אם היה פסקול לכתבה הזאת, הוא היה בוודאי כולל את "אחי הצעיר יהודה", "ונתנה תוקף" בלחנו המרטיט של יאיר רוזנבלום, "אנחנו שנינו מאותו הכפר", וקולות ילדים, שקוראים בקצב טקסי: "אנחנו מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים".
האחים חנוך ודודו אהרון חיו בארה"ב - אם היה כאן פסקול, הייתי משבצת עכשיו את "בלדה ליוצא קיבוץ" - כששמעו על המלחמה. הם הפכו את העולם כדי להשיג כרטיס טיסה לישראל ועלו על הרכבת האווירית המפורסמת של יורדים־
חוזרים, שבאו הביתה לקחת נעליים ורצו אל שדה הקרב. הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו: שניהם נפלו ביום אחד, ב־16 באוקטובר, בפער של שלוש שעות, במרחק קילומטרים ספורים זה מזה בסיני. אביהם, אברהם, נפטר מסרטן ארבע שנים לפני כן. אמם, לוטה, אחות שכולה, שאיבדה במלחמת השחרור גם את אבי בתה מהנישואים הראשונים, הפכה כעת לאם שכולה לשני בנים. היא עמדה זקופה עד יומה האחרון, ליבה זועק ועיניה יבשות. ב־1990 נפטרה משבץ מוחי.
"קשה, קשה לספר על שני בנים שלי, שבאו ללחום ולא חזרו מהקרב", כתבה לאחר מותם. "באחד הימים, חנוך כבר היה בשלבי הגמר של השירות, הם הודיעו לי יחד שדודו מתגייס מחר לצנחנים. 'מוכרחים להיות שני צנחנים במשפחה? אחד זה לא מספיק?' שאלתי. ואז חנוך מסתכל עלי במבט המאוד קודר שלו ועונה: 'תגידי, מי חינך אותנו, אתם או אנחנו?' שתקתי".
אני קוראת את המכתבים הרבים שנשלחו אל לוטה לאחר נפילת האחים, את ספר הזיכרון, מאזינה לסיפורים מפי החברים, צועדת בעקבותיהם עם נורית אחותם, חנוש חברת הילדות, איריס, החברה של דודו, ופאם, אלמנתו של חנוך. ואני יודעת שאילו היו בני גילי, הייתי מתחברת אליהם בקלות. שני קיבוצניקים יפים, מלאי ביטחון והומור, הרפתקנים עזי מבט וישרי דרך. ואני בוכה עליהם. עליהם ועל הדור שקבר אותם, ושלא ידע לבכות.
* * *
אברהם ולוטֶה, ילידי גרמניה, עלו לארץ לפני השואה ונישאו בשנת 1939. כל אחד מהם הביא איתו בת מנישואים קודמים. חנוך נולד ב־1945 בכפר סאלד, למשפחה שדמה מעורב באדמה: הוא נקרא על שם אחיה של אמו, שנהרג במרד הערבי הגדול ב־1939. כשהיה בן שלוש, ואמו לוטה נשאה ברחמה את אחיו דודו (יהודה), פרצה מלחמת העצמאות. היא נפצעה מרסיס בחודש התשיעי להריונה, ולאחר עשרים ימים כרעה ללדת. כשיצאה מבית החולים, עם תינוק בן יומו, בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, הוסעה לכפר סאלד בשיירת משוריינים של הפלמ"ח. השיירה הותקפה באש כבדה, ולוטה התכופפה מעל דודו התינוק, להגן עליו מפני הקליעים.
שתי הבנות מהנישואים הראשונים ושני הבנים המשותפים - חנוך ודודו - גדלו יחד כאחים לכל דבר. את ילדותם העבירו לא מעט במקלטים, בשל ההתקפות הרבות על כפר סאלד. ב־1952, עם הפיצול בקיבוץ המאוחד, עברה המשפחה לגבעת חיים איחוד.
"חנוך היה פראי, יוזם, יצירתי", מספרת נורית צחי (76), אחותם של חנוך ודודו. "כשהוא היה בסדיר אני כבר הייתי נשואה וגרתי בערד. הוא היה מגיע אלינו לעיתים קרובות. פעם בא בזחל"ם באמצע הלילה, העיר את הבן שלי רביב, שהיה אז בן ארבע, ולקח אותו לסיבוב בעיר. לא הפריע לו שהיה מאוחר, שהילד היה עייף, שהם עשו רעש. הוא היה טיפוס מרדני, עם אינספור רעיונות".
בארכיון גבעת חיים, במקלט מתחת לאדמה, חיים שלמים מצהיבים בתיקיות קרטון. עבודה של דודו מכיתה י"א, תעודה של חנוך מכיתה י"ב. מבחן פסיכוטכני שנערך לדודו לאחר שחרורו המליץ על לימודי טבע, לימודים ריאליים או לימודי הנדסה בטכניון. "רמה שכלית גבוהה, 9 מתוך 9, יכולת טכנית גבוהה". שניהם היו מלאי שמחה ואהבת חיים, לצד תביעת צדק ועמידה על דעתם. היה בהם קסם אישי שהורכב מכנות ויושר ללא פשרות, נדיבות לב ורגישות לזולת.
מילדות נהג חנוך על הטרקטורים, בפרדסים שליד הקיבוץ. היה מכוון שעון מעורר לרבע שעה אחרי תחילת השיעור, ומודיע למורה כי השיעור נגמר. סיפורים על ניסיונות במעבדה שהעלו עשן, סחיבות של תפוחים מבית האריזה ו"השאלה" של אוטובוס אגד כדי לבקר ידידה בקיבוץ אחר אפיינו את שובבות הנעורים שלו. בשנת השירות ביטבתה, שאליה התנדב לפני השירות הצבאי, פיתח חנוך תחביבים ייחודיים כמו פירוק מכוניות והוצאת ארס מנחשים.
"הכנתי קרם לעוגה, רציתי שיישמר עד למחרת", כתבה לוטה בזיכרונותיה. "הכנסתי למקרר והשארתי פתק: 'זהירות, רעל'. כשבאתי הביתה מצאתי הערה על אותו פתק: 'הורעלתי. חנוך'". פתק אופייני אחר, מחנוך לדודו: "דודו שלום. לקחתי לך את החולצה הכתומה לשלושה ימים על חשבון השחורה. הגיע הזמן שתפסיק לעשות רוח וליילל על כל טיפת לכלוך. בסך הכל זה בריאות".
"הוא היה כריזמטי, אמיץ, חריף, בחור עם עמדה בלתי מתפשרת", מספרת חנוש מורג, בת הקיבוץ, שגדלה עם חנוך כאח. מגיל אפס ישנו זה לצד זו בבית הילדים. "אם הוא היה איתנו היום, ברור לי שהיה מהאנשים שמגיבים, שמעורבים, שנשארים נאמנים לאמת הפנימית שלהם".
בבית היו כלבים, חתולים, אפרוחי הודו שנזרקו מהלול ונחש בבקבוק - את כולם הביא דודו, שהיתה לו אהבה אדירה לבעלי חיים. בכיתה ב' הביא כלבלב שעשה את צרכיו על הרצפה, ואמא לוטה גירשה אותו במכות. דודו הודיע לה בכובד ראש: "בחדר שבו מרביצים לכלב, אני לא מסוגל להמשיך לחיות", ויצא מהחדר בגאווה.
דודו התקבל לקורס טיס, אבל נשר לאחר שלושה חודשים, ועבר לצנחנים, כמו אחיו. במלחמת ההתשה, כחייל סדיר, נפצע פעמיים. את קורס הקצינים סיים כחניך מצטיין. "אני זוכר שתמהתי איך הפרחח הזה הצליח לצאת חניך מצטיין", סיפר און חוטר־ישי, חברו לקורס. "הוא לא השתדל, ולו כהוא זה, להיות חניך מצטיין. להפך. הוא עשה ככל העולה על רוחו. אלא שהדרישות שלו מעצמו היו מספיק גבוהות כדי להעמידו במקום הראשון במחלקה".
כשהגיעו שילומים מגרמניה הוא סירב להשתמש בכסף, שהיה אמור לממן את לימודיו, והעביר אותו במלואו למשק. "הם היו שני צברים ציניקנים אבל עם נפש אבירית", מספר העיתונאי ארנון לפיד, בן כיתתו של דודו וחבר קיבוץ גבעת חיים איחוד. "הם היו אחים קרובים במיוחד, מאוד ערבים זה לזה, ואחד פרש על השני את חסותו. היתה ביניהם אחווה חזקה, שיח של ידידי נפש".
ב־1970, כשנה לאחר פטירת אביהם מסרטן, נסע חנוך לארה"ב, נשאב אל מנהרת החלומות על הצלחה אמריקנית. "דודו עוד היה בצבא כשחנוך הודיע לי שהוא מתכונן לנסוע לאמריקה", סיפרה לוטה. "היו לי ויכוחים איתו. היה לי קשה מאוד להשלים עם זה, אבל הוא נסע. דודו היה בצבא, ולא הספיק לחזור כדי להיפרד מחנוך. חנוך השאיר לדודו מכתב בחדר: 'אתה כרגיל מחוסר כל אחריות. אני במקומך הייתי גונב זחל"ם, אבל הייתי נפרד מאחי שנוסע לחו"ל'. זה היה חוש ההומור שלהם".
* * *
חנוך טייל ברחבי ארה"ב ועבד בקונסוליה הישראלית בניו יורק. ב־1972 הצטרף אליו דודו, כשחנוך שומר עליו ומכוון את צעדיו, כפי שהיה משחר ילדותם. דודו עבד באל על ובמגבית היהודית, וגם הספיק לערוך טיול מחוף אל חוף. בספטמבר 73' התחיל בקורס מיון אפרוחים בפלורידה. כשהחליט להישאר בארה"ב מעבר לתקופה שהוקצבה לו על ידי הקיבוץ, החזיר למשק את הוצאות הדרך שקיבל, בלי שנתבקש. חנוך התאהב במורה שלו לאנגלית, פאם (פאמלה), נישא לה בחתונה אזרחית לאחר שהסכימה להתחיל בתהליך גיור, ותיכנן להביאה לישראל לחתונה יהודית ("אין שום סכנה שאיהפך לבעל משפחה באמריקה", כתב באחד ממכתביו). דודו הכיר בניו יורק את איריס, תל־אביבית שהפכה לבת זוגו. שני הזוגות חלקו יחד דירה אחת.
"הגעתי לניו יורק לבד, צעירה בת 21 עם אומץ מהול בתחושה שהכל אפשרי", מספרת איריס, חברתו של דודו עד לנפילתו. "בחנות ג'ינסים פגשתי בחור יפה עם עיניים בורקות ושיער ארוך, מתפעל כמוני מהאפשרות לבחור ג'ינס אמריקני אמיתי. אני לא זוכרת אם קנינו שם מכנסיים בסוף, אבל רקמנו תוכנית במהירות מסחררת - לצאת יחד לטיול סביב ארה"ב. נוצרה קירבה שהפכה מהר לחברות ולהתאהבות. כשחזרנו מהטיול עברנו לגור יחד".
"הייתי בחורה אמריקנית טיפוסית, קרובה להיפיס", כתבה פאם על חנוך. "בקושי ידעתי איפה זה ישראל, איזו שפה מדברים שם, ולא היה בשבילי דבר יותר זר ולא מוכר מאשר הקיבוץ. כל מה שחנוך סיפר היה מעניין. הוא היה בעל חוש הומור נדיר, לעולם לא היה משעמם לידו. הוא לא ידע פחד. הספורט שלו היה לעבור על החוק, כל חוק. נסיעה במכונית, למשל, היתה כמו תחרות במסלול מכשולים. אבל עם כל קלות הדעת והעובדה שלא היה גבול לדמיון ולנועזות, הוא עשה הכל בתנאי שלא יזיק לאיש. רק לא לפגוע. הוא היה פטריוט ישראלי שרוף. כשדיברנו על נישואים היו לו שני תנאים: שאהיה יהודייה, ושיהיו לנו ילדים".
הקשר עם ישראל נשמר באדיקות. האחים קראו את כל העיתונים מהארץ, ובפרט את מדורי הספורט, ודרשו בתוקף שישלחו להם את העיתון המקומי של גבעת חיים איחוד. נותרה חלופת מכתבים רצופה וצפופה עם אמם, עם אחותם ועם אחייניהם. "אמא, אין צורך לשלוח לי שום דבר", כתב חנוך ביוני 1970. "כי שמש את ממילא לא יכולה לשלוח, וגם לא אווירה, וכל השאר יש לי כאן. יש כאן כל סוגי הפירות והירקות והמאכלים בכל עונות השנה, ולוּ לא היו - אז היו עושים משהו מלאכותי".
כעבור חצי שנה כתב חנוך: "קיבלתי תשובה חיובית מהקולג' אחרי שהעברתי את הבחינות. אבל שבוע לפני תחילת הלימודים העפתי את הכל באוויר וויתרתי על העניין כולו. אני לא מאמין שאוכל לשבת כאן ארבע שנים וללמוד. אני לא מספיק מבוגר או רציני".
הוויכוח בין המשפחה השורשית לבנים העוזבים מהדהד ברווחים שבין המילים. "אמא, אני יודע שלא קל לחיות בחברה קיבוצית ולשמוע כל הזמן את הרכילויות על בנייך האובדים בנכר", כתב חנוך ב־73', "יש לי כל הכבוד וההערכה למה שאתם עשיתם ובניתם, אך זכותי המלאה לנסות את דרכי בחיים לפי הבנתי, אפילו אם היא לא נראית למישהו. הדרך הקלה ביותר היא לארוז את המזוודות ולחזור לקיבוץ. הייתי בוודאי מתקבל במחיאות כפיים ובחמימות, מקבל דירה, מקום עבודה, אוכל מסודר וחינוך לילדים - ושלום לדאגות. אבל הרצונות שלי והאמביציות שלי שונים. לא אתן לאף אחד שייקח את זה ממני, אפילו אם יש כמה צרי מוחין שחושבים אותי לפושע או לבוגד. לא פגעתי בשום ערכי צדק ומוסר אנושיים, ובשלב זה אין זה בתוכניתי".
מכתב אחרון. למעלה, התאריך: ערב יום הכיפורים 1973. דודו מבקש להמשיך ולשלוח לו את גיליונות עיתון הקיבוץ ומתאר את מזג האוויר. "אני רוצה לשכב על הדשא ולהשתזף. שמש חמה מאירה את היום אחרי מספר ימים של גשם. העצים מחליפים צבעים לצהוב ואדום לפני הנשירה. אם תשימו לב לתאריך, תבינו בוודאי שלמעשה נועד המכתב כדי לבקש סליחה. סליחה מכל אלה שהרגזתי אותם ואלה שאני עומד להרגיז בשנה הקרובה. ואם תפגשו מישהו על המדרכה בדרך לחדר אוכל, או לכדורגל, או לבריכה, והוא ישאל לשלומי, אז גם כן תגידו שאני מבקש סליחה". המכתב הגיע ליעדו רק לאחר שדודו נהרג.
* * *
כמי שהיו קשורים לשגרירות במסגרת עבודתם, ידעו חנוך ודודו על המצב לאמיתו עוד לפני שהתבהרה התמונה בישראל. שבועות לפני המלחמה כתב דודו: "יש לי דיווחים מלאים לגבי הנעשה בארץ. נוצר רושם שהמצב נעשה יותר ויותר מתוח בעקבות ההכרזות של המצרים, וייתכן שבעקבות המצב אקדים את בואי, כדי לא להחמיץ את המלחמה הבאה".
ארנון לפיד, חברו של דודו, ששהה איתו בארה"ב כשהוא ממתין לתחילת לימודיו באוניברסיטה, נזכר: "אמצע יום כיפור, אנחנו בארה"ב, ופתאום טלפונים. היה ברור שזה לא מבצע ולא משהו נקודתי אלא מלחמה על הבית. היתה תחושה דרמטית. אימה. העבירו טלפונים מבית לבית בניו יורק, העירו ישראלים משנתם. גם ישראלים שחיו שם כמה שנים התחילו לנהור לשדה התעופה, והיה קשה למצוא כרטיסי טיסה".
"דודו נהג נגד כל חוקי התנועה כדי להגיע ראשון לקנות כרטיס טיסה ליום ראשון", סיפר דן, אחד החברים. ולפיד ממשיך: "דודו חזר בין הראשונים. שדה התעופה בניו יורק היה שטוף ישראלים. אני זוכר צלמי עיתונות שבאו לצלם את המטורפים שנלחמים כדי לעלות על מטוס ולהגיע לשדה הקרב. דודו דיבר על זה שיחזור לישראל, והמלחמה, באופן אבסורדי, היתה הסולם שלו לחזור לארץ בלי שזה יתפרש כחולשה".
חנוך קנה במיטב כספו הדל כרטיס במחלקה הראשונה, אחרת לא היה יכול להגיע. אשתו סיפרה אחר כך כי כשנפרד ממנה, אמר לה: "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו אושוויץ שנייה".
הם הגיעו לקיבוץ. דבר ראשון הודיעו על הגעתם למרכזייה הצבאית, ורק אחר כך עברו אצל אמא. "הם לא חיכו הרבה", כתבה לוטה בזיכרונותיה. "בשבת פרצה המלחמה, וביום ראשון בבוקר היה טלפון. מסרו לי רק: 'דודו וחנוך בסדר'. תחילה לא תפסתי איזה מין טלפון זה, 'הם בסדר', וכאן יש מלחמה. במחשבה שנייה הבנתי. הוצאתי את המדים מהארון, ציחצחתי נעליים. דודו הגיע ביום שני, וחנוך ביום שלישי. הם ידעו למה הם באו. הם ידעו את המצב יותר טוב מאיתנו. הם ידעו שיש 800 טנקים על גשר בנות יעקב. הם ידעו שקו ברלב כבר לא קיים. הם ידעו למה באו ולמה הם יוצאים. לי הם אמרו 'חזרנו כדי שלא יהיו ילדים במלחמה. זו עבודה בשבילנו'. אני כל כך רציתי שיחזרו ארצה, אבל לא למלחמה. רציתי שיבואו הנה כדי לבנות את הארץ, לא כדי למות בה".
את הלילה האחרון לפני צאתו לחזית עשה דודו בבית חברתו, שהתגוררה עם הוריה בתל אביב. "בלילה הראשון של המלחמה קיבלתי ממנו טלפון", משחזרת איריס, כיום פסיכולוגית במקצועה. "הוא עשה הכל כדי למצוא מהר כרטיס טיסה. אצל הישראלים ששהו בחו"ל היתה אמונה ברורה שאנחנו יכולים לבלות כמה שנרצה, אבל ברגע שהמדינה תזדקק לנו, אנחנו נתייצב. זה היה חלק מחוויית המשמעות שלנו - שאנחנו יכולים לתרום, שהמדינה זקוקה לנו לא פחות מאשר אנחנו לה. חנוך ודודו קורצו מהחומר הטוב ביותר שיש.
"כשהוא הגיע הכנתי לו אוכל ותה עם דבש שאהב. בילינו את הלילה בדיבורים. אף אחד מאיתנו לא חשש שיקרה משהו רע, אופטימיות של צעירים. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".
האחים ירדו לדרום, והצטרפו לחטיבה הפורצת באוגדה של אריק שרון, אוגדת הצליחה. גדוד הסיור, שחנוך היה מש"ק בו, הצטווה לפרוץ לצומת טרטור־לכסיקון, ליד החווה הסינית, ונתקל באש חזקה וירי טילים. הזחל"ם של חנוך ספג פגיעה ישירה במכת האש הראשונה. החל קרב חילוץ, על ידי קבוצות קטנות של לוחמים שניסו לחפות זה על זה. כוחות הטנקים שהיו אמורים להגיע עוד בלילה בוששו לבוא, וכל התגבורות שצוו לחבור איתם נכשלו.
באחת מקבוצות הלוחמים הללו היה דודו, שלא ידע על נפילת אחיו. סרן יורם נהרי (ימו), שקיבל את עיטור המופת על תפקודו בקרב, כתב על דהירת ששת הזחל"מים, דרך צומת טרטור המתפוצץ, אל ציר טרטור: "אש מצרית מטורפת מכל הצדדים. חוסר בהירות בקשר למיקומנו המדויק. אנחנו כעשרים חיילים, נשק אישי קל, קצר־טווח, מקלע חולה, שטוחים בקערת חול ענקית, חסרת מחסות, אכזרית. מולנו, 500-400 מטר, על שפת הקערה, יחידות הארמיה המצרית השנייה, משופעת בנשק כבד. המצב ברור, חד. יש להיחלץ במהירות, לנתק מגע. 'הטוראים נסוגים, המפקדים מחפים'. אנחנו לבד: כל האש המצרית מתמקדת באותם חמישה זבובי אנוש חסרי הגנה ומחסה. נתקענו.
"הכדורים ניחתים קרוב, מרימים חול. פגזי מרגמות נוחתים, טילי נ"ט מתמרנים נמוך, מחפשים מטרה. הכל - אלינו. דודו מחליט לנסות את הבלתי אפשרי: הוא מזנק אל אחד הסמלים שנפצע, מנסה להרימו על כתפיו. ומה הלאה? האם יישא אותו כך, בחול הטובעני, מאות מטרים עד מעבר לדיונה? אני שוכב בחול, מנסה במינימום תנועה להיות שקוע עמוק יותר, להתחפר. באותו רגע הייתי בטוח שדודו עושה מעשה שכמוהו כהתאבדות". בחירוף נפש התעקש דודו להעמיס על גבו את הסמל הפצוע, חרף משקלו הכבד, תחת קלחת כבדה של קליעים וטילים, וללא כל מחסה.
"אש מטורפת, מדויקת, צולפת", המשיך נהרי. "אני מסכם את המצב לעצמי, ומעביר לדודו ולסמל הפצוע בצעקה: 'שכבו בלי תנועה, עשו עצמכם מתים'. ובאותו רגע - הנחתת מרגמות מדויקת - וסוף".
דודו נהרג שלוש שעות לאחר אחיו, במרחק כמה קילומטרים. לאחר מותו הוענק לו עיטור העוז על שגילה אומץ לב, קור רוח, תושייה ואחוות לוחמים בניסיון החילוץ של הסמל הפצוע.
* * *
שבוע חלף מאותו היום ועד שהגיעה הודעה למשפחה על מותו של דודו וקבורתו בקבר זמני בקיבוץ בארי. המשפחה ישבה שבעה ללא הלוויה. על חנוך לא נמסר דבר עד סוף המלחמה. רק בסוף אוקטובר הודיעו נציגי צה"ל למשפחה כי הוא מוגדר כנעדר.
"במשך כל השבעה של דודו חיכינו לחנוך", מספרת נורית, האחות. "כשקמנו מהשבעה הודיעו לנו שהוא מוגדר נעדר. הוא לחם באזור שלא יצא ממנו איש בחיים אבל נאחזנו בתקווה. להאמין שגם דודו וגם חנוך נהרגו היה בלתי אפשרי. אני זוכרת את עצמי נוסעת בכבישי הנגב, מחפשת את חנוך. הייתי מסתכלת על צידי הדרכים, על החיילים, בכבישים צדדיים, אולי אמצא אותו".
"מה שהיה באוויר מהרגע שהודיעו שדודו הרוג, זה שחנוך תכף יגיע", מוסיפה חנוש מורג בכאב. "התנחמנו שכשהוא יבוא, יהיה מי שיתמוך באמא שלהם. הם הצטרפו ליחידות אחרי שהמלחמה התחילה, ולא היה רישום מסודר. לא היה אפשר לזהות את גופתו מכיוון שהוא נפגע מפגיעה ישירה".
פתקים שמצאנו בארכיון, בכתב ידו של מזכיר הקיבוץ, מעידים על הניסיון מכמיר הלב לאתרו: "מגלי צה"ל התקשרו ואמרו שחנוך שמסר את הד"ש אתמול הוא מחרמ"ש, כך שזה כנראה חנוך מיכאלי ולא חנוך אהרון" (27 באוקטובר); "חנוך אהרון נראה ברמלה לפני עשרה ימים" (28 באוקטובר); "מדוּוח שחנוך אהרון היה רשום בדואר צבאי 2843. התקשרתי עם קצין הקישור - הוא לא ידע איפה הוא נמצא" (28 באוקטובר).
חלק ממכתב אישי ששלח אחד מחברי הקיבוץ מהחזית, בכתב יד צפוף, סיפר את מה שעוד לא ידעו בקיבוץ: "אני לא מוסמך למסור, לכן רק לך, בסוד, כדי קצת לשחרר את הלחץ הכבד מעל הלב, שאין כאן עם אף אחד לחלוק. דודו וחנוך נהרגו בהיותם בזחל מפגז, אחד אחד. קשה לחיות עם דבר כזה. היום הפסקת אש אבל עצוב פה והגרון מתכווץ. אולי מוטב לחדול עכשיו. להתראות יקרה, מגידי".
אף אחד לא סיפר לאברהם וללוטה על מותו של חנוך, ב־16 באוקטובר, עד שהגיעה הידיעה הרשמית והסופית יותר מחודש אחר כך - ב־18 בנובמבר.
פאם, אלמנתו של חנוך, המוכרת כאלמנת צה"ל, לא נישאה מאז. היא מתגוררת בארה"ב ושומרת על שם המשפחה אהרון זה ארבעים שנה. בתשובה לבקשתנו להתראיין, כתבה לנו: "אחרי כל השנים הללו, רגשותיי עדיין פרטיים ואישיים באופן עמוק. עצם המחשבה על ניסיון לדבר עליהם מזעזעת אותי".
פינוי שבעת בתי הקברות הזמניים, שבהם נקברו יותר מ־1,800 חללים, החל בפברואר 1974 וארך חצי שנה. חנוך ודודו הובאו למנוחות, עם ארבעה הרוגים נוספים מגבעת חיים איחוד, ב־7 באוגוסט 1974, כעשרה חודשים לאחר נפילתם. שישה קומנדקרים צבאיים ועליהם ארונות הנופלים עמדו ברחבת חדר האוכל, ומשם יצאו בשיירה אל החלקה הצבאית בבית העלמין. "לא היה בכי. היתה דממה", אומרת נורית, "בקיבוצים היה ברור שגבר לא בוכה, ואצל הייקים היה ברור שגם נשים לא בוכות. הלכנו אחרי הארונות בשתיקה. לוטה לא התאוששה מזה, אבל עד יומה האחרון איש לא ראה אותה בוכה".
איריס מספרת כי אחרי שלוטה שמעה שחנוך נהרג, "היא הכניסה גלולות לכיס השמלה ויצאה להסתובב בשבילים של הקיבוץ, אולי רצתה להתאבד. רק כשפגשה את אחד הנכדים התחרטה והחליטה לחיות. היא היתה אישה חזקה, אבל הכאב שלה היה אינסופי".
"לוטה היתה תמיד מאופקת", מספרת חנוש מורג. "שילוב של אופי יקי עם קשיחות צברית: לא מתרפקים באהבה, ולא מתפרקים באבל. היה משהו מחוספס גם בחינוך הציוני שקיבלנו: התחנכנו שיש מחירים. שללכת ליחידה קרבית ולמסור את חייך זו זכות. מטען עודף של אידיאולוגיה. אני חושבת שהיא היתה גאה בחנוך ובדודו שחזרו לארץ להילחם, גם אחרי התוצאה".
"היא לא חיה בשלום עם העובדה ששני בניה חיו בגולה", מוסיף ד"ר מוטי זעירא, חבר קיבוץ גבעת חיים, שחקר את הנושא, "היא היתה יצוקה מפלדה, תובענית, לא קלה. אבל מתחת למעטה המחוספס, זו אם שאיבדה את בניה. אלו אופני התמודדות אחרים ממה שאנחנו מכירים בדור שלנו. היא התמודדה עם זה דרך 'מגש הכסף'. אלו היו כלי הביטוי שלה. גם השמירה על פאסון היא דרך לבטא רגש".
* * *
שמונה בנים שכל הקיבוץ במלחמת יום הכיפורים, שמונה מבין 450 חברים, היישוב השני בשיעור הנופלים ביחס לאוכלוסייה לאחר בית השיטה, שאיבד אחד־עשר. "המלחמה היתה רעידת אדמה בקיבוץ, כשיש לפני ויש אחרי, אבל לא צעקו את זה בכיכרות", מספרת חנוש מורג. "היום, כשמשפחה שוכלת מי מיקיריה, לא עובר רגע והם בתוך הסלון של כולנו. באותה העת, שמרת את העצב לעצמך. היינו קיבוץ סולידי, שהצעירים הפיחו בו רוח חיים. הם רצו להשפיע, לשנות. שכבת הגיל שלהם הכניסה לקיבוץ את הביטלס, את הרוח האופוזיציונית, שלא הכל צריך לקבל בכזאת רצינות. ואז נפלו שמונה חבר'ה מאותם מחזורים. זה לא שונה בהרבה מבית השיטה, רק בלי ההילה".
בהפוגה הראשונה של המלחמה פירסם ארנון לפיד, בן כיתתו של דודו, את המאמר "הזמנה לבכי" בכתב העת של התנועה הקיבוצית (ומאוחר יותר בעיתון "דבר") - טקסט שקרא לבכות על האֵלים שהכזיבו, לבַכות בקול את חללי המלחמה. המאמר עורר סערה וגרר תגובות רבות, ונחשב עד היום לאבן דרך בשינוי התרבותי שעבר על ישראל: מהתמקדות בכלל להתמקדות באני הפרטי, מתרבות האיפוק וההבלגה בנושא השכול, אל תרבות שמקבלת גם בכי וקינה פומביים.
"אני רוצה לשלוח הזמנה לבכי. היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהיה עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד, כי לבד זה לא יוצא לי... אני אבכה על המתים שלי, ואתם על שלכם. ויחד נבכה על החלומות מהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו קטנים, על האלים שהכזיבו, על נביאי השקר שעלו לגדולה, על חוסר הטעם, חוסר הרצון, חוסר הכוח, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין.
"נבכה על השכולים החדשים ועל האלמנות החדשות ועל היתומים החדשים, ועל הידידויות העזות שנחתכו, על האשליות שנופצו, על התזות שהוכחו כחסרות בסיס, האמיתות שהתגלו כשקרים, התוכניות שנרקמו ולא תצאנה לפועל, ועל העצב שירחף כענן על כל שמחה לנצח.
"ונרחם על עצמנו, כי אנחנו ראויים לרחמים. דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר, בארץ אוכלת יושביה... אח, כמה שנבכה. בכי תמרורים נבכה. בכי קורע לב. בכי גדול. בכי פסיכדלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה. אוקיינוס. ומי שירגיש כי נשבר, כי התרוקן לחלוטין ואינו יכול עוד - ייצא בחשאי. על קצות אצבעותיו ייצא, לבל יהרוס את הערב. קרוב לוודאי שבאשמורת אחרונה אוותר לבדי".
לוטה אהרון השיבה לו, במכתב מצמרר וקר רוח, ומאוד לא מובן מאליו.
"לארנון שלום,
"כרגע קראתי את ההזמנה לבכי שלך והרהרתי: לא, ארנון, אני לא מסכימה איתך. אני אמא של דודו ושל חנוך - והם לא היו מסכימים איתך. לא לבכות הם היו רוצים לראות אותנו. אתה מכיר את 'מסדר הנופלים' של חיים חפר - שם הם אומרים 'סליחה, אבל היינו מוכרחים'. 'סליחה' - וזה גם המכתב האחרון של דודו.
"לא לבכות. נשב כולנו, אתה ואלה שאהבו אותם, ונחשוב! נחשוב חזק - לא על 'מחדלים' ולא על מלחמות גנרלים ולא על מפלגות. נחשוב איך ממשיכים, איך נבנה חברה שבאמת יודעת מה מיוחד בה. הם לא באו כדי להיהרג ולא להרוג. הם באו כי כאן השורשים שלהם, כאן נבנו. ונעזור לאלמנות, ליתומים, לאחים ולאחיות, לחברים. נספר להם כמה שהם היו חזקים. ונשמע את הצחוק שלהם. נרגיש בביטחון שלהם. לא, ארנון, כאשר ישראל נפל, דודו צעק עלי: אמא, אסור לך לבכות! צנחנים לא בוכים (אני יודעת, גם הוא בכה, אבל בסתר. לבדו. וגם אנחנו בוכים, אבל לבדנו, כל אחד לחוד, ומתיישרים אחד למען השני). בגלויה האחרונה דודו כתב לי: 'לא לבייש את הפירמה'. דודו, אנחנו נהיה ראויים לך. תהיה חזק, ארנון - ככה הם רצו אותנו.
שלך, לוטה אהרון, אמא של דודו וחנוך".
"כתבתי את 'הזמנה לבכי' עוד לפני שידענו על חנוך", מספר לפיד. "לא יכולתי לשאת את דברי הרהב שהיו מנותקים מהמציאות בשטח, מהכאב. לוטה היתה בין הראשונים להגיב, איך אני לא מתבייש, ועכשיו צריך להיות חזקים. היא הזמינה אותי לשיחה ונזפה בי על תבוסתנותי ועליבותי. היא היתה ג'דה, מלאת רטוריקה לאומית וגאווה. היא נכנסה לתפקיד האם העברייה המיתולוגית, שיחקה את התפקיד הגאה הזה גם מעל קבר בניה. אני לא יכול לשפוט אותה על זה. אני חושב שהגבורה שלה קצת שככה כשהתברר שגם חנוך הרוג. זה היה דור שהיה שטוף בצדקת הדרך, שלא מחצין רגשות. גם העובדה שחלק מהדור ההוא היו יוצאי שואה תרמה לתחושה של 'מי אנחנו שנבכה'".
הקיבוץ שקע באבל כבד, שקט, שלא היה ברור אם אי פעם ייצא ממנו. עבודות היום־יום המשיכו כסדרן, אבל חוט של צער גדול נמשך בין השבילים. "לא היתה הרשאה לבכות", אומר ד"ר מוטי זעירא, ראש המדרשה באורנים. "זו קהילה שהמייצגים שלה באים מתרבות מרכז־אירופית של איפוק, חריצות, משמעת עצמית, ויש כללים של איך מתנהגים, גם במצבים קשים. לא נשברים. אין אופציה כזאת. תוסיפי את החספוס הצברי, הדור של בני הארץ. זה היה דור שנבחן ביכולת לא להחצין רגשות". בימים אלה יצא לאור הספר "צרור חיים" (הוצאת "כרמל"), פרי מחקרו של זעירא על הזעזוע שפקד את הקיבוץ במלחמת יום הכיפורים.
בדצמבר 1973, חודשיים אחרי המלחמה, הוזמנה נעמי שמר לערב שירה בציבור בקיבוץ. כשהיא שרה את "אנחנו שנינו מאותו הכפר", שאותו כתבה ב־1966, לכולם היה ברור שמדובר בחנוך ודודו. "זה היה הרגע הראשון שאנשים בכו", מספר ארנון לפיד, "ואחד הרגעים הבודדים". הקהל הגדול מירר בבכי, אולי מילא דוודים. אבל בתום הערב נוגבו הדמעות. השקט חזר לשבילי הקיבוץ.
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו