יום הכיפורים ההוא הפך אותי לגבר. לא באמת אבל בערך. קודם כל, כי זאת היתה הפעם הראשונה שהחלטתי לצום עד הסוף, והצלחתי. בגיל עשר עדיין לא חייבים, אבל מאוד רציתי. ליתר ביטחון אמא הניחה לי בשקית הטלית סנדוויץ' כמו זה שטרפתי שנה קודם, בין מנחה לנעילה.
עד היום השילוב בין חלה לבנה, מרגרינה וגבינה צהובה נחשב אצלי לאוכל של יום כיפור. הפעם, בכל אופן, לא נגעתי בו: עד מנחה - כי נאבקתי בפיתוי, ואחריה - כי הראש כבר נכנס למערבולת של ילד שיודע שעוד מעט ייקחו את אבא שלו למלחמה.
כמנהגנו בחגים, התפללנו בבית הכנסת "מרום ישראל" - המרכזי של בת ים. בית הכנסת הספרדי היחיד שאני מכיר שיש בו מקהלת ילדים עם חלוקת תפקידים וקולות. הרבה לפני שחלמתי להיות חלק מהרכבים נחשקים כמו ריצ'רץ', חסמבה, בנזין וברצלונה, חלמתי לקבל תפקיד סולו במקהלת הילדים של "מרום ישראל".
קצת אחרי ששברנו את הצום הראשון בחיי, הגיע צו הגיוס לאבא ואבא נעלב. ככה?! רק עכשיו? אחרי הצניחה במבצע סיני, והמרדפים בג'יפטליק, ופירוק המוקשים תחת אש, היה צריך להיות ברור לכולם שאת שמוליק לוי מגייסים בין הראשונים.
כבר ישנתי כשהוא יצא מהבית, ולקח לו חצי שנה לחזור. בלי טלפונים. פעמיים או שלוש הגיעו חברים מהפלוגה. הם דפקו בדלת, סירבו להיכנס, עמדו שם ברעמת השיער האיומה, שגם היא אחד מסמליה של מלחמת יום הכיפורים, ומסרו דרישת שלום מאבא. לקח לי זמן להבין שהחבר'ה האלה ביזבזו זמן יקר מהחופשה הקצרצרה שלהם כדי לעשות סבב ד"שים מדלת לדלת. אבא שלי תמיד האמין שכל מה שבן אדם צריך בחיים שלו זה פלוגה כזאת וחברים כאלה.
אומרים שמלחמת יום הכיפורים היתה ה"יום כיפור" של החברה בישראל. אומרים שהתפכחנו. אפילו התבגרנו. באופן אישי אני חייב להסכים. זאת היתה חצי שנה בלתי נשכחת בחיי. כבן בכור הפכתי לגבר בבית. רשימת המשימות כללה קניות, עזרה בסחיבת האחים התאומים שלי והעגלה הכפולה שלהם עד לקומה הרביעית, ובעיקר קידוש. בכל שבת. ערב וצהריים ניסיתי לבצע את "ויכולו השמים" ואת "ושמרו בני ישראל" במנגינה של אבא. ללא הועיל.
והיו גם משימות שכונתיות. אנשי הג"א אספו אותנו - הפרחחים הגדולים בני עשר ומעלה - מסרו בידינו פחי צבע ומברשות ופקדו עלינו לבצע האפלה של חלונות ושל פנסי מכוניות. עברנו ברחוב וצבענו פנסים וחלונות בצבעים כהים - שחור, כחול וחום. ואחרי שהתחיל לשעמם, הרשינו לעצמנו קצת יותר יצירתיות ועִצַבְנו מחדש חלק ניכר מהמכוניות של שכונת רמת יוסף. ציירנו להם פסי רוחב בסגנון אדידס, שפמים מסולסלים בחזית בסגנון דאלי, ובעיקר קשקושים אבסטרקטיים בסגנון ששילב בין מירו לבין מכשיר אק"ג מקולקל.
עם תום המלחמה עברו לא מעט בת־ימים ברחובות השכונה וביקשו לעשות שפטים בילדים שהאפילו להם את הפז'ו 404, את הקונטסה ואפילו את הלארק. הוריי הבינו את חומרת העניין ומיהרו לעבור דירה לעיר אחרת. אך נדמה לי שאחרי ארבעים שנה, מספיק זמן להתיישנות, ובערב יום הכיפורים, אפשר סוף סוף להודות ולבקש סליחה. זה הייתי אני.
* * *
מלחמת יום הכיפורים לא השאירה אחריה שום תמונה קלאסית בנוסח דגל הדיו או הצנחנים הנרגשים בכותל. אני נמנה עם אלה שחושבים שבסופו של דבר, המלחמה הזאת היתה ניצחון ענק, אולי החשוב מכל הניצחונות שקדמו לו, ובכל זאת, התמונה הייצוגית של המלחמה הזאת היתה ההליכה אל השבי של חיילי מעוז המזח. נח"לאי צועד עם ספר התורה ביד, ולא ברור אם הוא מנסה לגונן עליו או להתרפק ולשאוב ממנו נחמה. לשבוי ההוא קראו הלל אונסדורפר, ושנים לאחר מכן זכיתי להכיר אותו ולהתיידד איתו.
הייתי אז חבר קיבוץ בית רימון, והאיש המתוק, העגלגל והבלתי נשכח הזה התמנה להיות רב הקיבוץ. אומַר בקצרה שהלוואי על כולנו רב כזה, ואוסיף בכאב שאמנם את השבי המצרי הוא עבר בשלום, אבל את כביש ואדי מילק הוא לא הצליח לשרוד, ונהרג בתאונת דרכים מיותרת. גם זה, מן הסתם, עוד סיפור סמלי או לא, בסבך הסיפורים הסמליים שישראל מצליחה לייצר.
הרב הלל - במלעיל, כמו שקראנו לו - לא אהב לדבר על המלחמה והשבי. בטח לא בשיחות יום יום של חדר האוכל והשביל. פעם אחת, לבקשת ועדת התרבות, הוא עמד וסיפר את סיפורו, והפך לכולנו את הבטן.
אני וחבריי לגרעין היינו משוחררים די טריים. מאחורינו היתה מלחמת לבנון הראשונה, וחרפת שמונת השבויים עדיין הכתימה את סמל הנח"ל. המונולוג שלו היה חף מכל תיאור עסיסי של דם ואש ותמרות עשן, ולמרות הציפייה הזולה והבלתי נמנעת שריחפה באוויר, הוא סירב לגלוש לפורנוגרפיה של השבי ולא שיחרר מילה על מה שהתנהל בחדר החקירות.
מה שהפך לכולנו את הבטן היה תיאור השיחה האחרונה במכשיר הקשר, רגע לפני שהלל וחבריו הניחו את נשקם, לקחו את ספר התורה וצעדו אל שוביהם.
מי שעלה מולם בקשר היה משה דיין. אלוהי צבאות בכבודו ובעצמו. דיין הבהיר להם שאין מנוס ושהם חייבים להרים דגל לבן ולמסור עצמם לשבי.
חיילי מעוז המזח רצו להמשיך ולהילחם וביקשו תגבורת, אבל עם דיין לא מתווכחים. "רות. היישר!" אמר מפקד המוצב. "רות, היישר!" הן מילות הציות הנצחיות של צה"ל. בתנ"ך אמרו "הנני!" אבל אם אברהם אבינו היה סמל מחלקה, הוא ללא ספק היה עונה "רות היישר".
ואז, אחרי שהכל כבר נאמר ונסגר, שוב בקע מהקשר קולו של משה דיין, והוא אמר להם משהו כמו: ורק תזכרו שנפלתם בשבי אך ורק על דעת עצמכם!
אלו היו המילים הפיקודיות שליוו את הלל אונסדורפר זצ"ל ומפקדו ארדינסט ויתר חבריהם בדרך אל השבי. הוא לא שכח אותן לעולם, וגם מי שהקשיב לסיפור לא שכח.
זאת אחת השורות הנוקבות והדוחות ביותר ששמעתי אי פעם באיזשהו סיפור. ייתכן אפילו שזוהי שורת המפתח של המלחמה ההיא, משפט שהופך את כל סיפור מלחמת יום הכיפורים לסיפור של התבגרות כואבת. התפכחות אכזרית של מי שהעירו אותו מתרדמתו בעזרת דלי של מי קרח. וזהו. אחר כך כבר לא תלינו תמונות של משה דיין ביום העצמאות.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו