו פשוטים. הוא נולד לזוג ניצולי שואה חובשי כיפה, צבי וציפורה, הוא יליד גרמניה והיא ילידת פולין, שהכירו ונישאו ב־1948 בתחנת מעבר בקפריסין, בדרכם לישראל. שניהם איבדו את כל בני משפחותיהם בשואה, או כך לפחות סבורים בני המשפחה, כי השניים היו סגורים ושקטים וסירבו לחלוק מידע על עברם עד יום מותם. הזוג חי בשכונת הדר יוסף בתל אביב, שאליה עבר ממעברת תל כביר. הבן הבכור, יוסי, נולד בלידה קיסרית, וכך גם גדי. לאחר לידתו של גדי הזהירו הרופאים את ציפורה מפני הריון נוסף. הרחם שלה היה מודלק, והם חששו שהריון יסכן את חייה ואת חיי העובר. אבל ציפורה נכנסה להריון נוסף, וכאישה דתייה וניצולת שואה לא שקלה לרגע לוותר עליו. בערב יום כיפור של שנת 1954 ילדה את בן הזקונים, שלמה, ומתה בחדר הלידה. בת 29 היתה במותה.
צבי, שעלה ארצה בסך הכל שש שנים קודם לכן, גידל לבדו את בניו, חוסך לירה ללירה עבור הילדים מעבודתו כפקיד במשרד התחבורה. לאחר מותה של ציפורה נמסר שלמה, התינוק, לבית יתומים, שם גדל עד גיל ארבע. במשך השנים העלו גורמי רווחה הצעות לשלוח גם את הילדים האחרים למוסדות שונים, אבל צבי סירב בכל תוקף.
גדי היה מדריך בבני עקיבא וטייל בארץ לאורכה ולרוחבה. "הוא היה חברמן", מספר שלמה, "אחלה גבר שבעולם. חברותי, ספורטאי, מצחיק, אהוב". למד מכניקה עדינה בבית הספר המקצועי "שבח" בתל אביב ולאחר מכן ביקש להגשים את משאלתו להפוך לחייל קרבי. התגייס לגולני, עבר קורס מ"כים וקורס מש"קי מרגמה, ואז נשלח לקורס קצינים.
במהלך שירותו במוצב החרמון, כשנזקק להשתמש ברשת הקשר, היה מדבר לעיתים עם אחת האלחוטניות, ובאחד הימים לא התאפק והחמיא לה על קולה הנעים. רק אחרי שהכיר את דינה הבינו השניים שקולה הוא הקול שנעם לו.
הם התחתנו ברבנות בעפולה בקיץ 1974. טקס צנוע, כיבוד במשורה כנהוג בעת ההיא, וקהל מוזמנים מצומצם, קרובי משפחה ומעט חברי ילדות. דינה, מלאת כוונות טובות ואהבה, התחתנה עם בחור אחר לגמרי מגדי שאת קולו שמעה לפני המלחמה. "גדי של לפני המלחמה היה אדם מלא חיים, שמח, ב־12 בלילה היה קורא לנו לצאת איתו לשתות ולאכול בקפה מונטנה", נזכרת גיסתו צביה, אשתו של האח הבכור יוסי. "אחרי המלחמה השמחה והחיוך נעלמו, והוא הפך לאדם כבוי, טרוד ועצוב".
היא מספרת איך, במהלך המלחמה, חזר גדי הביתה לכמה דקות והביא איתו את הכביסה שלו, והיא טיפלה בה. "ראיתי שחלקה היתה מוכתמת בדם, וכל מה שהוא הסכים לומר לי זה שסייע לפצוע וסחב אותו. הרגשתי שהוא מבולבל ופגוע. הוא רצה להצטרף לכוחות שניסו לכבוש חזרה את החרמון ולא נתנו לו (לבסוף, לפי דף הנופל שלו, התכבד זידובר להיכנס ראשון למוצב החרמון, לאחר כיבושו; נ"ל). מאז גדי לא דיבר. בדיוק כמו אבא שלו. ואנחנו לא לחצנו עליו. היה ברור לנו שקשה לו מאוד".
"אחרי החתונה ראיתי שהוא ממשיך להיות סגור מאוד וכמעט לא היה בבית", מספרת האלמנה דינה. "במהלך ההריון הראשון, עם בננו הבכור שניר, הייתי לבד. אבל ללידה, שהיתה מאוד קשה, גדי הגיע. בשתי הלידות הבאות, של צפריר ושל ציפי, כבר לא היה לצידי. הוא היה מסור לצבא, ולי לא היה קל, כי הוא לא הגיע הביתה. אבל המעט שהיינו יחד היה בגדר אושר עילאי. הייתי מתרגשת כל כך ואומרת לעצמי, וואו, הנה גדי הגיע, עכשיו יש לי אותו רק לעצמי ולילדים שלנו".
* * *
לאחר ששוחררו שבויי המלחמה, ביוני 1974, משהו בגדי הוביל אותו אל בית ההארחה בזכרון יעקב, לשם הובאו פדויי השבי לצורך חקירה. אולי ביקש להסביר את עצמו, אולי רצה לבקש מחילה, או פשוט לראות חלק מפקודיו לשעבר, שנותרו בחיים. אבל הם חסמו אותו.
"כשהוא הגיע, אמרנו לו שאנחנו לא מוכנים לדבר איתו", מספר גדעון ארנהלט, שהגיע למוצב החרמון פחות מיממה לפני פרוץ המלחמה, כרב"ט בחיל האוויר, ונפל בשבי. "לא היה בינינו עימות, לא רצינו להתעמת איתו, אבל חזרנו בדיוק מהשבי ולא היינו מוכנים לדבר איתו, נותר עלינו הרושם הקשה של מה שקרה במוצב. הוא הסתובב והלך משם. אנשים היו מזועזעים מזה שהוא בא, אבל לא רצו להתעסק בזה יותר מדי. עם השנים, הרבה אנשים שכחו, התחזקו ועברו הלאה, אבל אני חושב שמה שקרה שם הוא מאוד חשוב. אני מסתכל על האחריות המנהיגותית והאישית של קצין על חייו של כל מי שכפוף לו".
ארנהלט משחזר את מה שקרה מנקודת מבטו: "במהלך הערב ישבנו במעבה המוצב, ולפתע הגיע אלי זידובר ושאל אותי אם ראיתי את חגי פונק. אמרתי לו שחגי פצוע, והוא ביקש ממני לקרוא לו. קראתי לו, ואז ראיתי אותם מתרחקים ממני. מה שעבר לי בראש הוא שהם הולכים לטהר את המוצב, להילחם, ורציתי להצטרף אליהם. אבל גדי אמר לי, 'לא, אתה נשאר פה'. וזהו, זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. מה שהתברר לי בדיעבד היה שזידובר הנהיג בריחת קצינים. המוצב נותר כמעט ללא קצינים (למעט סגן עמוס לוינברג, קצין המודיעין שנפל בשבי הסורי; נ"ל).
"למה להם היתה ברירה ולי לא? איך אפשר לברוח ממוצב ולהשאיר אחריך 40 חיילים בלי לנסות לחלץ אותם, בלי להשאיר מפקד אחראי? אם המטרה היתה להזעיק עזרה, היה אפשר להסתפק בחייל אחד או שניים".
גורלכם היה אחר אם הם היו נשארים?
"זה לא רלוונטי. לא יכול להיות שדנים התנהגות על פי התוצאות. במקרה הזה התוצאות היו רעות, אבל אם היו טובות היו מציינים אותן לשבח? צריך לדון בהתנהגות עצמה. מפקד נשאר עד הסוף, כמו שקברניט של אונייה נותר באונייה עד שהיא טובעת. זה הקוד האתי של צבא מוסרי, של צבא שרוצה לחנך דור של לוחמים ומנהיגים. בפעם הבאה חייל בסיטואציה כזאת אומר לעצמו, 'אם המפקד שלי עומד לברוח, למה שאני אלחם?'"
אל"מ (מיל') יום טוב חזן, ששימש ראש מטה חטיבת גולני וכיום מנהל את אתר ההנצחה של החטיבה, מסכים. "לקצין בצה"ל אסור לרגע לחשוב אחרת מזה שהוא נלחם עד הכדור האחרון", הוא אומר. חזן היה מהראשונים שראו את זידובר, נחליאל ובן שטרית, כשירדו מהמוצב. "אין לחשוב על בריחה, רק על נסיגה טקטית. וזאת לא היתה נסיגה טקטית. גדי זידובר היה קצין טוב ונשמה טובה, שגופו ונפשו בגדו בו. הוא היה יהודי נחמד, אחרי המלחמה היינו שותים קפה יחד ומפטפטים, אבל אף פעם לא על מה שקרה שם, במוצב החרמון. אני יודע שעקצו אותו לאורך השנים, והוא היה פגוע מאוד, אבל שמר את הפגיעה עמוק בפנים".
ארנהלט: "צר לי עליו ועל מה שעבר. אבל אני חושב שהוא פגע בנו במעשה הזה. הרושם שלי הוא שרק ברגע שמצא את עצמו עם הכוחות שלנו הוא הבין שעשה מעשה שלא ייעשה. כאדם דתי זה היכה בו עוד יותר, והוא התקשה להשתחרר מזה. הוא חיכה שנחזור כדי להיפגש איתנו כי היה זקוק לסליחתנו, אבל זאת סליחה שלא יכלה להינתן לו ברגע שחזרנו. עם הזמן אולי כן.
"מה שחשוב לי בנושא הזה הוא לא גדי האדם, אין לי שום כוונה לפגוע בבני משפחתו. זה המעשה שהיה לא נכון, והכעס שלי הוא על הצבא. מטרידה אותי התחושה שלא מספיק מפיקים את הלקחים ולומדים מהמקרה הזה. אנחנו מכירים את מעשי הגבורה, אבל לא מכירים מספיק את הטעויות".
אם יש מילה שפוגעת בדינה זידובר, הרי זו המילה בריחה. "כואב לי כשאומרים שהם ברחו. לא היו בפניהם אפשרויות, לא הוגשה להם שום עזרה. הם הצילו את עצמם, במקום ליפול בשבי או להיהרג. תודה לאל שיצאו ממוצב החרמון אנשים חיים.
"אני יכולה להעיד בלב שלם שגדי היה בסדר גמור, לאורך כל הדרך. היה לי קו ישיר לחרמון בימים שלפני המלחמה, ואני יודעת שהוא התריע שמשהו מתרחש בצד הסורי ובהינף יד אמרו לו, 'הכל יהיה בסדר, רד מהקו'".
"גדי לא היה יכול לעשות משהו אחר, טוב יותר", אומר סגן (מיל') מיכה לנדסמן, שפיקד על יחידת חיל האוויר במוצב החרמון ונמנה עם קבוצת החיילים שהצליחו להימלט מהמוצב. גם הוא, כמו רבים אחרים, הגיע למוצב זמן קצר לפני המלחמה. "פגשתי את גדי עשרה ימים לפני המלחמה. התרשמתי שהוא חשב על כל מה שאפשר לחשוב, צעק כל מה שהיה אפשר לצעוק. הלוחם הכי מהולל לא היה יכול לעשות יותר ממה שעשה".
למה הוא לא לקח איתו את שאר החיילים?
"כי נותק איתם הקשר".
"זה שהיפנו אליו ביקורת לא מעיד על כך שהיה אשם", מוסיפה דינה בכאב. "ואיך אפשר להטיל על כתפיו של סגן צעיר בן 21 דבר כל כך גדול? תמיד השתדלתי לתת לו את ההרגשה שהוא אהוב, שמה שקרה הוא לא באשמתו. שהוא לא צריך לקחת את האחריות הזאת על עצמו. הוא לא אשם במה שקרה במוצב ולא אשם במלחמה הזאת. יש גורמים אחרים, בכירים, שנושאים באשמה, ורבים מהם כבר לא בחיים. למראית עין נראה היה שהוא מתחזק ומתגבר, והוא המשיך לנסות להוכיח לכולם שהוא תורם, וכנראה להצטדק כך או אחרת על מה שהיה. ואולי להוכיח גם לעצמו שהוא אחר ממה שמטיחים בו".
* * *
אחרי המלחמה נשאר זידובר בצבא הקבע. הוא שירת כקצין מבצעים, כקצין הדרכה וכסגן מפקד בסיס טירונים. הוא הועלה לדרגת סרן והוצב כמ"פ בדרום. "אני יודע מאנשים ששירתו במוצב החרמון שגדי עשה מעל ומעבר", אומר אחיו יוסי. "אבל ההאשמות שהצטברו כלפיו פגעו בו. אמרתי לו שהוא כנראה שרוף בצבא, והוא ענה לי: 'אתה תראה שאני אוכיח את עצמי לכולם'. הוא לא הסכים לשמוע על פרישה, היה חולה על הצבא, למרות שלא היה מרוצה מקצב ההתקדמות שלו בדרגות ובתפקידים".
בשנת 1980 חזר זידובר לחטיבת גולני, הועלה לדרגת רס"ן והתמנה למפקד פלוגה. גדי אלהרר שימש נהגו האישי בתפקידו האחרון, ובמהלך שנה וחצי היה צמוד אליו יותר מכל אדם אחר. "למדתי שבעבר הוא היה אדם חסון, רחוק מאוד מהאיש הגדול והכבד שאני פגשתי", הוא מספר. "אחרי המלחמה הוא התחיל להשמין, אולי כי חיפש נחמה באוכל. כשאני הייתי איתו כבר היה מאוד שמן, שקל אולי 140 ק"ג, עד כדי כך שהיה צריך מדים מיוחדים. אמא שלי היתה תופרת לו אותם במיוחד, מפרימה של כמה זוגות מדים רגילים".
את הצער, האשמה, הכעס והזיכרונות הקשים נעל זידובר היטב בתוך קופסה. אבל בלילות הקופסה היתה נפתחת, וכל תוכנה היה נשפך החוצה וטורף את שנתו של זידובר. הוא היה נתקף סיוטים, צועק, נשטף זיעה קרה, מתפתל בכאב ומתקשה לנשום. "הוא היה שוב בתוך הקרב, קרא בשמות ונתן הוראות", מספר אלהרר. "התחושה שלי היתה שבלילות המלחמה מתרחשת שוב מול העיניים שלו. הוא היה צועק 'קח את זה לפה', 'רוץ מהר לשם'. אף אחד לא היה יכול לישון איתו באוהל, זה היה מפחיד. והוא היה נוחר ואז עוצר את הנשימה. אני כבר למדתי להעיר אותו כשהרגשתי שהוא לא נושם, שהוא לא עומד לחזור. בבוקר הייתי אומר לו, 'חלמת קשה הלילה', והוא היה אומר לי, 'תודה שאתה שומר עלי ומעיר אותי כשזה נהיה קשה'.
"גדי היה מאוד מסוגר בתוך עצמו, אבל בהדרגה נפתח והתחברנו מאוד. בסך הכל הוא היה אדם משעשע עם חוש הומור, אני לא יודע אם זאת לא היתה מסיכה שכיסתה על העצב הגדול שהיה בו. הוא אהב מאוד לדוג והיה לו ידע עשיר על הארץ - ידע בגיאוגרפיה, בהיסטוריה, הוא שלט בכל פרט. והוא היה יסודי עד פדנטי, עבד קשה, היה חרוץ והשקיע בתפקידים שלו בצבא, למרות שראיתי שמייבשים אותו, שפוגעים לו בקידום. דיברו על זה שעושים לו עוול וזה אכל אותו, אבל הוא אף פעם לא התלונן, אלא קיבל את הדברים והמשיך לעבוד קשה.
"אחרי חצי שנה היינו יחד בחרמון והוא שיחזר איתי מה קרה שם. מאיפה הסורים התקיפו, באיזו נקודה עשו להם אמבוש. והוא לא אמר אפילו פעם אחת 'האשימו אותי ואני חף מכל אשמה'. הוא סיפר את הסיפור נקי לגמרי, לא ניסה לקנות את האמון שלי. אבל הרגשתי אז, ואני מרגיש עד היום, שהאירועים שם שיבשו לו את החיים והוא לא הצליח להשתחרר מהאשמה ומהאחריות.
"אני זוכר שיום אחד הלכנו לבקר פצועים בבית החולים רמב"ם, והשארתי את הנשק שלי מתחת לכיסא במכונית. המשטרה הצבאית תפסה אותנו, וגדי לקח על עצמו את כל האחריות וניקה אותי לגמרי מזה. הוא אמר להם שהוא הינחה אותי לא לקחת איתי את הנשק. הוא היה כמו אח גדול וחבר אמת שלי. כשאחת הפקידות התקשרה אלי בלילה להודיע לי שהוא נפטר, בכיתי יותר משבכיתי אי פעם בחיי".
בליל 23 בנובמבר 1981 צנח גדי זידובר על הרצפה בביתו בעפולה ומת, מוות מהיר ופתאומי. האבחנה היתה אוטם שריר הלב.
* * *
"הכאב על האובדן של גדי וההתאלמנות בגיל 27 הוא יום־יומי, הוא לרגע לא דהה אצלי", אומרת דינה (59) בעצב. "במשך כל השנים האלה נשארתי בסטטוס של אלמנה, אבל זה בסדר, אני שלמה עם זה. הרבה פעמים אמרו לי, תראי מה נהיה איתך, די, תפסיקי לנצור את הכאב, תשתחררי. אבל אני בחרתי להשקיע בילדים שלי, רציתי להיות שם בשביל הכאב שלהם ולחיות את הכאב שלי על האובדן של האיש שהיה יקר לי יותר מכל".
כמו שהציעו בזמנו לאביו של זידובר לאחר שהתאלמן, כך גם לדינה "הציעו ממשרד הביטחון לקחת את הילדים, שיגדלו כילדי חוץ בקיבוץ. אבל בשום אופן לא הסכמתי, אמרתי שאלחם עליהם בשיניים, שאין לאף אחד יכולת לטעון שאני לא כשירה או שהילדים לא בסדר. עצרתי את זה בכל כוחותיי".
"אנחנו היינו ממוקדים בלשרוד", מספר שניר (38), הבן הבכור, שנולד שנתיים אחרי המלחמה ודומה לאביו דמיון רב. "לא היה זמן להנצחות ולסיפורים. אמא נשארה לבד עם שלושה ילדים קטנטנים".
גם לשניר, שהיה בן שש כשאביו נפטר, זיכרונות מעטים אך מלאי משמעות ממנו. טיולי דיג, ועונש שקיבל מאביו אחרי שזרק אבן על ילד אחר - לא לצאת לשחק בחוץ אחר צהריים אחד. זיכרון שהיה מר בגיל חמש והפך בבגרותו למוצדק בעיניו. "ולפני שנתיים, חבר הזמין אותי לסיור במוצב החרמון. זו היתה הפעם הראשונה שביקרתי שם, וכשהייתי במוצב, בתוך המחילות שאבא שלי רץ בהן, הרגשתי שהוא מסתכל מתוך העיניים שלי. הייתי שלושים או ארבעים מטר מתחת לאדמה והרגשתי שאני יודע בדיוק לאן אני הולך, כאילו הוא מנחה אותי. אני יודע שהוא נלחם שם בשיניים והוציא אנשים על הכתפיים. הוא התריע לפני המלחמה שהקומנדו הסורי מתחיל להתארגן ולהוריד רשתות הסוואה מהטנקים. שמשהו לא בסדר. היה תוהו ובוהו גדול במוצב, אף אחד לא ידע מה קורה מימין ומשמאל. והם נמצאים שם, כמה לוחמים בודדים לשמור על המוצב, וכרגיל החבר'ה הגדולים למעלה מעדיפים להפיל על הש"ג. על מי הפילו את זה? על מי שלוקח חזק ללב".
היה בך כעס כילד?
"בטח שהיה בי כעס, ולא רק כילד. כעסתי על הצבא, לא רציתי להתגייס. הגעתי לבקו"ם ואמרו לי שרוצים אותי לגולני, למסלול קצונה. אמרתי: אני רוצה הביתה, אני לא רוצה לשרת בצבא. הצבא הרג את אבא שלי. והבינו על מה אני מדבר. בסופו של דבר שירתתי חמישה חודשים כג'ובניק, באחזקה, והשתחררתי בגלל אלרגיה לעקיצות דבורים. הרגשתי שכל דקה בצבא היא מיותרת. אבל היום, בדיעבד, הייתי הולך בדיוק בדרך של אבא שלי והופך לקצין, כמוהו".
צפריר הלך לגולני. "היה לי מאוד קשה", אומרת האם דינה. "לילות על לילות בלי שינה. גם הוא, כמו גדי, בחור מופנם שלא סיפר על החוויות שלו. אמרתי לו מראש: אתה זה שתחליט מה תעשה בצבא, בלי קשר לאבא שלך. בגלל שאני פטריוטית אמרתי שיתרום את חלקו, זאת היתה גישה מטופשת. לעולם לא אשכח את הלילה של אסון המסוקים. לא ידעתי אם צפריר שם או לא. בנס גדול, במקרה, לא העלו אותו בסוף על המסוק".
ליל מותו של זידובר הוא גם זיכרון הילדות הראשון של בתו הקטנה ציפי (35). היא היתה בת שנתיים וחצי, בדומה לגיל שבו היה אביה כשהתייתם מאמו ציפורה, שעל שמה היא קרויה. "הדבר היחיד שאני זוכרת זה את אבא שוכב על הרצפה במטבח, ואני באתי ונישקתי אותו, קראתי לו 'אבא!' וחזרתי לישון. לקח לי שנים לאמת שזה זיכרון ולא דמיון. הדודים שלי אישרו לי שזה באמת קרה, ושאמא שלי החזירה אותי למיטה.
"אין לנו אפילו תמונה משותפת אחת. בראש ציירתי לעצמי דמות של גיבור, וכשבגרתי ועברתי את גיל 29, הצלחתי להבין שהוא היה בסך הכל בן אדם, שחווה הרבה אכזבות. אדם עם קצת פחות מזל, לא גיבור על ולא סופרמן".
ציפי שירתה באתר ההנצחה של גולני, כאחראית הנצחה. "עבורי זאת היתה חוויה מתקנת", היא אומרת, "נגעתי במשפחות שכולות אחרות והכנתי תיקים של חללים אחרים". היום היא קלדנית בבית המשפט בחיפה ואם לשניים. לפני כמה שנים נחשפה לביקורת כלפי אביה והחליטה ליצור קשר בפייסבוק עם גדעון ארנהלט ולפתוח איתו את הפרשה.
"אני מבינה את גידי ואני מבינה את הכאב שלו, אבל זה לא נכון לעשות את זה על חשבון הסיפור של אבא שלי. חלפו ארבעים שנה ויש דור שלישי של נכדים, שיכירו את סבא שלהם רק מהסיפורים. בעבר כעסתי על גידי מאוד והחזקתי את הכעס בבטן, אבל החלטתי שאני צריכה לפנות אליו ולייצר איתו שיח יפה. כתבתי לו שלפחות הילדים שלו, בניגוד אלינו, גדלו עם אבא, ושבכל מקרה, אף אחד מאיתנו לא יודע עד היום מה אבא שלי תיכנן לעשות שם, במוצב החרמון. סיכמנו שלא נסכים, ושבכל זאת נישאר חברים. אולי ניפגש לקפה אחרי החגים. למרות שעייפתי מלעסוק בזה כל השנים. מלנסות להבין, להסביר ולהצטדק עבור אבא. אני רוצה זיכרונות נורמליים של ילדה מאבא שלה".
84 חללים היו לחטיבת גולני בקרבות החרמון, וציפי מרגישה כל השנים שאבא שלה, גדי, היה החלל ה־85. "הוא היה הקורבן האחרון של מוצב החרמון". √
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו