משכר ומתוק מדבש

"אתה העיתונאי?" הקול הרועם החריד אותי מקריאה של הודעת טקסט בפינה היחידה מחוץ לתחנת הרכבת בנתניה שיכולה היתה להגן עלי מקרני השמש של אחר הצהריים. הודיתי בעובדות ולפני שהספקתי להגיד שלום, חטפתי נזיפה בנוגע למקום שבו בחרתי לשבת. איך יכולתי לדעת שהפינה שמצאתי נסתרת לא רק מהשמש אלא גם מעיני כל מי שמגיע לתחנה? איך יכולתי לדעת שאהוביה ארליך יצא מהבית בלי טלפון, ולא היתה לו שום דרך ליצור איתי קשר? 

"איפה הטייפ שלך?" הוא שאל כשנכנסתי לטנדר, בעודו מתמרן אל מחוץ למגרש החניה. התנצלתי. כלי העבודה המועדפים עלי היו תמיד הפנקס, העט והזיכרון. ארליך, בן 81, הסביר לי שזו לא הפעם הראשונה שהוא פוגש עיתונאים. בפעמים הקודמות הוא דיבר על העבר הצבאי שלו ועל קרבות מול הסורים ברמת הגולן. בשיחות כאלה כדאי באמת שיהיה טייפ, כדי ששום דבר לא ייצא מהקשרו. במהלך הנסיעה הקצרה לביתו במושב אביחיל, הסכמנו ששיחות על דבש הן לא מהסוג שמחייב תיעוד מוקלט. 

באביחיל חיכה לנו יהודה קנדל, בן 69 מכפר פינס, שקיבל את אות המופת על גבורתו בקרב בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. ארליך הביא כוסות יין קטנות ומזג לנו שיכר דבש. למשקה היו צבע צהבהב כהה וריחות מתוקים, מחומצנים מעט. ציפיתי להתקפת מתיקות, אבל הופתעתי לגלות מרקם קליל יחסית ועקיצה אלכוהולית שהצליחה לאזן את המתיקות. ארליך העריך את רמת האלכוהול בעשרה אחוזים בערך. "יש דרך לבדוק את זה", הוא אמר בטון שגרם לי להבין שבדיקה מהסוג הזה לא מעניינת אותו בכלל. 

קנדל גם לא אוהב את השם החדש יחסית של מקצועו. "למה דבוראים?" הוא מתרעם, "אם מישהו מגדל פרות קוראים לו פראי? אם מישהו מגדל תרנגולות, קוראים לו תרנגולאי?" אחרי כל כך הרבה שנים בכוורות, הדמיון בצליל המילים כוורן וקברן לא מפריע להם. הם רוצים לדבר על נפלאות הדבורה. 

החרק הקטן והחרוץ הזה מפיק לא פחות מארבעה מוצרים. דבש, המוצר המוכר ביותר, אבקת פרחים, דונג ופרופוליס - תערובת של שרף, דונג וחומרים שמפרישה הדבורה. הפרופוליס, המופק בכוורות ביחס של גרם אחד לכל ק"ג דבש, שימש את הפרעונים כחומר חניטה. עם כל הכבוד לדבש ולפרופוליס, ייצור של חומרים לשימוש האדם הוא לא התפקיד החשוב ביותר של דבורת הדבש, אלא ההאבקה. הדבורים הן האחראיות הבלעדיות להפריה של צמחים בטבע. בלי דבורים שיפרו את הצמחים לא יתאפשר קיומה של חקלאות. 

זיהום אוויר, קרינה סלולרית ומתקפת וירוסים אכזרית צימצמו משמעותית את מספרן של דבורי הדבש בשנים האחרונות. גם הפרדסים שנעקרו בשרון והפכו לפרויקטים מפוארים למגורי אדם, השאירו את הדבורים בלי עצי הדר להביא מהם צוף לכוורות. בניסיון לשפר את המצב, קרן קיימת לישראל מחלקת שתילי עצים שיכולים להיות מקור לצוף כדי להרחיב את שטחי המרעה של הדבורים, ובד בבד עוסקים המדענים בניסיונות למצוא תרופה לווירוסים ולטפילים הפוגעים באוכלוסיית הדבורים. בישראל יש כיום כמאה אלף כוורות, אולם לדברי ארליך וקנדל רוב הדבש שאנחנו צורכים מיובא. 

ארליך למד להכין שיכר דבש מהסבא שלו, חיים טפר, שהיה עושה יין מפירות ואפילו זכה בפרס בתחרות בינלאומית בלונדון בשנת 1930. הנכד הצעיר עזר לו להכין ליקרים וספירט. אביו של ארליך, שכתב את המאמר הראשון בעברית על גידול דבורים, סיפק את חומר הגלם. "כמה פעמים אתם נעקצים ביום עבודה?" שאלתי. ארליך אמר שיום עבודה רגיל יכול להסתיים ב־400 עקיצות ומיהר לעדכן אותי שקיים חיסון מיוחד למי שרגיש לעקיצות דבורים. רק אחרי שהוא היה בטוח שכיסינו את כל הנושאים, הסכים למסור לי את המתכון. לא הקלטתי, אבל אני כמעט בטוח שרשמתי אותו נכון. 

שליש דבש ושני שלישים מים. מרתיחים את התערובת לזמן קצר מאוד, כדי להשמיד את השמרים הזרים. מעבירים את תערובת הדבש והמים לבקבוק גדול, מוסיפים שמרים ומכסים את פיית הבקבוק בבד צפוף, על מנת לאפשר יציאה של CO2 ולמנוע כניסה של חומרים זרים. לאחר חודשיים שבהם הסוכר שבדבש הופך לאלכוהול, שיכר הדבש מוכן לשתייה.

שנה טובה ומתוקה וחג שמח!