מנפצי המיתוסים

מיליארד צופים ברחבי העולם ראו את הסרט "צלילי המוסיקה", בכיכובם של ג'ולי אנדרוז וכריסטופר פלאמר מאז שיצא לאקרנים ב־1965, מה שהופך אותו לאחד הסרטים הנצפים בהיסטוריה. הוא גם זכה ב־5 אוסקרים, כולל הסרט הטוב, ובכמות מסחררת של פרסים נוספים. הסרט אהוב מאוד על דורות של צופים, בלי הבדל גזע דת, מין וגיל. אפילו בארץ ידע כל ילד, לפחות ילד בן גילי, לשיר את "דו, הוא דוב לבן צפוני, רה הוא רע מאוכזב".

ומהו המקום היחיד בעולם שבו נכשל הסרט כישלון חרוץ, ובמשך 50 שנה לא הוצג, לא כמחזמר בימתי ולא כסרט הוליוודי? זלצבורג, כמובן. העיר שבה מתרחש סיפורה של משפחת פון טראפ, על הנזירה המזמרת שהופכת לאשתו של הקפטן פון טראפ, מפקד צוללת וגיבור לאומי, ולאמם של שבעת ילדי המשפחה, שהיא אומנתם. אין נביא בעירו. 

ולמה זה נכשל דווקא שם? אז זהו, שלזה יש כמה גרסאות, שסרטו של ניקולאס האמונד (ששיחק בסרט המקורי את אחד מילדי המשפחה) מציג. המחזמר, והסרט שהופק בעקבותיו, מבוססים על האוטוביוגרפיה של מריה פון טראפ (המגולמת על ידי אנדרוז). רבים יודעים שהסרט אכן מבוסס על סיפור אמיתי, אבל לא בהכרח נאמן למקור בכל הפרטים. לכן אחת הגרסאות הנמסרת על ידי תושבי העיר, ללא הנד עפעף, היא שזה בגלל אי דיוקים גיאוגרפיים..."הווילה של פון טראפ בסרט היא לא הווילה הנכונה..." טענה אחרת גורסת, שהם מעדיפים למתג את עצמם בעולם כעירו של מוצרט - ולא של מחזמר הוליוודי. 

ויש זלצבורגאים שטוענים להגנתם, שמריה האמיתית היא לא בדיוק אנדרוז הסימפטית והחביבה של הסרט, אלא אישה קשה ותובענית, והצורה בה מתוארת המשפחה היא אידיאליזציה של האמת. זה כנראה נכון, כי האמת, המתגלה בסרט, היא שמריה האמיתית, שנולדה בתוך קרון רכבת ב־1905, נלחמה כלביאה על הישרדות המשפחה. היא השליטה בה משמעת ברזל, וכאשר הגיעו לארה"ב חסרי פרוטה היא מיתגה את המשפחה כלהקת זמר, שבמשך 20 שנה נדדה ברחבי ארה"ב, בין אם זה מצא חן בעיניהם או לא (הקפטן מאוד לא אהב את זה). 

הלהקה זכתה להצלחה רבה, משום שהתאימה ככפפה ליד לערכים האמריקניים השמרניים של משפחה, ומאחר שהרפרטואר שלה כלל בעיקר שירי עם ומזמורים דתיים - התאימה לבילוי "נקי" עם הילדים. העובדה שהם גם ברחו מהנאצים לאמריקה הוסיפה להם עוד מימד ערכי נכון. אגב, היציאה שלהם מאוסטריה היתה הרבה פחות דרמטית מהבריחה המתוארת בסרט: הם פשוט עלו על רכבת לאיטליה והמשיכו לאמריקה. עוד מיתוס נופץ. 

אבל כל אלה נשמעים כתירוצים עלובים, והם אכן כאלה. כי האמת ההיסטורית היא שהאוסטרים מסרבים להתמודד עם עברם הלא נוח בתקופת מלחמת העולם השנייה. ב־1938 פלשה גרמניה הנאצית לאוסטריה וסיפחה אותה במה שקרוי ה"אנשלוס". לכאורה, אוסטריה נכנעה לפולש חזק ממנה בהרבה, ולכן אין בהם אשמה; למעשה, הם שוכחים לציין כי הפולש האכזר נתקבל ברחובות וינה בתרועות שמחה ובהתלהבות אקסטטית.

בית פון טראפ קיים עד היום בוורמונט, ורבים עולים אליו לרגל בכל שנה. שלושה דורות של בני המשפחה מתגוררים בו, מה שמניח יסוד לתקווה, שהפי אנד ייתכן גם בחיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו