רצלונה, ספרד, ערב יום הכיפורים תשל"ד, 1973, 15:30. נבחרת ישראל בכדורסל מביסה את טורקיה 78:96 ומסיימת במקום השביעי באליפות אירופה. המשחק הסתיים זמן קצר אחרי כניסת הצום בארץ, ואמצעי התקשורת אפילו לא הספיקו לדווח על התוצאה. השחקנים מיהרו להתקלח, לאכול סעודה מפסקת ולהצטרף לחברי הקהילה היהודית המקומית בתפילת כל נדרי.
"היינו מאושרים מההישג", נזכר המאמן הלאומי דאז, נצ"מ בדימוס אברהם חמו (79). למחרת בשעות הצהריים שהו אנשי הנבחרת במלון. "ישבתי עם חברים בלובי, וניסיתי להעביר את הזמן עד סוף הצום", מספר חמו. "פתאום ניגש אלי העיתונאי ישראל פז ז"ל ולקח אותי לחדר. הוא הדליק טלוויזיה, ולא האמנתי למראה עיניי, נכנסתי לחרדה. בערוץ הספרדי שודרו צילומים בשחור־לבן של חיילינו נלקחים בשבי, והראו איך המצרים והסורים כובשים לנו את המדינה... את הצד הישראלי בכלל לא ראו ולא שמעו. התחלתי לחשוב שאולי לא יהיה לנו לאן לחזור, ודאגתי למשפחה בבית. לא הצלחתי להשיג אף אחד בטלפון. כל מה שרצינו היה לעוף משם ולחזור הביתה".
הכוכב הגדול של הנבחרת, טל ברודי (70): "אני ישנתי בחדר, כשמנהל הנבחרת עמירם שפירא דפק בדלת. זה היה שנה אחרי רצח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן, ומי שרצה להיכנס היה צריך להגיד סיסמה שסיכמנו עליה מראש. עמירם נכנס לחדר וסיפר לנו שפרצה מלחמה בישראל, ושלא יודעים עוד פרטים, אבל ראינו על הפנים שלו שמשהו לא טוב קורה".
את המדים הלאומיים לבש אז שחקן צעיר ומוכשר בן 19 ששמו מיקי ברקוביץ'. "אמא שלו לא רצתה בכלל לתת לו להצטרף לנבחרת", משחזר חמו, "והייתי צריך ללכת אליה הביתה ולדבר על ליבה. היא דאגה בגלל רצח הי"א, אבל אני התעקשתי. ראיתי במיקי משהו מיוחד ורציתי שהוא יצבור ניסיון בתור שחקן ספסל, שיחליף את ברודי, כמו במכבי ת"א".
ברקוביץ': "כולם היו עוד בטראומה, ואני מודה שחששנו קצת, ולא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. אמרו לנו שלא נצא לבד מהמלון, והיו סביבנו אנשי ביטחון. בשבילי זו היתה הופעת בכורה באליפות אירופה, ולא שיחקתי הרבה, אבל מצאתי דרך לתרום... במשחק מול רומניה (שבו קלע ברקוביץ' תשע נקודות; א"ו) הייתי גם על תקן מרגל. הקשבתי לשיחות של הרומנים על המגרש, ותירגמתי לחמו".
אחרי צאת הצום ישבו אנשי הנבחרת לארוחת ערב במלון ונסעו יחד לאולם הכדורסל כדי לצפות מקרוב בגמר בין נבחרות ספרד ויוגוסלביה. המשחק אפילו הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית על אף מצב החירום. "זה לא כמו היום, ששדה הקרב נמצא על המסך", מסביר כדורסלן הנבחרת והפועל גבת/יגור דאז, גור בן־דוד (61). "התיישבנו מאחורי שדר הטלוויזיה דן שילון, ולאורך כל המשחק רק ניסינו לדלות ממנו מידע על מה שקורה בארץ".
ברקוביץ': "כולנו היינו בלחץ. התחילו לרוץ שמועות על זה שלא נוכל לחזור, והמשחק בכלל לא עניין אותי. אני אפילו לא זוכר מי ניצחה וזכתה באליפות".
חיפה בידי הסורים?
מבחינתו של בן־דוד, ההופעה באליפות אירופה היתה אירוע של פעם בחיים. הוא אמנם הצטיין וקלע 24 נקודות בניצחון על פולין, אבל בששת המשחקים האחרים יחד קלע רק עוד שלוש נקודות. אלא שדווקא בסיום הטורניר הוא הפך לשחקן המפתח בנבחרת; בן־דוד היה טייס קרב בטייסת הסקייהוק ברמת דוד.
"כולם דאגו למשפחות שלהם ורצו להגיע כמה שיותר מהר הביתה, אבל ידענו שזה הולך להיות בעייתי, כי השמיים ייסגרו", מסביר ברודי. "היתה רק נקודה אחת שעמדה לזכותנו, והיא גור. קיווינו שבזכותו נוכל לזרז את העניינים".
למחרת בבוקר, יום ראשון, יצאה הנבחרת לרומא, והמתינה במשך שעות לטיסת ההמשך של אל על לנמל התעופה בן־גוריון. "זה היה מחזה סוריאליסטי", מספר בן־דוד. "נכנסנו לטרמינל, והוא היה מלא בישראלים. ממש מהומה גדולה. היו שם תיירים והמון סטודנטים שלמדו אז ברומא, וכולם רצו לתפוס מקום בטיסה לארץ כדי להצטרף למלחמה. הם ישנו על הרצפה בשקי שינה ולידם היו תרמילים גדולים. היינו עוד באופוריה מששת הימים, וכולם רצו לקחת חלק במלחמה. אולי הם לא חשבו שאפשר גם למות מזה".
אז בזכות העובדה שחיל האוויר הזדקק לטייסים שלו, הנבחרת קיבלה יחס מועדף?
בן־דוד: "אני מכיר את האגדה האורבנית הזאת, אבל באמת שזה לא נכון. הייתי טייס צעיר, סיימתי את קורס הטיס רק חצי שנה קודם לכן, ואף אחד מהצבא אפילו לא דיבר איתי. היו להם דברים קצת יותר חשובים להתעסק בהם".
כך או אחרת, הנבחרת עלתה למטוס בשעת ערב. בן־דוד: "הקברניט, מריו שקד, שהיה בעצמו טייס קרב, הבין את גודל השעה, ועל המטוס היו הרבה יותר אנשים מכיסאות. אני ישבתי כל הדרך על הרצפה".
ברקוביץ': "במשך כל הדרך דיברנו על המצב בארץ וניסינו להבין מה קורה. באיזשהו שלב, כשהתקרבנו לארץ, פתאום כבו כל האורות במטוס. אחר כך הסתכלתי מהחלון והופתעתי לראות שטס לידנו מטוס קרב. הסתכלתי לצד השני, והנה עוד מטוס קרב. טסנו מעל תל אביב, הבטנו למטה ולא ראינו כלום. הכל חשוך, בגלל ההאפלה. זה היה מפחיד".
בשעת לילה מאוחרת נחתה החבורה בלוד, ואפילו לא עברה ביקורת דרכונים. חמו: "ניסיתי לתפוס מונית הביתה, לחיפה, ואף אחד לא הסכים לקחת אותי. כולם חשבו שהעיר כבר בידיהם של הסורים. זאת היתה חוויה נוראה. נאלצתי לשחד את אחד הנהגים בכמה דולרים. כשהגעתי הביתה, שמחתי לראות שכל המשפחה בסדר. כולם ישבו במקלט והיו חרדים ומפוחדים. הבת שלי, מיכל, היתה אז בת 6 וסיפרה לי שהערבים נמצאים ממש כאן, למטה".
אמו של בן־דוד המתינה בשדה התעופה לו ולאביו, עשהאל ז"ל, שהיה אז יו"ר המשלחת למשחקים. הם הסיעו אותו מייד לטייסת ברמת דוד. "יום אחד התווכחנו עם השופטים על סלים ופאולים, שיחקנו נגד הכוכבים הכי גדולים באירופה, וכל הזמן היו סביבנו עיתונאים ואוהדים, ולמחרת נחתי בעולם השני שלי, והתחלתי לשמוע על חברים שנטשו את המטוס, שנהרגו, שנפלו בשבי, שנפצעו או שהיו נעדרים. זה היה הלם אמיתי".
כבר ביום שני אחר הצהריים, פחות מ־48 שעות אחרי שהסתיימה אליפות אירופה, ביצע בן־דוד את הגיחה הראשונה שלו במלחמה - והפציץ מטרות בפורט סעיד שבמצרים. אחר כך הפציץ גם בסוריה. גם רס"ן מריו שקד ז"ל, הקברניט שהביא את השחקנים מרומא לנתב"ג, מיהר להתייצב ביחידה שלו, ורק אחרי שחזר מהגיחה הראשונה שלו, התקשר הביתה. אלא שלמחרת מטוסו הופל והוא נהרג. במשך חודשים רבים הוא היה בחזקת נעדר, ורק בפברואר 1974 התגלתה גופתו. בן 33 היה במותו, והוא הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים.
אחד השחקנים המרכזיים בנבחרת היה בארי לייבוביץ' (68), הכוכב האגדי של הפועל ת"א. הוא, בניגוד לאחרים, לא חזר ארצה. "מראש ידעתי שלא אגיע לישראל", הוא מסביר בשיחה מביתו במיאמי. "היה לי חוזה בליוויס פלמינגוס הארלם ההולנדית, ויצאתי לאמסטרדם היישר מברצלונה. בזמן המלחמה שמרתי על קשר עם אנשים בארץ, וחבר טוב שלי סיפר שהמטוס של גור בן־דוד הופל והוא נהרג. זה היה נורא. כל כך שמחתי לגלות אחר כך שזאת היתה טעות, ובהמשך שיחקנו יחד לא מעט שנים בהפועל".
מתעלת סואץ ליד אליהו
גם השחקנים האחרים הצטרפו למאמץ המלחמתי. ברודי היה מסופח ליחידת הכושר הגופני של חיל האוויר, אבל במלחמה גויס לשירות הנ"מ. "כשהגעתי הביתה חיכה לי צו, ולמחרת הגעתי לכור הגרעיני בדימונה. עשיתי שם שמירות במשך שבועיים וחצי עד שהמלחמה הסתיימה".
אתה, הכוכב הכל יכול של מכבי והנבחרת, שומר במתקן הכי רגיש בארץ? לא פחדת?
ברודי צוחק. "בכלל לא פחדתי. ידעתי שזה המקום הכי שמור והכי בטוח שיכול להיות. היה שם שקט לגמרי, ואפילו לא הרגשנו שם את המלחמה. בהתחלה עוד הייתי תחת הרושם של המלחמה מ־1967, וסמכתי על הצבא. לא ידעתי עד כמה המצב גרוע, אבל עובדה שגם מזה הצלחנו לצאת".
הרומן של ברודי עם צה"ל נמשך עוד שנים רבות. "ב־1991, כשפרצה מלחמת המפרץ, גייסו אותי ואמרו לי: 'יש לך כושר מנהיגות, אנחנו רוצים שתפקד על 25 חיילים ביחידת אב"כ באיכילוב'. עניתי להם שאעשה מה שיגידו, אבל שאין לי מושג בכלל מה זה אב"כ. אז הם אמרו לי: 'זה בסדר, אף אחד אצלנו לא יודע באמת מה זה אב"כ'".
ברקוביץ' היה אז חייל בשירות סדיר. "טוב, בערך חייל", הוא מחייך. מיקי שירת ביחידת החימוש המרחבית בצריפין. "בזמן המלחמה הייתי בבסיס. לא היו אז אוטובוסים ומכוניות, כי כולם גויסו לשירות, אז כמעט בכל יום הלכתי ברגל עד רמת גן, לבית של ההורים של שלי, חברתי דאז ואשתי כיום.
"אני מודה שהיה לי קשה לנחות פתאום מהאופוריה של הכדורסל ושל אליפות אירופה ישר למצב של מלחמה. בזמן מלחמת ששת הימים הייתי ילד בן 13, ופתאום כחייל אתה מסתכל על הכל אחרת. פחדתי שיגייסו אותי לשדה הקרב, ובכלל לא ידעתי איך נלחמים. ידעתי שצה"ל נמצא במגננה, וכל מי שמכיר את ההיסטוריה שלי כשחקן כדורסל יודע שהגנה אף פעם לא אהבתי לעשות", הוא מתלוצץ.
הכדורסל הישראלי היה משותק לתקופה ארוכה בגלל המלחמה. רק כעבור חמישה חודשים, במארס 1974, החלו משחקי הליגה. בית"ר ירושלים ומכבי ר"ג איבדו את מקומן בגביע המחזיקות ובגביע קוראץ' בגלל המצב, והראשונה שחזרה לשיגרה היתה - איך לא - מכבי ת"א. ב־6 בדצמבר 1973, חודשיים אחרי פרוץ המלחמה, אירחו הצהובים את הארלם בשמינית גמר גביע אירופה לאלופות.
מבחינתו של לייבוביץ', היריב המר של הצהובים, זה היה ערב מיוחד. הוא קיבל גביע הוקרה מאיגוד הכדורסל וזכה בתשואות מהקהל, שבעיתות שיגרה נהג לגדף אותו. "זה אולי המשחק הכי גרוע שהיה לי נגד מכבי", הוא נזכר 40 שנים אחרי התבוסה שנחל עם קבוצתו ההולנדית, שבדרך אליה קלע רק שמונה נקודות. "כישראלי לא התאים לי אז לשחק בארץ נגד ישראלים, ועוד למען מדינה זרה. זה היה קשה, והראש שלי בכלל לא היה בכדורסל".
כל מי שהיה שם באותו ערב, לא היה מסוגל להישאר אדיש למראות. "אין לי די מילים כדי להודות לקהל הנפלא בן הרבבה שמילא אמש את היכל הכדורסל ביד אליהו", כתב למחרת העיתונאי משה לרר ז"ל ב"מעריב". "קהל זה היה המנצח האמיתי של הערב. אופייני היה סיפורו של סרן יואב. 'הגעתי בטיסה מסיני ולקחתי מונית ליד אליהו. לא רציתי לוותר על ההזדמנות שניתנה לי לחזות במשחק', אמר הסרן הצעיר שפניו היו מאובקות.
"כולם רצו להתפרק קצת אחרי תקופת מתח כה ארוכה", כתב לרר, "ללא בושה החלו הדמעות לחנוק רבים מאיתנו כאשר כרוז המשחק איחל החלמה ורפואה שלמה לפצועי מלחמת יום הכיפורים".
והנבחרת? כעבור פחות משנה היא זכתה במקום הראשון במשחקי אסיה - בטהרן. היו ימים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו