"גם לפדוי שבי צריך להיות מזל", צוחקת שרה מרגלית. רק לפני כמה שנים התחתנה עם נתן מרגלית, פדוי שבי ממלחמת יום כיפור, ומהר מאוד למדה להתנהל לצד הצל הזה. "כשהכרתי את נתן, הסביבה הקרובה אמרה לי להיזהר, לחשוב טוב אם אני רוצה להיות עם פדוי שבי. גם אני פחדתי בהתחלה, אבל צריך לזכור שלכל אחד יש הטראומות של החיים שלו".
נשים רבות שאליהן פנינו לצורך הכנת הכתבה סירבו. פרטי מדי, אישי מדי. אבל שלוש נשים אמיצות, בעיניי אמיצות מאוד, החליטו שאולי כדאי לספר על החיים לצד אדם שחווה את אחת הטראומות הגדולות ביותר.
שלוש נשים, שבעליהן ישבו בשבי המצרי בזמן מלחמת יום הכיפורים וחזרו מצולקים פיזית ונפשית: ציפי ששון (59), אשתו של אבי (63) שבמשך 30 שנה לא דיבר על השבי, אלא שקע בעבודה, ישן שינה טרופה, כשכל החלונות והדלתות סגורים, בעוד היא רצתה אור. שרה מרגלית (58), שהתחתנה עם נתן (59) רק לפני שש שנים ולמדה לחיות גם עם מצבי הרוח, השתיקה הנוראית סביב ימי זיכרון והקושי לענות על שאלות. ואביבה פלטר (70), שכבר היתה נשואה לגורי (75) כשהוא נשבה. הוא בכלל היה טייס, סא"ל, כך שהחשש מהשבי היה מוחשי וקיים יותר מכל דבר אחר במלחמה ההיא.
"החיים שלנו לפני השבי היו של זוג מאוהב, אידיליה כזו", מספרת אביבה, "כשהודיעו לי שהמטוס של גורי הופל ולא ראו אותו צונח ולא שמעו אותו בקשר, אמרו שהוא כנראה נהרג. חשבתי לעצמי איך עכשיו אני אספר את זה, כולם יגידו שאני ממציאה סיפורים ועושה אידיאליזציה אחרי המוות. על זה חשבתי, על סיפורי הזוגיות".
בלי חלונות פתוחים
לא בכדי נקראת העמותה של פדויי שבי "ערים בלילה". כי פדויי שבי, בהתאם לתיאוריה, לא תמיד מצליחים לישון כל הלילה. וכך גם הנשים שאיתם. "זה שיגע אותי בהתחלה", אומרת ציפי, "30 שנה לא חייתי ליד פדויי שבי, אלא ליד מכור לעבודה. לא הבנתי למה הוא רוצה שהכל יהיה סגור כשהוא הולך לישון".
שרה משתגעת כשנתן יושב בלילות ליד המחשב, או רואה טלוויזיה, אבל היום היא מבינה שגם זו דרך התמודדות. גורי דווקא ישן בסדר, אבל אביבה מעידה שלעיתים הוא קופץ מתוך שינה בבהלה וחוזר לישון: "ממנו אני יודעת שטריקת דלת חזקה מקפיצה אותו עד היום. וגם הסיוטים ישנם. הוא לא זוכר כל כך את החלומות, אבל מדי פעם הוא קם ואומר חלמתי על השבי. פעם בכמה חודשים זה קורה. עד היום".
אבל לא רק הלילות הטרופים נשארו לפדויי השבי, וגם לאישה לצידם. נתן, למשל, לא אוהב ללכת לסרטים או להצגות. כשהוא כבר מסכים ללכת למסעדה, הוא יושב מול הקהל, לא יכול להיות עם הגב להרבה אנשים. "בהתחלה חשבתי שהוא קצת קמצן", צוחקת שרה. אחרי הרבה זמן הבינה שנתן לא יושב עם הגב לקהל, כדי שלא יתקעו לו סכין בגב. "נתן מאוד דברן ונחמד, אבל כששואלים אותו שאלות הוא מרגיש שחוקרים אותו. לפעמים זה נשמע טיפשי, כי זה קורה גם כשמישהו שואל אותו 'מה שלומך?' הוא לא יענה תשובות, הוא יגיד 'מה איתך?' כי התחקור זה משהו שנשאר איתו בשבי. אם אני עונה לאחרים, הוא אומר 'אל תשחררי אינפורמציה' כי שבויים לא משחררים אינפורמציה".
הם כולם מפרגנים לנשותיהם, אבל נראה שכולם נושאים משהו מאותו מקום סגור בשבי, וגם הגבר החזק ביותר לא תמיד יוכל לעמוד מול התחינה לידע, לפתוח את הפצעים, של האישה שאוהבת אותו יותר מכל.
"את יודעת כמה פעמים אני חופרת לו כדי לשמוע כמה שיותר חוויות על השבי?" צוחקת שרה. "רק אחרי שמשרד הביטחון החל להבין שפדויי שבי זקוקים לטיפול, נתן, כמו רבים אחרים, התחיל לקבל טיפול פסיכולוגי והתחיל מסלול עצמאות משלו.
"שאלתי מלא שאלות. מה זה אומר, מה הוא הרגיש. אם הוא בכה, אם היה עצוב. אבל הוא לא מספר רגשות.
"כשאני שואלת אם כאב לו, הוא עונה 'מה נראה לך?' הוא השתתף בפרויקט תיעוד בנט"ל כדי לספר את כל החוויות שעבר בתקופת השבי, וגם שם, הוא לא אמר 'היה לי קשה'".
"אבי לא דיבר על השבי במשך 30 שנה", אומרת ציפי בפשטות, "הכרנו בערך ארבע שנים אחרי המלחמה, והוא סיפר לי את זה כבדרך אגב, באיזו מסיבה שהיינו. אני לא שאלתי יותר מדי שאלות, כי באותה תקופה לא דיברו על השבי. כמו שניצולי שואה לא דיברו. לפעמים הוא סיפר בנקודות מה עבר, וזהו. ולא רציתי לחפור. הוא לא סיפר בהתחלה לשלושת הילדים שלנו, גם כשהתגייסו לצבא. עידן, הבכור, שירת כנהג טנק בשריון. אבי היה מפקד טנק כשהוא נפל בשבי, בן 24, במילואים. מה יותר אידיאלי מזה כדי לספר לבן הבכור שלך? אבל הוא נסגר".
אחרי שנים שאבי לא דיבר על השבי, הוא חווה נפילה קשה מאוד שבאה בעקבות יחס לא נעים מהבוס שלו. כאבים בגוף, חוסר שינה, חוסר תיאבון. לפסיכיאטר הוא אפילו לא סיפר שהיה בשבי, כי לא חשב שזה קשור. רק כשהתחיל טיפול הוליסטי בקינסולוגיה, המטפלת שאלה אותו אם עבר משהו בצבא והשבי עלה.
"רק אז הבנו שזה פוסט טראומה, שכן עולה גם אחרי 30 שנה". הם פנו למשרד הביטחון וקיבלו הכרה וטיפול. אפילו סיפר לילדים. הנפילה השנייה היתה אחרי כשנה, הרבה יותר עוצמתית. אחריה אבי פוטר, וציפי אמרה לו שהנה "אלוהים נותן לך צ'אנס ליהנות מהחיים". מאז הוא עושה עבודות בחימר ואבן אצל אמן, התעמלות ועוד, וחי את החיים. חלק מעבודותיו של אבי יוצגו בתערוכה מיוחדת לציון 40 שנה למלחמה, שתיפתח היום במכון למחקרי ביטחון לאומי, בשיתוף עמותת ערים בלילה ונט"ל.
"אחד הדברים החשובים שאמרו לי אחרי שגורי חזר מהשבי זה לחזור לחיים כמה שיותר מהר", מצדדת אביבה, "עד לפני עשור לא דיברו על זה שגורי היה בשבי אבל זה היה בגלל שהוא היה בדרגת סא"ל, ולמצרים הוא סיפר שהוא רס"ן. כשהוא חזר, בא לבקר אותו הפסיכולוג של חיל האוויר. הוא אמר לי: 'תמשיכו בחיים כמו שהיה קודם, במידת האפשר'. קיבלתי את העצה שלו והמשכתי".
"אני יודעת שיש ימים שאני יכולה לחפור ויש ימים שעדיף לי לקחת מרחק", מודה שרה, "בימים הקשים לפני יום כיפור, או בימי זיכרון, או ביום הציון של הנפילה שלו בשבי".
"אצלנו יום הנפילה בשבי, שמחת תורה, הוא חגיגה", אומרת אביבה, "זה היום שבו הוא נשאר בחיים".
40 שנה אחרי, נתן ושרה דווקא מרשים לעצמם לצחוק על השבי. כשאני עוזבת את ביתם, שרה מתחילה לטגן שניצלים ומבקשת מנתן שישמור עליהם לרגע. "אבל זה מזכיר לי את השבי", הוא אומר בציניות, ושרה גם כבר צוחקת. "לא כי קיבלתי שניצלים כל יום, את מבינה, כן?" הוא טורח להסביר את המיותר.
"את רואה, את זה הפסיכולוג הסביר לי טוב מאוד", אומרת שרה, "זה מעצבן לפעמים המחשבה שמה, כל דבר קשור לשבי? אבל כנראה שכן. שבי זה לא לתקופה, זה לכל החיים".
קו הסיוע ומרכז התיעוד של נט"ל 1-800-363-363
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו