צילום: רויטרס
הנה חמישה דברים שריטה נמנעה מלעשות בעבר: 1. לדבר על תחרות האירוויזיון ההיא. 2. להשתמש בשורש כש"ל בכל מה שקשור לפרויקטים שלה. 3. לכתוב צ'קים. 4. לתעד את עצמה עם מצלמה בחדרי החזרות כאחרונת ה"מחוברות". 5. להזמין מראיין חטטן אל דירת הגג שלה בנאות אפקה ולהגיש לו ארוחת צימוקים, אגוזים וחטיף לא מזוהה עטוף באצות.
אבל כל זה שייך לתקופה של ריטה הישנה, בימים שבהם עוד היה כתוב בתעודת הזהות שלה, ליד שמה, השם "קלינשטיין". לפני גירושיה ממי שהיה החצי השני שלה במשך 29 שנים, לפני סכסוך הדמים ותביעת ארבעת מיליוני השקלים מחברת התקליטים "הליקון" שטיפחה אותה והואשמה בהסתרת מידע כספי ממנה, לפני הפרידה מחלק מהפמליה שהקיפה אותה, לפני מות אביה.
עקבותיה של ריטה ההיא היטשטשו משמעותית. חמש דקות אל תוך המופע הבימתי הנוכחי שלה, "השמחות שלי", שכולל את דיסק השירים הפרסיים שהוציאה לפני כשנה וחצי ואת מיטב להיטיה מ־25 שנות שירה שעטופים במקצב צועני, חושפות ריטה בטוחה יותר, קלילה יותר, בעלת חוש הומור עצמי ("אתם חושבים שאני דרמטית? עוד לא פגשתם את אמא שלי", היא אומרת לקהל), כזו שלא נבהלת מטעות טכנית שמתרחשת מול 1,500 זוגות עיניים בוחנות באמפי שוני. ריטה יהאן־פורוז, כפי שמתנוסס על פעמון דלת האינטרקום שלה ובחתימת האי־מייל החדשה שלה, היא ריטה החדשה. אולי היא בעצם ריטה המקורית. זו שהיתה פה הרבה לפני כל הטייטלים של "זמרת לאומית", "מלכה" ו"דיווה", שהתקשורת הצמידה לה חמש דקות אחרי שהז'קט הצהוב ההוא צנח לה מהכתף, חולל מפץ מוסיקלי וחייב אותה להצדיק את תוארי האצולה.
"כן, אירועי השנים האחרונות והמשברים השפיעו עלי לטובה", היא מחייכת את החיוך הרחב והמוכר כשאני תוהה מה קרה לריטה ההיא. "בכל פילוסופיה חכמה טוענים שממשברים יוצאים הדברים הכי מדהימים, והשנים האחרונות שלי היו רצופות משברים, שלימדו אותי כל כך הרבה על עצמי. היום אני מבינה שבמשך שנים חייתי על אוטומט. אתה מכיר את זה שאתה נוסע באוטו, ובלי לשים לב אתה מגיע הביתה ושואל את עצמך, 'רגע, איך זה קרה? לא שמתי לב בכלל לדרך'. שנים חייתי ככה. מכוונת מטרה. הופעה, ילדוֹת, בית. שום דבר מסביב. הייתי כל כך אסירת תודה לגורל על זה שהגשמתי את החלום שלי, שלא חשבתי שמגיע לי משהו אחר מלבד להחזיק את המתנה שקיבלתי בתחושת קדושה".
וזה בא על חשבון דברים אחרים?
"בוודאי. החמצתי שנים של בילויים, חברים וחבר'ה. בזמן שכולם סביבי יצאו למסיבות, אני נשארתי בבית, כי חשבתי שזה לא נכון לי להיות במקום אפוף עשן ולהרים את הקול - למחרת יש לי הופעה ומחויבות לקהל. אולי בגלל שבאתי מרקע של חוסר אמצעים כלכליים, עד היום אני מכבדת מאוד אנשים שמוותרים על קניית זוג נעליים חדשות ובאים להופעה שלי. אבל אז הייתי ממש פנאטית. חייתי חיים כמעט נזיריים, בשביל הקריירה. הייתי עסוקה בלהזין את המקום שלי כאמנית והזנחתי את המקום שלי כאדם. במשך שנים הסתכלתי בקנאה באנשים שיש להם חבורה שהולכת ובאה יחד בסופשבוע. פיספסתי לא מעט חברויות. היום אני מבינה שכמו שאנחנו מזינים את הגוף שלנו במזון, אנחנו צריכים להזין גם את הרוח והנפש".
אז איך את מזינה את הנפש היום?
"מעבר לעובדה שאני מקדישה זמן גם לעצמי, אין יום שאני לא קוראת מהספרים של אושו, זן וכל התורה הבודהיסטית. ברכב שלי אני כמעט לא שומעת רדיו, אלא הרצאות של קבלה שאני מורידה באינטרנט. לא הייתי יכולה להגיע למקום המאוזן שאני נמצאת בו היום בלי האפשרות להתנקות, להתמרכז ולהחכים על בסיס יום־יומי. הרעש בחוץ הוא אינסופי, והזיוף יכול לאחז את עינינו עד שנחשוב שזאת האמת. אנחנו כל כך פגיעים, נעלבים מהר, כועסים מהר ונשברים מהר. כל התורות האלו עוזרות לי לנקות את הלכלוך מעלי".
איך התגלגלת לזה?
"תמיד הייתי קוראת בספרים האלה, אבל בשנים האחרונות זה הדבר המרכזי שאני קוראת. אני כמעט לא מבזבזת זמן על ספרי עלילה. אם יש לי זמן, אפילו אם העיניים שלי מטושטשות, אני פותחת עין אחת, קוראת כמה שורות ואוכלת את זה כמו מָן מן השמיים. אני כמובן לא ממליצה לעשות בכוונה משברים, אבל כן, משברים פותחים את העיניים וחושפים מציאות שבמהלך נסיעת האוטומט של החיים אנחנו לא תמיד ערים אליה. אם יש משהו שהייתי רוצה להעביר לבנות שלי, זה את התפיסה הזאת של ההקשבה הפנימית".
נשמע שתורת הקבלה השפיעה עלייך. הלכת גם לשיעורים?
"הלכתי לשניים־שלושה שיעורים, אבל שיגרת החיים שלי, שבה יום אחד לא דומה ליום שבא אחריו, לא יכולה לאפשר לי ללכת על בסיס קבוע. למזלי יש את ההרצאות של הרב שאול יודקביץ' באינטרנט ואני מורידה אותן, מקשיבה להן בפקקים של תל אביב. בזמן שסביבי כולם צורחים ומצפצפים, אני נוסעת, מחייכת ושולחת הרבה טוב לסביבה".
הגישה הסלחנית ליקום באה לידי ביטוי גם בעבודה?
"וואו, בטח! אתה יודע מה היה קורה אם פעם הייתי מתבלבלת על הבמה באיזה שיר? וווואווו! או־או־או!!! הייתי אחר כך אבלה במשך כמה שעות טובות והולכת הביתה עם הלקאה עצמית. אני זוכרת שלפני כמה שנים הופעתי בהתנדבות לטובת איזה בית חולים בהיכל התרבות. שרתי חמישה שירים, ולא הייתי מרוצה מאיך ששרתי. דקה אחרי שירדתי מהבמה רצתי לחדר ההלבשה, הורדתי את השמלה ועליתי על ג'ינס. אמרתי למנהלת שלי דאז, 'בואי מהר נלך מכאן. היה אסון. שרתי זוועה'. בתוך ארבע דקות היינו כבר ביציאה, ופתאום אני רואה את המפיק של האירוע רץ אלי בהיסטריה ואומר לי 'לאן נעלמת? הקהל עומד על הרגליים כבר ארבע דקות'.
"היו הרבה מאוד פעמים שהייתי ביקורתית מאוד כלפי עצמי, ובעיקר לא פיירית. הייתי חוזרת מקיסריה עם עשרות זֵרים, אבל משהו בלב היה לי כבד, למרות שהיה מדהים ודרשו הדרנים. הייתי שופטת את עצמי על הדבר הכי קטנטן שלא הלך כמו שתיכננתי, למרות שאף אחד בקהל לא הבחין בזה. החלטתי להפסיק עם זה ולהתחיל ליהנות. היום אני נהנית באמת. באמת באמת".
הלב של ריטה
ריטה החדשה כל כך נהנית מהמציאות הנוכחית שלה, שרק בשנתיים האחרונות היא הצליחה לייצר תפוקה של ארבע ריטות ישנות. ספר ילדים בשם "הלב של שירז", שתורגם לאנגלית והפך להצגת ילדים מוסיקלית בתיאטרון אורנה פורת, סרט תיעודי הנושא את שמה שישודר בקשת בשבוע הבא, סרט סטודנטים בשם "בן חוזר הביתה", דיסק שירים פרסיים, סיבוב הופעות נלווה שכלל גיחות לפסטיבל הדיוות המזרח־תיכוניות באיסטנבול, והופעה אחת מתוקשרת באולם האומות המאוחדות בניו יורק, מול אלפיים שגרירים ואורחים, שתשודר בסוכות בערוץ 24. ההופעות המוסיקליות שקדמו לזו שלה, אגב, היו של ביונסה ושל סטיבי וונדר. היא עדיין מתעקשת על איכות ומעדיפה אותה על כמות, אבל היום כבר מרשה לעצמה להגיד יותר כן לפרויקטים חדשים, לקחת סיכונים ולצאת להרפתקאות מקצועיות.
את תחילת הניקיון הנפשי והמקצועי שלה היא מסמנת בעבודה על האלבום הקודם, "רמזים", שהפיק עברי לידר. "הגעתי ל'רמזים' ממקום שאמרתי לעצמי: הגדול נהיה גדול מדי. השירה הזאת חייבת להתנקות מכל הקיסריה והיכל התרבות, ולחזור לפשוט. רציתי לחזור ללחוש באוזן, ואחרי שנים של הרגלים מקצועיים, זה היה קשה מאוד. לקח לי שלוש שנים להגיע לתוצאה הזאת. בגלל שמרגע הפריצה שלי זכיתי להופיע בחללים גדולים והייתי צריכה להגיע ווקאלית עד לאחרון האנשים שיושבים באולם, התרגלתי לשיר אנרגטית, בצורה ששולחת את הקול בעוצמות גדולות. בסופו של דבר, נהניתי לשמוע את עצמי הרבה יותר פשוטה ולחזור הביתה. ואז החלטתי לחזור באמת הביתה. לשורשים שלי. למוסיקה הפרסית".
בקיצור, להשתחרר.
"למדתי לא לפחד כשאני לא באזור הנוחות. הבנתי שזה בסדר ללכת למקומות לא מוכרים. גם לעובדה שאני בת 51 יש משקל. יש איזה גיל שרוצים להתעסק בעומקים אחרים, בלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות והמשמעויות. יש לי מזל שיש לי היום מנהלת אישית כמו רוני ארדיטי, שיושבת לי הראש ולא מאפשרת לי להתעצל. היא זאת שהכריחה אותי לכתוב את ספר הילדים ולכתוב יותר שירים".
הכתיבה באה לך בקלות?
"ממש לא. זה מרגיש כמו להקיא את הנשמה שלי החוצה. זה לגרד ולהציק למקומות הכי רגישים וחשופים. בכל פעם שאני כותבת שיר רועד לי כל הגוף, זאת אנרגיה שאני לא רגילה אליה. אבל בתהליך ארוך למדתי לא לפחד לעשות, ולא לפחד להיכשל. פעם הייתי דרמטית וטרגית עם כישלונות, כאילו זה הסוף של הסוף של הקריירה שלי. כש'חמצן' יצא, אחרי 'ריטה', 'ימי התום', 'אהבה גדולה', 'תחנות בזמן' ו'תפתח חלון', הוא מכר רק 30 אלף עותקים. אחרי שכל אחד מהאלבומים הראשונים מכר בערך 150 אלף עותקים, זה זיעזע אצלי משהו. מה שהכי הדהים אותי אז היה השמחה לאיד של כל כך הרבה אנשים. וואו. זה ממש הפתיע אותי. לא הבנתי מאיפה מגיעה כל השמחה והצהלה הזו. היה אפשר ממש לשמוע את גרגורי האושר באוויר".
הכישלון גרם לך לחשוב מחדש על דברים?
"בעיקר שאלתי את עצמי 'מי אני אם אני לא זמרת?', 'מי אני אם הייעוד שלי הוא לא לשיר לאנשים?'"
ומה ענית לעצמך?
"התשובות לא מגיעות מייד, ויש תשובות שלא מגיעות אף פעם. אני חושבת שבסופו של דבר, אחרי הרבה נבירה עצמית, הבנתי שאני חייבת לעשות הפרדה בין המקצועי לאישי, ולטפל גם באדם ולא רק באמן. שאני חייבת שתהיה לי זכות קיום בלי קשר לאמנות".
והיה גם הכישלון באירוויזיון עם "שרה ברחובות". מקום 19.
"טוב, זאת הייתה חוויה שממש נגררתי אליה. רשות השידור רצתה להכות על חטא שלא נסעתי עם 'שביל הבריחה' והציעה לי לטוס לאירוויזיון. בהתחלה זה נשמע כיף, ואז התחיל כאב ראש ענק של מציאת השיר. זה פשוט מהלך עקום שבו מולידים שיר לצורך מטרה, במקום שהוא יבוא בטבעיות. אם אתה בוחר שיר איכותי הוא לא מתאים למסגרת, ואם אתה בוחר שיר שמתאים למסגרת הוא לא איכותי. בסופו של דבר הלכנו למקום האיכותי, שלא התאים לאירוויזיון".
והוביל למפלה ולכותרות ענק בעיתונות.
"עזוב אותי מהעיתונות. בשנייה שסיימתי לשיר את השיר, אני מבחינתי כבר סיימתי את הסיוטים והכותרות השליליות שיצרתי לעצמי בראש. כל התקופה ההיא היתה סיוט אחד גדול עבורי. אנחנו גם היינו הפראיירים היחידים שהתעקשו לשיר עם תזמורת חיה. כולם הגיעו עם פלייבקים מוכנים ולחצו על הטייפ. ההפקה לא השקיעה כל כך בנגנים, וכל נגני המיתר היו זייפנים, כל אחד ניגן בטון אחר. שלא לדבר על המתופף, שהיה אסון לאומי. ביום של התחרות הטסנו את אלון הלל מהארץ כדי שייתן קצב. אמרנו, 'לפחות ננסה לעשות משהו כדי להרים את הרמה'.
"בכל תקופת החזרות בזאגרב עשיתי לעצמי כל כך הרבה כותרות שליליות בראש, שהכותרות בארץ היו מתונות יחסית למה שהתחולל לי במוח. רציתי לפרוש כל כך הרבה פעמים, והאנשים שהקיפו אותי אמרו לי: 'את רוצה לפרוש? תפרשי, אבל על הדרך תארזי מזוודה, כי תצטרכי לעזוב את הארץ. אנשים לא יסלחו לך'. בקיצור, את הרע מכל עברתי עם עצמי".
עד כמה ההתעקשות על איכות גרמה לך להחמצות בקריירה?
"גרמה, גרמה", היא צוחקת, "אתה יודע כמה שירים שכתבו לי שכבו אצלי במגירה? למה שכבו? עדיין שוכבים. יש שירים שנמצאים אצלי כבר 17 שנה כי אני לא מצליחה למצוא את הלחן המדויק שמתאים להם. היו פעמים שפיספסתי טקסטים, הם חזרו לכותבים, והפכו אחר כך ללהיטי ענק אצל אחרים".
כמו?
"לא, לא, לא. אני לא יכולה לעשות את זה לזמרות אחרות ששרות את זה היום. זה לא מכובד להגיד 'זה היה צריך להיות שלי במקור'. אני רק יכולה להגיד שהרבה פעמים קרה שפתחתי את הרדיו ושמעתי פתאום שיר עצום, שהחמצתי בגלל ההתמהמהות שלי. אותו הדבר קורה לי עם תסריטים לסדרות ולסרטים. אני כל כך קשה בבחירת התפקידים שלי בתיאטרון ובקולנוע, שלפעמים נדמה לי שכבר התייאשו מלהציע לי. יש לי חלום לכתוב תסריט עם דורית רביניאן על המשפחות הפרסיות שלנו. אני מבינה שלהמתנה שלי יש השלכות, וכנראה את יוליה אני כבר לא אשחק בתיאטרון או בקולנוע כי עברתי את הגיל.
"היו לא מעט החמצות, למשל לפני כמה שנים כשהציעו לי להשתתף בקונצרט ענק לכבוד האפיפיור ורצו שזמרת יהודייה, זמרת נוצרייה וזמרת מוסלמית ישירו יחד במופע ששודר לכל העולם. שמעתי את השיר ואמרתי שהוא קיטשי ומתקתק ושאני לא מסוגלת לשיר אותו וויתרתי. החמצתי. פיספסתי. מצד שני, אי אפשר להשאיר את העוגה שלמה".
ולא בא לך לפעמים להגיד "יאללה, תהיי קלילה"?
"בפעם האחרונה שאמרתי 'יאללה, נעשה אלבום ויהיה כיף' זה היה ב'חמצן', וראית איך זה נגמר. זה לא שבאנו לתקליט הזה כמו אל חלטורה, אלא שפשוט היה שם משהו הרבה יותר קליל ורופף מאשר בפעמים אחרות. לפעמים אנשים אומרים לי 'תוציאי יותר מהר' או 'תראי מה קורה בשוק', אבל אני מסרבת לפעול על פי חוקי הרוב. אתה יודע למה? כבר בהופעות הראשונות שלי, כשראיתי את כל הפיות של האנשים זזים עם הטקסט של השירים שלי, הבנתי איזו אחריות גדולה יש בבחירת טקסט. הרי זאת שטיפת מוח. שירים מוצלחים נשארים פה שנים, ואנשים מביעים את הרגשות דרך השירים האלה. הם אומרים את מה שהם לא יכולים להגיד בעצמם, שרים על האהבות הנכזבות או השמחות. אני המתורגמנית שלהם לרגשות האלה. אני לא יכולה לשיר סתם שיר. בגלל הגישה הזאת אני מפספסת דברים".
עדיין מאמינה באהבה
היא יכולה בקלות לשקוע במונולוגים ארוכים, עמוסי תנועות ידיים מסתלסלות. מתארת בפיוטיות את ההתרגשות שאוחזת בה כשהיא מקבלת אי־מיילים מאיראנים שהורידו את האלבום שלה באמצעות כרטיס סים שרכשו באירופה, כדי לטשטש עקבות. מדברת על החלום להופיע באיראן ביום מן הימים. השיחה נתקעת כשאנחנו מגיעים לדבר על החיים האישיים. על האישה שמאחורי הדימוי האייקוני. היא מסרבת לדבר על תביעת הענק שלה ושל רמי מול הליקון ("זה הסתיים בפשרה בין הצדדים ואני חתומה על הסכם סודיות. ואל תסתכל עלי במבט שרוצה שאני אספק לך עוד מידע"), ובוררת כל מילה על חייה האישיים.
"יש לי שתי בנות צעירות, שאני צריכה להגן עליהן מכל הפרסומים, ויש גם אדם שהיה בן הזוג שלי במשך כל כך הרבה שנים, ומה שלא אגיד הרי יקבל פרשנות של אנשים, ואני לא רוצה לפגוע".
איך זה להיות רווקה בגיל 51?
"אתה רוצה אולי תפוח? תראה כמה תפוחים יש לי", היא רצה למקרר וחושפת מדף עמוס תפוחים אדומים. "להכין לך משהו קר?"
אני רוצה שלא תתחמקי.
"די, אני לא יכולה לענות לך על זה".
למה? בסך הכל שאלתי איך זה להיות רווקה שקוראים לה ריטה.
לוקחת נשימה ארוכה וחוזרת למקומה. "אני מאמינה שזה הרבה יותר מסובך בשבילי מנשים אחרות. קודם כל, יש את כל הצלמים, שבכל פעם שאני נפגשת עם מישהו בענייני עבודה או יושבת עם איזה בן דוד או ידיד, הם רצים אחרינו, ולמחרת אני רואה באינטרנט כותרת 'החדש של ריטה'. יכול להיות שאם הייתי צעירה ונטולת ילדים הייתי משתעשעת מזה ונהנית מהחשיפה, אבל כשיש בבית שתי בנות צעירות, זה גורם לי הרבה אי נוחות. לפעמים אני גם חושבת לעצמי, 'אלוהים, מה האנשים בבית חושבים עלי עם כל הכאילו־גברים שיש לי? חוסר הפרטיות מציק לי במיוחד".
לאן באמת את יוצאת לדייט?
"זאת בעיה. בעיה רצינית. תשמע, העולם השתנה ואני השתניתי. התחתנתי עם החבר הראשון שלי, ואני צריכה ללמוד מחדש להכיר את עצמי. אני מוצאת פרטיות רק בבית שלי ובנסיעות לחו"ל. אני מאוד אוהבת את איטליה וספרד, לדעתי בגלגול הקודם הייתי צוענייה. בחו"ל אני יכולה להיות כמו ילדה. להשתטות, ללכת יחפה או להתחיל לשיר באמצע הרחוב. אבל אלו החיים שלי, ואני לא מתלוננת. זכיתי בכך שיש בי באמת ובתמים אהבת אדם, כך שאני מקבלת הכל בהבנה, וגם שמחה שהאהבה אלי נרגעה והפכה מהיסטרית לאהבה משפחתית. זה מחמם לי את הלב בכל פעם מחדש".
בהופעה הנוכחית שלך את שרה את "הכניסיני תחת כנפך", ואולי זה בראש שלי, אבל לשורה "אומרים אהבה יש בעולם - מה זאת אהבה?" את יוצקת משמעות חדשה. את יודעת מה זאת אהבה?
"תמיד ידעתי".
ואת עדיין מאמינה בה?
"איזו שאלה. בטח! אני חושבת שהיום, יותר מתמיד, אני לגמרי מוכנה לזוגיות מדהימה. עכשיו רק צריך למצוא את החצי השני".
אז אפשר להכיר לך מישהו? יש גבר איכותי פנוי בן 55 שאני מכיר.
"למה 55?"
את בת 51.
"אז מה? אני צריכה לצאת עם מבוגרים ממני? מה רע ב־45? בהוליווד הן יוצאות עם הרבה יותר צעירים מהן", היא צוחקת צחוק פרוע.
אז נניח שעכשיו גבר בן 45 קורא את הכתבה הזאת ורוצה להיפגש איתך. איך הוא מגיע אלייך?
"הוא צריך להיות גבר אמיץ וחזק, והוא כבר ימצא את הדרך. אתה יודע, אנשים חושבים שאני דמות חזקה ואולי חוששים ממני, אבל אני לא מחפשת אנשים עשירים שיממנו אותי או ישלחו לי מטוסים. אני צריכה חבר שפשוט יוכל להכיל אותי. מישהו שיהיה עוצמתי בנשמה שלו".
איך זה שזה לא קרה עד עכשיו?
"עזוב, זה יותר מדי בשבילי".
למה כל כך קשה לך לדבר על זה?
"כי יש דברים שהם לא מעניינם של אחרים. אתה יודע שעד היום יש אנשים שרואים אותי ברחוב עם העגלה של הבת של אחותי ושואלים אותי אם זאת משי, למרות שמשי כבר בת 21 וחצי? לאנשים יש בראש קיבעונות ופרטי מידע שבורים או בדויים. אני יודעת שתשמח לשמוע על הגירושים מרמי, אבל זה שייך לחלק אחר בחיים שלי. עברו מאז יותר משש שנים. עד מתי ישאלו אותי על זה? מילא אם זה היה קורה לפני חצי שנה וזה היה טרי.
"אבל אתה יודע מה? על העניין של זוגיות חדשה אני אענה לך, כי זה שייך להווה שלי. אתה שואל אותי על זוגיות? ברור שהייתי רוצה. אני הבן אדם הכי זוגי בעולם. אבל בגירושים לא רק מדובר בזוג אנשים שמתגרשים, יש את הילדים, שכל האדמה נפערת תחת רגליהם והם נחבטים בסערה הזו, ויכול להיגרם להם נזק רגשי לכל החיים, אם במודע ואם לא במודע. לא יכולתי בשנים הללו להרשות לעצמי זוגיות חדשה ואמיתית. כדי לבנות זוגיות צריך להקדיש את כל הלב והנשמה, לתת לזה תשומת לב וחשיבות. ואת זה לא יכולתי להרשות לעצמי. רציתי להקדיש את כל זה לבנות שלי, להראות להן שהן הדבר הכי חשוב בעולמי, שיש להן קרקע בטוחה לדרוך עליה, ובסופו של דבר, שהן ירגישו שהן הדבר הכי חשוב בבית שלהן. היתה שנה אחת שאפילו לא הרשיתי לעצמי לצאת לשתות קפה עם חברות, כדי שבשנייה שהן יקראו בשמי, הן ימצאו אותי בבית.
"מלבד העבודה שלי, ההופעות והאולפנים, שברבים מהם כל אחת היתה איתי בתורה - חיי מוקדשים להן. ולא בגלל שום התחסדות ושום קורבנות. חלק הארי של הנשמה שלי נמצא בהן, אז איך אני יכולה לצאת ולבלות אם יש לי ילדה בוכה בחדר? למי יש לב לבלות במצב כזה?
"בתקופה הזו, של כמעט שש השנים האחרונות, היו לי שתי מערכות יחסים בנות חצי שנה. אבל הן היו מערכות יחסים חבריות וקלילות, שלצד השני היה ברור שזה על בסיס של זמן פנוי. שיש את משי ונועם, שבכל רגע שהן זקוקות לי, גם אם אנחנו יוצאים - בטלפון אחד אני חוזרת הביתה".
מבחוץ הכל תמיד נראה זוהר בחיים של אנשים מפורסמים.
"זה מגוחך. אנחנו בדיוק כמו כל אדם אחר: נשברים, מתרסקים וכואבים, וכמו משחק הביצים במחשב - כל הזמן רצים לתפוס באוויר את הביצים, לפני שייפלו לרצפה ויישברו. בדיוק כמו כולם אנחנו מחבקים את הבכי של אנשי הבית, כל אחד בתורו. אני מתארת לעצמי שהציבור מדמיין אותנו על־אנושיים, רואה רק את הזוהר והנוצץ, אבל אחרי הופעה בקיסריה, עם האורות והצלצולים, למחרת אני עושה גולגול בשיער, מפשילה את השמלה ועושה ספונג'ה, כביסה וכלים. ככה הבנות שלי יידעו שגם אם אלוהים הגשים לך חלומות מדהימים, בבית ובנשמה הצניעות והפשטות הן הדבק האמיתי".
את חושבת שהצלחת להביא את הבנות שלך לקרקע בטוחה?
"היום אני מרגישה בפעם הראשונה שהן במקום בטוח. הן מעוצבות ומאושרות ובטוחות, ובפנים הן יודעות בבירור שיש להן את אמא, שבאש ובמים תיתן את חייה בשבילן. ולכן אני יכולה עכשיו לזמן לי זוגיות חדשה ואמיצה. שמרתי כל השנים הללו את החיבוק הכי אוהב לגבר, את פרפורי הלב הכי נפלאים לאהוב, ולישון בחיבוק כף אל גב עם זה שאוהב ויאהב אותי. עכשיו אני יכולה להקדיש לזה את תשומת הלב הנשית שלי, בלב שלם. וגם אם במקרה פיספסתי את הרכבת - אני לא מצטערת על זה לאלפית השנייה. אי אפשר לבנות משהו חדש לפני שאתה מקדיש תשומת לב אמיצה לאיחוי של השברים. אם הזוגיות הזו אמורה לבוא, אז היא תבוא ותיכנס למקום הרבה יותר יציב, בטוח ומלא בשמחה, בניגוד לשנים עברו".
איך את עם הגיל?
"בחיים לא הרגשתי כל כך טוב עם עצמי. לא בגיל 17, לא בגיל עשרים ולא בגיל ארבעים. אני לא רוצה לחזור שנייה אחורה. באמת באמת. אני נשבעת! אני חושבת שברגע שנכנסים לעומקים הנפשיים ולא נשארים ב'בלבלה' של הקליפה החיצונית, נמצאים במקום שלם. להגיד לך שאני מסתכלת במראה ולא רואה איזה קמטון? אני רואה. אז מה? אישה בגילי שמתעסקת כל היום עם המראה שלה היא נורא מסכנה בעיניי, כי זה גיל שבו דברים אחרים אמורים להיות הרבה יותר משמעותיים. הדבר הסקסי האמיתי זה מה שפורץ מבפנים. עובדה שהרבה גברים צעירים מחזרים אחרי נשים בשלות יותר".
בסרט התיעודי עלייך יש סצנה שבה אבא שלך מעביר לך ארגז עם כתבות ותמונות שאסף מתחילת הקריירה שלך בשנות השמונים, ואת מסתכלת וקוראת לעצמך "עקומה". הרגשת עקומה?
"תמיד הייתי עקומה. היה לי פרצוף עקום. עין אחת פה ועין אחת שם", היא צוחקת. "אולי גם עכשיו אני עקומה, ואני אראה את זה רק בעוד כמה שנים. פעם חשבתי שאני מאוד לא יפה, בלשון המעטה. בעצם, תמיד. לא אהבתי את מה שראיתי. לא שאמרתי לעצמי שאני מכוערת, אבל פשוט לא הייתי מרוצה. לפעמים אני צוחקת ואומרת שנולדתי כמו סקיצה של אלוהים, שהוא לא סיים את העבודה. יש לי גידים ארוכים מדי ואני לא יכולה לרוץ. הכל אצלי גמיש מדי, ואני כל הזמן צריכה לחזק את הגוף. כבר 13 שנים שאני עושה פילאטיס על בסיס קבוע. אני משתדלת להיות אסתטית כי זה חשוב גם לנפש. למדתי את זה מאמא שלי. כשהיא היתה יורדת לזרוק זבל היא היתה מחליפה בגדים ולובשת בגד יפה, מורחת אודם ויורדת אל הפח.
"כשהתחלתי להבחין שהבנות שלי מסתכלות במראה ולשמוע אותן מביעות חוסר שביעות רצון מעצמן, זה היה רגע שאמרתי לעצמי: 'או־או! הן שומעות אותי, וזה חייב להיפסק מצידי'. הן ינקו את הביקורת העצמית הזאת ולא הייתי רוצה שהן יהיו ככה כלפי עצמן. אז היום, מדי פעם, אני מפרגנת לעצמי לידן. מנסה ללמד אותן שזה חשוב לפרגן לעצמך. יש לבת שלי חברה שאומרת כל הזמן כמה שהיא חולה על עצמה ומאוהבת בשיער שלה ובגוף שלה. אני מעריצה אותה. זאת יכולת מדהימה בעיניי".
להבדיל מהן, שנשפטות על ידי המעגל הקרוב, את נשפטת על ידי אומה שלמה. את רואה את עצמך עושה ניתוח פלסטי ביום מן הימים?
"אני לא שוללת שום דבר. למרות שצלקות זה דבר שמפחיד אותי".
שוברת את החומות
גם בגיזרת הפחד חל אצלה שינוי. הפרידה המתוקשרת מחברת התקליטים שדאגה לכל צרכיה ("הייתי מוציאה חשבונית, מקבלת צ'ק פעם בחודש ולא מתעסקת בכלום") והפרידה ממנהליה חייבו אותה להסתגל למציאות חדשה, שבה היא לא רק הזמרת המבצעת, אלא גם מעורבת בפרטים הקטנים, ובעיקר נגישה לאנשים שעובדים איתה ורוצים לשתף אותה בדעתם המקצועית. "פעם היו מגוננים עלי מכל מיני סיבות והגישה אלי היתה נחסמת", היא מספרת.
"האנשים החדשים שמקיפים אותי אמרו לי: 'את יותר מקול. את אמנית שצריכה להשאיר פה מורשת ואמירה'. אני לא אתן עוד שיצירה שלי תהיה שייכת למישהו אחר. אני לוקחת היום שליטה כמה שיותר, מסתכלת כמה צעדים קדימה וחושבת על הכל. אני חושבת שטעות של הרבה אמנים היא שהם רק אמנים ולא מעורבים בכל מה שמסביב. גם אני הייתי במקום הזה".
בהפקת הדיסק האחרון השקיעה ריטה יותר מחצי מיליון שקלים מכספה, סכום חסר תקדים ביחס לאלבום מקומי. במופע היא מתעקשת על להקה שלמה, שכוללת תשעה נגנים, ועוד צוות עצום של אנשים מסביבה. "הייתי חייבת את הפרויקט הזה למען עצמי. פעלתי מהבטן, כמעט ללא מחשבה. אחרת לא הייתי משקיעה כל כך הרבה כסף, שלא יוחזר ממכירות. ידעתי שאני לוקחת סיכון עצום. אחרי הכל, לא הקלטתי חומרים בצרפתית, באיטלקית או בתימנית, אלא בפרסית, שהיא כרגע שפה מוקצה פה. זה היה כמו נביעה שבקעה ממני, ואף אחד לא היה יכול לעצור אותה. גיליתי שנאמנות עצמית מובילה אותנו למקומות שלא חשבנו עליהם. מעולם לא דמיינתי שאגיע לשיר באו"ם, ולא העזתי לחשוב שהדיסק הזה יגיע לאיראן ושהשירים שלי יושמעו שם בחתונות".
למה לא תירגמת את השירים לעברית?
"במקור היתה לי כוונה לתרגם חצי מהם, ועבדנו עם מיטב הכותבים, אבל זה לא היה זה. בשלב מסוים הבנתי שאו שאני הולכת על זה עד הסוף ושומרת על אותנטיות, או שאני גונזת. אני יכולה לומר שזו הלידה שלי מחדש. החזרה לרחם, לשורשים ולמורשת שלי. אני זוכרת שבהופעה הראשונה, רגע לפני שנכנסתי לבמה, החלטתי לשים בצד את נעלי העקב ולהופיע יחפה. הייתי חייבת להרגיש את האדמה ולהיות נטולת כל פוזה".
איך היה להופיע באולם האו"ם בניו יורק?
"זו היתה נקודת השיא של הקריירה שלי. אחרי כל כך הרבה שנים של כל מיני זהויות, היתה בפעם הראשונה רק זמרת ואמנית. באיראן הייתי במשך שנים היהודייה, בישראל הייתי במשך שנים הפרסייה. תמיד הייתי קצת דחויה. אחר כך הייתי אישה מצליחה בעולם של גברים, ופתאום אני רק הזמרת. הקול. בלי כל מיני כותרות נלוות. לפני ההופעה ניגש אלי מזכ"ל האום, באן קי־מון, ואמר לי: 'מהפכות שלמות התחילו דרך האמנות והמוסיקה. יש לך את הזכות לחבר בין אנשים ולחדור למקומות שלפוליטיקאים אין בהם דריסת רגל. את לא יכולה לקחת את התפקיד הזה בקלות ראש. העובדה שאת יהודייה, ישראלית, איראנית ואישה מעניקה לך הרבה כוח. השתמשי בו בחוכמה".
ולחשוב שבעבר הזעת כדי לפרוץ בחו"ל. היו לך שני סבבי ניסיונות עם אלבומים שהוצאת באנגלית ולא צלחו. מה לא עבד שם?
"אחרי הפריצה בארץ היו בין האנשים שהקיפו אותי כאלה שחשבו שזה הזמן לפרוץ באירופה. בדיעבד, זה היה כמו למכור קרח לאסקימוסים. יש להם כל כך הרבה זמרות מדהימות. אני מניחה שאם הייתי משתרשת שם במשך שנים אולי הייתי מצליחה להביא בשורה מסוימת, אבל אז הייתי רחוקה מאוד ממה שאני פה. פה אני שרה את האמת שלי. מעבר לזה, לא באמת יכולתי לעשות את זה טכנית, כי הייתי עסוקה במחויבות מקצועיות בארץ וגם לא רציתי להיות רחוקה מהמשפחה. מייד אחרי האלבום הראשון שלי בארץ, חברת 'טלדק' הבינלאומית, שהחתימה בעבר את עפרה חזה, החתימה אותי והוצאנו את 'Breaking Those Walls', שמכר ארבעים אלף עותקים בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ. הם רצו עוד אלבום, אבל לא הייתי מסוגלת להתנהל גם בארץ וגם בחו"ל. לא הייתי מסוגלת לקחת את הפקלאות ולנסוע".
אחינועם ניני ודוד ד'אור הצליחו.
"אני מעריצה אותם על זה. דרושות לשם כך יכולות נפשיות והמון טרטורים, שאני לא רציתי. לפני 14 שנים חברת התקליטים 'יוניברסל', שהחתימה את אבבא, מריה קארי, סטיבי וונדר ועוד הרבה אמנים, החתימה אותי והוצאנו את 'Time For Peace'. הם רצו שאני אתחייב לעוד אלבומים, והייתי בדילמה. ישבתי יום אחד עם אבא שלי, ושאלתי אותו מה לעשות. אבא שלי, שהיה איש חכם מאוד, אמר לי: 'אם תיקחי זכוכית מגדלת, תשימי אותה על דף מתחת לשמש ותזיזי אותה כל כמה שניות, לא יקרה כלום. היא אולי תחמם את הדף, אבל היא לא תשרוף אותו. אם תסעי לחו"ל אולי תהיי קצת מפורסמת פה ושם, אבל לעולם לא תהיי מוכרת כמו בארץ. פה יש לך יסודות של אמן אמיתי. אם תציבי את זכוכית המגדלת על מקום אחד בלבד ולא תזיזי אותה, הדף יתחיל לבעור'. יש משהו יותר חכם מזה?"
אבא שלה, שמואל, נפטר לפני חצי שנה בגיל 86. "לא גיל צעיר, ועדיין זה מרעיד כשראש המשפחה נפטר. אנחנו עדיין מאוד מבולבלים, אף אחד לא מוצא את מקומו בתוך המערכת", היא מנמיכה את קולה ועיניה מתמלאות בדמעות. "המוות שלו היה המוות הקרוב הראשון שאני חווה. אני מרגישה שזכיתי להגיע לגילי ולא להכיר את הרגש הזה עד היום. אבא שלי נלחם כל חייו בכל כך הרבה מחלות. היה לו גידול בעין, ובערך מגיל שש הייתי אמורה להיפרד ממנו. תמיד הייתי מתפללת לאלוהים 'תן לו עוד קצת זמן', ואני מרגישה שהוא נענה לתפילותיי. יש בי גם הקלה מסוימת, כי אחרי כל השנים שהוא סבל, נכנס ויצא מבתי חולים, אני מתנחמת שכבר לא כואב לו בשום מקום בגוף. הנשמה שלו משוחררת.
"בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא כבר היה בבית חולים. כל כך רציתי לשמח אותו ואמרתי לו 'אבא, אתה יודע שבשבוע הבא אני מופיעה באו"ם?' הוא הסתכל עלי במבט של ילד ואמר לי: 'אני כל כך רוצה לראות את זה'. אמרתי לו: 'אתה תראה, אבא'לה. אתה תראה'. והוא ענה לי בפרסית: 'אני מפחד שלא אספיק'. הוא נשמע כמו ילד קטן שמתאווה למשהו. והוא לא הספיק. נסעתי להופיע באו"ם כמה ימים אחרי שהוא נפטר. זה לא היה קל, אבל הייתי חייבת לעשות את זה. גם בשבילו".
מה הוא היה עבורך?
"אני אספר לך סיפור קצר: יום אחד, כשהייתי קטנה, הלכתי עם אחיות שלי לקטוף תפוזים בפרדס של מישהו זר. היינו שמחות, וחזרנו הביתה עם כל התפוזים. אבא שלי כעס, ביקש מאיתנו שניקח אותו לפרדס ושנראה לו את העץ, והניח את התפוזים מתחת לעץ. אם הוא היה יכול לחבר אותם עם נייר דבק, הוא היה עושה את זה. היה חשוב לו שנהיה אצילות וישרות. שאם שכנה צועקות עלינו כי עשינו רעש, בלי כוונה, שלא נרים עליה את הקול בחזרה. תמיד להתנהג באצילות. האמת? אני חושבת שחלק מזה לא עשה לי טוב, כי לקח לי שנים ללמוד לעמוד על שלי".
איך את מתמודדת עם החיסרון שלו?
"הוא איתנו", היא מצביעה על נר נשמה גדול שדולק. "אני מדברת אליו לפעמים".
בקול רם?
"כן, בקול רם. גם ליד הבנות. אומרים שבשנה הראשונה הנשמה מסתובבת בינינו, אז אני אומרת לו, 'אבא, כפרה עליך. אני מתה עליך'. אני משתפת אותו במה שעובר עלי. אתה יודע מתי הוא חסר לי? בהופעות. אבא שלי כמעט לא החסיר אף הופעה שלי. אני מתגעגעת למראה של הראש שלו מבצבץ מבעד לקהל. לעיניים ולידיים שלו. לפני כמה לילות חלמתי שהוא עומד זקוף מולי עם חליפה, ירדתי לרצפה ונישקתי לו את הרגליים מכפות הרגליים ומעלה. אמרתי לו, 'אבא, כפרה, אני מתגעגעת אליך'. ואז התעוררתי".
בסרט שומעים, לראשונה, את נועם ומשי שרות, ואין ספק שהתפוח לא נפל רחוק ממיתרי הקול שלך ושל רמי. את מעודדת אותן לשיר?
"אני מעודדת אותן לשיר, אבל גם ללכת בעקבות החלומות שלהן. לא הייתי רוצה להשפיע אפילו במילימטר על כיוון החיים שהן יבחרו. נועם בת 12 וחצי, ועוד לא יודעת מה היא רוצה לעשות. בכלל היא נולדה יותר בוגרת מכולנו, וכשהיא מסתכלת על החיים שלנו היא לא בטוחה שהיא רוצה להיות זמרת או שחקנית, בגלל המחיר שמשלמים על היעדר הפרטיות. למרות שיש לה הרבה כישרון ואת הגאוניות המוסיקלית של רמי. היא מנגנת ויש לה קצב ובלוז בתוך הגרון. אפשר לראות איך זה עבר בתורשה מהגאון הראשי. משי בת 21 וחצי, רוצה להיות זמרת וברור שהיא גם תהיה. אבל היא עושה את זה לאט לאט ובקצב שלה. היא עדיין לא רצה לעשות אלבום".
כשהן שרות בבית את נותנת להן טיפים מקצועיים?
"אם הן מבקשות. משי לפעמים משמיעה לי שירים שהיא כותבת, ואני נותנת לה דעה מקצועית אמיתית. לפעמים היא מתעצבנת מהכנות שלי ואומרת לי שזה לא אמהי מצידי. אני עונה לה: 'את לא יכולה לבקש את דעתי המקצועית ואז לצפות שאני ארמה'. אני יכולה להביט הצידה בדברים אחרים, אבל לא בדבר הזה שהוא כל כך מדויק אצלי".
חוויות חדשות
אם לא קיבלתם מספיק מנת ריטה בשנים האחרונות, הרי שבקרוב צפויה לכם מנה גדושה ממנה על המסך הביתי שלכם על בסיס שבועי. היא מתיישבת על כס השופטת בתוכנית "הכוכב הבא", מתיחת הפנים החדשה של קשת וטדי הפקות למותג הוותיק "כוכב נולד", לצד צביקה הדר, אייל גולן ואיש יחסי הציבור רני רהב. פורמט התוכנית, שעבר שינוי דרמטי, מעביר את בניית הנבחרת לצופים בבית, שיוכלו באמצעות אפליקציה מיוחדת שפותחה במאקו להחליט בשידור חי מי מהמתמודדים ייכנס לנבחרת. לראשונה בטלוויזיה, אומרים לנו, הצופים יקבעו באמת, בזמן ביצוע השירים, מי עובר לשלב הבא.
במהלך האודישנים ראיתי את ריטה מתעניינת בסיפורי חייהם של המתמודדים, מחמיאה להם על הסטיילינג ולא פעם גם מצטרפת אליהם בקול שני. מצד שני, בראיונות בימים האחרונים כבר הספיקה להבטיח שהיא תהיה השופטת הכי קשוחה.
כבר כמה שנים ששמך מוזכר מדי שנה כמועמדת אפשרית לשיפוט בתוכניות הריאליטי המוסיקליות. הפעם הציעו צ'ק שמן במיוחד?
"הצ'ק היה תמיד שמן במיוחד", היא פורצת בצחוק, "השיקול הכלכלי מעולם לא היה שיקול. בכל שנה קיבלתי פנייה, ובכל פעם הייתי אומרת לעצמי ולמי שפנו אלי, 'אבל מי אני שאשפוט?'"
אז מה השתנה הפעם?
"הרבה דברים. המציאות, העולם, הטלוויזיה ובעיקר אני. אני נמצאת בתקופה בחיים שאני אוהבת לחוות חוויות חדשות. לפני שנה התארחתי באחת התוכניות של 'כוכב נולד', כשהם שרו שירים שלי וקצת עזרתי והכוונתי, ובפעם הראשונה הרגשתי שאני קצת מוכנה לדבר הזה. זה בא מעצמו".
הרבה מוסיקאים ותיקים יוצאים נגד התוכניות האלה. חמי רודנר אמר במוסף הזה שזה "זיהום תרבותי".
"אני חושבת שכל אחד שנחשף בתוכנית הזאת ורוצה להמשיך חייב לקחת את הפקלאות שלו וללכת ללמוד שלוש שנים בבית צבי או ב'רימון' או בכל מסגרת אחרת. חייבים להגדיל את הידע וההבנה האמנותיים. זה בדיוק מה שאני עשיתי אחרי הצבא כשסיימתי להקת צבאית, שם הופעתי במסגרת הצמד 'רמי וריטה'. הציעו לי להתחיל לעבוד על אלבום, זה היה חלום חיי, אבל הרגשתי שאני חייבת ללמוד לעשות את זה כמו שצריך. הנחתי שאם קיבלתי הצעה באותו שלב, אז אקבל גם אחר כך. זה היה סיכון, אבל הוא השתלם לי בענק. 'הכוכב הבא' היא לא סוף הדרך אלא רק ההתחלה. וכמובן, זאת תוכנית בידור, צריך לקחת אותה בפרופורציות. מה אנחנו עושים כזמרים? מבדרים. זה מזהם תרבותית? ממש לא. זה לא 'האח הגדול' עם המריבות. לשיר זה דבר כל כך מתוק, זה מגיע מתוך האדם, וזה כל כך רוחני. אני מקווה שאני אביא לתוכנית את ההבנה שמי שרוצה להיות זמר צריך להיות אמן, לא סלב. אני חושבת שהנוער של היום מאוד מתבלבל בדבר הזה".
בקיצור, עם כל האיכות שאת מקפידה עליה, בסופו של דבר הלכת למיינסטרים.
"אבל גם עשיתי פסטיגל לפני שלוש שנים, וזאת היתה חוויה נהדרת. אני לא סגפנית. אני לא דתית. ואתה יודע למה הלכתי לפסטיגל?"
כי גם שם חיכה לך צ'ק שמן?
"כי היו שם ילדים קטנים קטנים קטנים. טף. היה לי נחמד לפגוש גם אותם. אני מבינה שיש מי שירימו גבות בנוגע ל'הכוכב הבא', אבל אני עושה הרבה פחות חשבונות של מה יגידו עלי ומרשה לעצמי סוף סוף הרבה יותר. הגעתי להבנה שיש לי מספיק ניסיון ויכולות כדי לשבת שם ולתת הכוונה. האמת היא שלפני שהתחלנו את הצילומים הייתי בטוחה שאני אהיה דרדל'ה. אני לא בן אדם מעליב, ופחדתי שארגיש צורך לגונן על המתמודדים. אבל הפתעתי את עצמי בזה שאני מאוד מאוד כנה ואומרת באמת את מה שאני חושבת. אני באמת במקום אחר בחיים שלי".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו