הדבר היחיד שיש בפייסבוק יותר מתמונות של תינוקות חמודים הוא קבוצות של אמהות. חמודות. כשעדי קליש (33), תושבת לונדון, הקימה את "מאמילנד" באפריל 2012, היא לא האמינה שהיא הולכת לשנות את עולמן של מאות אמהות ישראליות.
כיום קליש מנהלת שתי קבוצות "מאמילנד", האחת בלונדון והסביבה, והשנייה, "מאמילנד גלובל", ברחבי העולם. מטרת הקבוצות הללו, שבכל אחת חברות יותר מ־500 נשים, היא לתת תמיכה לאמהות ישראליות בנכר. בנות מאמילנד מוצאות זו אצל זו אוזן קשבת, שרגישה לניואנסים של ישראליות. השפה השלטת בדיוני הקבוצות היא עברית, והטון - "בואי הנה, תקשיבי לאחותך שמבינה אותך". מאמילנד היא תחליף כחול־לבן לכל מה שנשאר מאחור, בקידומת 972. היא הפכה לבית עבור הנשים הרחוקות אלפי קילומטרים מאמא, מהחומוס, מהקוטג' ומחוף הים עם הערסים והמטקות (רק תנו להן מטקות, הן ישמחו).
הפער בין פנטזיה למציאות
עדי, ילידת קריית מוצקין, הגיעה ללונדון בדיוק לפני חמש שנים עם בעלה תומר (35), שיצא ללמוד לתואר שני. רק שם גילתה את הפער בין הפנטזיה למציאות.
"מצאנו את עצמנו בלונדון חודשיים אחרי החתונה. נחתנו באחד הימים הכי חמים, וסיימתי את היום ההוא מקיאה את נשמתי בחדר מלון. זה כמובן לא הפריע לי לאהוב את לונדון ולכתוב עליה סטטוסים אוהבים בכל הזדמנות. אבל בהמשך, כשגיליתי שאני בהריון עם בני הבכור אדם, היתה לי חרדה איומה. כל החברות שלי היו זרות, הייתי הראשונה שנכנסה להריון, לא היה לי את מי לשאול שאלות בסיסיות, וחשבתי שבארץ יהיה לי קל יותר ללדת. חזרתי ללדת בישראל, וכששבתי ללונדון הפכתי לאמא מכורה במשרה מלאה, כל היום הייתי סביב הבן שלי והפעילויות שלו".
בינתיים סיים בעלה של עדי את לימודי התואר השני בהצטיינות והקים שם סטארט־אפ בתחום הנדל"ן. הילד השני שלהם, בן, נולד באנגליה. "ההתמודדות עם פעוט ותינוק בבית לא היתה קלה. עם ילד בן שנתיים וחצי ותינוק חדש בבית, לא הצלחתי אפילו להתעדכן מה קורה עם החברות שלי בלונדון. החיים נכנסו לשיגרה שבה כל השבוע זה רק אני והילדים לבד, בלי משפחה או חברים. היו ימים שלמים שלא דיברתי עם אף מבוגר, ובמזג האוויר הסגרירי של לונדון הרגשתי בודדה מאוד".
בנקודה זו עלה במוחה של עדי הרעיון להקים קבוצה לאמהות במצבה: רחוקות, מתגעגעות, בודדות. "בארץ המושג חבר'ה הוא כל כך אמיתי - אנחנו סוחבים איתנו חברים מהגן, מביה"ס, מהצבא. בסופו של דבר, מי שנשאר לצידנו הוא כמו משפחה. כשעוברים לחו"ל צריך להתחיל הכל מחדש. זה לא פשוט, בעיקר כשיש ילדים ומעט מאוד זמן פנוי. הבדידות גדולה, ולא פעם, עד שמוצאים חברים חדשים ומתרגלים אליהם, הם כבר עוברים למקום אחר או חוזרים לארץ. למקומיים זה לא פשוט להתחבר - בגלל הקושי בשפה, בגלל התרבות והמנטליות השונות.
"בגלל שהייתי חברה בקבוצת פייסבוק קטנה ואיכותית של אמהות תומכות, חשבתי שזה יכול להיות רעיון לא רע להקים לעצמי קבוצת חברות בלונדון. חששתי שאף אחת לא תצטרף וחיכיתי עם ההקמה, עד שערב אחד מישהי שאלה באחד הפורומים אם יש פה אמהות מלונדון. החלטתי שזה בדיוק הרגע, והקמתי את מאמילנד - אמהות ישראליות בלונדון ובסביבה".
ביומה הראשון מנתה הקבוצה 15 חברות. בערב כבר היו 70. לא עבר זמן רב והקבוצה גדלה, בשיטת "מפה לאוזן" ו"מפה לפייסבוק" - כיוון שהקבוצה סודית, ורק חברה יכולה לצרף חברה חדשה. קליש מודה שבתיבת הפייסבוק שלה נחות בקשות להצטרף לקבוצה, והיא ממיינת אותן בקפידה, בשל החלטתה להכניס לקבוצות רק אמהות שאכן חיות בלונדון, ולא, למשל, "מתחזות שרוצות למכור מוצרים לאמהות שחיות בלונדון".
"המידע שעובר בקבוצה הוא מעיין שלא נגמר. אמהות מדברות על כל נושא שיש - איפה קונים מלח לימון, איך מוצאים רופא או גנן, אילו חוגים יש. זה מגיע עד לרמה שמישהי שרק הגיעה לעיר ומחפשת דירה שואלת בלייב איך הרחוב שבו היא נמצאת, ואם כדאי לגור בו.
"כמות החברות היא מזמן לא הנושא אלא העובדה שיש לנו מקום בטוח, מקום שמקבלים בו תמיכה, חיבוק ועצה. מקום שבו מכירים חברות. מאמילנד מאפשרת להיות פשוט יחד - להפיג את הבדידות הזו, את הגעגועים לישראל, או למשפחה, או אפילו את הגעגועים לחומוס נורמלי. יש רגעים שאת רוצה לדעת שאת לא היחידה שעוברת את הקשיים האלו, ויש שאלות ומחשבות שאת רוצה לקבל עליהן נקודת מבט ישראלית, בעיקר דברים הקשורים להורות ולגידול ילדים, שבריטים, אמריקנים, סינים וכל השאר רואים אחרת מאיתנו. כשאין משפחה לארוחת שישי זה נחמד מאוד שאפשר לפגוש משפחות אחרות, ולילדים יש עם מי לרוץ בפארקים. סופי השבוע פה ארוכים, ולכן אנחנו מקפידות לקיים גם מפגשי משפחות".
לעדי תואר ראשון בסוציולוגיה, תואר שני בסטטיסטיקה ואבטחת איכות וניסיון בהנעת עובדים. היא מה שפעם היו מגדירים באתרי היכרויות "חיונית, מלאת פלפל ובעלת שמחת חיים מתפרצת". מאמילנד הפכה אותה לאירית רחמים של הישראליות בלונדון. מאחוריה שורת הפקות מרשימה, שבהן יצא המיזם שלה מהמרחב הווירטואלי והפך לנקודת מפגש שוקקת של נשים ישראליות, שעזבו את הבית החם בארץ ונאלצו להמציא את עצמן מחדש בארץ זרה.
"המפגש הראשון שלנו היה מיוחד. הגיעו יותר מארבעים אמהות. התמונה הזו, שב־40 בתים בלונדון נשים ישראליות התלבשו יפה, התארגנו, התאפרו ויצאו מהבית רק בשביל עצמן, כדי לבלות ולפגוש נשים אחרות, זכורה לי כרגע מעורר גאווה. היה לנו מפגש 'שוק קחי־תני', שבו התבצעו החלפות חפצים יד שנייה. רוב החפצים היו של ילדים, וזה נתן הרגשה נהדרת למצוא להם בית חם אחר - מבחינתי, ההרגשה הכי קרובה למשפחה.
"בנוסף, ערכנו סידרת קורסים בישול ואפייה, כל פעם בנושא אחר, שבסופו היה לנו גם קורס מיוחד לאמהות ולילדים. קיימנו סדנת מיסטיקה, ואת יום הולדת שנה למאמילנד ציינו במסיבת 'אפטרנון טי' מסורתית. בקרוב תהיה גם סדנת הורות חינמית לאמהות".
"נגיע לכל יולדת בלונדון"
הרבה פעילות יש לנשות לונדון, אך גולת הכותרת של "מאמילנד הפקות" היא החגים. "הקהילה צמאה למסיבות ישראליות ולאירועי חג. כולם רוצים להרגיש שהם חלק ממשהו. עד שקמה מאמילנד לא היה גורם ישראלי מאחד. כשאירגנו מסיבת פורים עם שבט הצופים בלונדון, הרשימה היתה מלאה עד אפס מקום. אנחנו מארגנות מפגשים בכל חג אפשרי, זכור לי במיוחד ערב ראש השנה. עשינו מסיבה עם תפוחים ועוגות דבש, והתחושה היתה הכי ישראלית שיש. בארץ לא הערכתי מספיק את החגים. כאן אני שמחה שהבכור שלי הולך לגן ישראלי, ואני מתרגשת כשהוא שר שירי חג שגדלתי עליהם. אני נפעמת שהוא יודע וגאה לזהות את דגל ישראל, שהוא מתרגש מקבלת שבת בגן".
קליש שומרת על גוון פטריוטי בקבוצותיה. על פוסטים באנגלית היא מקפידה להשיב בעברית, וכל תמונה שהחברות מעלות מקבלת שבת או ממסיבה לרגל חג יהודי זוכה ללייקים ולשבחים. "אלו תמונות שעושות אווירה ומקרבות אותנו הביתה, לישראל", היא אומרת בגעגועים. "כשגרים בחו"ל לומדים להעריך את ישראל. את הביטחון ברחוב, שהוא כל כך לא מובן מאליו בחו"ל, את העובדה שבארץ תמיד יש לך את מי לשאול כל דבר, לא משנה איפה את נמצאת. לכן החגים מרגשים אותי במיוחד. זה מקסים בעיניי שכולם שרים את אותם שירים, לובשים לבן, ותחושת הנוסטלגיה עצומה. אני גאה כשהילד שלי מביא מהגן מגן דוד כחול מנייר".
שנה וחצי של פעילות הביאו את מאמילנד להפוך לשם דבר בקהילה הישראלית. בין שמדובר בשאלה אינפורמטיבית על שעות פתיחה וסגירה של חנויות ובין שאלו שאלות עומק, כמו איך נהוג לראיין מטפלת, או שאלת פאן, כמו לאיזו מסעדה שווה כדאי לקחת את הבעל ביום הולדתו - חברות מאמילנד נמצאות שם מאחורי המקלדות, מוכנות לשתף מידע ולהעניק עצות מניסיונן. חוכמת ההמונים הזו חוסכת לכולן התחבטויות וחיפושים אינטרנטיים ממושכים. "אשתי שם כל הזמן", אמר לי הקב"ט הישראלי בשדה התעופה בלונדון, "על כל שאלה היא אומרת שיש לה תשובה. מאיפה? הבנות של מאמילנד כבר ענו לה".
מעבר לזה, הבנות עוזרות בשעת צרה. "זכורה לי מישהי שהשאילה מיטת תינוק לבחורה שהמשלוח שלה מישראל עדיין לא הגיע והיא נתקעה ללא ציוד", מספרת קליש. "בחורה אחרת העלתה פוסט דחוף בנוגע לחברה שילדה ולא הספיקה לקנות מוצרים לתינוק, והבנות התנדבו ללא היסוס להשאיל סלקלים. בסוף היא גם קיבלה סלקל במתנה, וגם ארגז שלם של מוצרי תינוקות מאמא ותיקה. עכשיו יש לנו יוזמה שכל מי שיולדת בלונדון תקבל אוכל הביתה. יש לנו הרבה מבשלות והרבה יולדות, ואנחנו שואפות להגיע לכל מי שיולדת".
חיש מהר הפכה מאמילנד מסניף מקומי בבירת אנגליה לקבוצה חובקת עולם. "השמועה פרשה לה כנפיים והתחלתי לקבל בקשות הצטרפות מאמהות מסביב לעולם. פנו אלי חברות ישראליות שגרות בהולנד, בשבדיה ובניו זילנד, והבנתי שבכל מקום יש נשים שזקוקות לקבוצה שכזאת. הרי אין מדינה שאין בה ישראלים".
בעקבות הבקשות הקימה קליש באוגוסט 2012 את "מאמילנד גלובל - אמהות ישראליות בחו"ל". "לא חשבתי שזו תהיה כזו הצלחה, אך כיום יש בקבוצה יותר מ־800 אמהות, והיא משגשגת. יש יותר מ־100 חברות שממתינות לאישור. העובדה שזו קבוצה פתוחה ושכל אחת יכולה להיכנס הופכת אותה למקום מפגש נטול פוזות. כאן זה שיתוף ותמיכה נטו. הגלובל הוא מקום חיבוק לאמהות שגרות אלפי מיילים זו מזו. יש אמהות מכל רחבי הגלובוס, עם סיפורים מעניינים, חלקם קשים מאוד, ולא מעט משתפות ונעזרות באחרות. הקבוצה פעילה כל הזמן, וזה מרגש מאוד לראות פוסטים על הולדת ילד, אחרי שעברנו כמעט את כל התהליך, מההודעה ועד הלידה. מדהים שקבוצה כזו גדולה עדיין יכולה להיות אינטימית כל כך".
"הלבד הוא לבד לחלוטין"
קליש ונשות מאמילנד הפכו את העולם למקום קטן. מאוד. הן משתפות בשאלות היום־יום, מחליפות מתכונים, מספרות על חוויות, מתארות טיולים ומקבלות נקודות מבט מגוונות על מגורים ברחבי הגלובוס. אם להיות ספציפיים - הן נמצאות כמעט בכל מקום: אוסטרליה, אנדורה, איטליה, ברזיל, הולנד, גרמניה, דרום אפריקה, טורקיה, טייוואן, יפן, סין, פולין, ניו זילנד, רומניה ושבדיה. וארה"ב, כמובן, שם יש אמהות בערים רבות.
"יש בקבוצה לא מעט ישראליות שלא נישאו לישראלים והן כנראה לא יחזרו לחיות בארץ. הגעגועים שלהן קשים יותר, בייחוד בגלל הילדים", מתארת עדי את אחד מנושאי הפוסטים החוזרים בקבוצה. "לפעמים אמהות גרות במקום שבו אין בכלל ישראלים, והלבד הוא לבד לחלוטין. בגלובל יש אופציה להכיר חברות שמבינות את החוויות שעוברות רק על אמהות שגרות בחו"ל, לקבל עדכונים ולהבין שאנחנו לא לבד בכל החוויה הזו. זה קרש הצלה עבור אמהות, מקום שבו יש לרבות תחושת שייכות, ולא משנה היכן הן נמצאות פיזית. תמיד תהיה שם חברה ערה שתענה לך, שתרצה לקרוא אותך ולעזור לך. ויש משהו מנחם בהבנה שכולן חוות את אותם הדברים".
את מזהה הבדלים עמוקים במנטליות בין אמהות ישראליות לאמהות לונדוניות, למשל?
"אני בקושי פוגשת אמהות. בלונדון פוגשים בעיקר מטפלות. המנטליות פה באמת אחרת. כשהייתי לוקחת את בני הבכור לג'ימבורי, היו בטוחים שאני המטפלת שלו. הבריטים מרוחקים, הם לא מתערבים במה שהוא לא עניינם, לטוב ולרע. יש להם קודים להתנהגות".
בין התייעצות קורעת לב לבין סיפור מצחיק, בשתי הקבוצות מתארחים גם יועצים מומחים (יועצת שינה קבועה, רופאת שיניים, מומחית בתזונת ילדים וכד'). עמוד ציבורי מרכז את פעילות הקבוצות, וכשאמהות מהקבוצות מגיעות לישראל הן פותחות אירוע ונפגשות. ולא רק בישראל. "אין לי ספק שהגלובל פתחה דלת לקבוצות אחרות של אמהות ישראליות ברחבי העולם", אומרת קליש.
שתי הקבוצות אינן למטרות רווח, והפרסום בהן אסור לחלוטין. נשות עסקים ובלוגריות שבחבורה מקבלות חשיפה דרך פינות קבועות. "יזמתי את פינת 'המאמיליצה' ופינת 'המאמבליגה', שבהן הנשים מספרות על עצמן או על העסק/בלוג שלהן", אומרת קליש. "בעיניי זו דרך נעימה ואלגנטית לפרסום, הזדמנות להכיר וללמוד על אמהות ברחבי העולם מזוויות שונות". היא עצמה זמינה לחברות מאמילנד כמעט 24 שעות ביממה. העבודה שלה היא ללא שכר, אבל עם הרבה עניין וסיפוק.
"אני מקבלת מאות פניות בפרטי. חברות מבקשות שאשאל עבורן שאלות, שאזום מפגשים, מתייעצות איתי על מגוון נושאים. אני זמינה עבורן תמיד, כי אני מרגישה חובה עבור אלה שזה קרש ההצלה שלהן. אני יודעת בדיוק מה עובר עליהן. ארץ זרה, אמהות טרייה, לפעמים הכל חדש ומאיים ויש הרבה דברים להתמודד איתם".
ונוסף על העבודה השוטפת, הצלחת ליצור לעצמך חברויות חדשות?
"בטח. וזו היתה המטרה האמיתית של מאמילנד, למצוא חברות. לא רק עבורי, עבור כל מי שהגיעה לפה ויצאה מהבדידות. פעם אמהות היו מתפשרות, מכירות אנשים דרך העבודה או הלימודים, או מכריחות את עצמן להתחבר לאנשים. זה קשה בגיל 30 למצוא חברים חדשים, וצריך לדעת מול מי להיחשף. לנו יש אופציה לבחור".
מה הכי חסר לאמהות ישראליות שגרות בחו"ל?
"החיבוק החם הזה של אנשים שאוהבים אותך. כואב לי שהמשפחה שלי וחבריי לא חווים את הילדים שלי, שהם רואים אותם רק בביקורים ולא ביום־יום. כואב לי שלילדים שלי יש משפחה כל כך גדולה בארץ והם פה, בלונדון. לא סתם אני כל היום ברשת - זאת הדרך היחידה שלי להרגיש שהם איתי. אני רואה את התמונות של המשפחה, החברים והמשפחות שלהם, כולם יחד, והלב מתכווץ מגעגוע. הילדים שלנו חווים את המשפחה דרך הסקייפ. מלבד זה, חסר האוכל. אין על האוכל בארץ. בעיקר חסרים לי הקוטג', החומוס, השוקו בשקית, ופיתות עם טעם".
מה ניהול הקבוצות נתן לך ברמה האישית? זה נשמע כמו המון עבודה.
"מאמילנד נתנה לי מקום משלי, עצמאות, ידע, ולפחות חברה אחת אמיתית, כזו שכל אחת שגרה רחוק היתה רוצה. היא נתנה לי את הידיעה שאפשר לקחת את מה שיש לך בידיים ולהפוך אותו למשהו משמעותי, חשוב, פורה - מקור לגאווה. למדתי שהעיקר לא לפחד, שחייבים להעז ולנסות. אני קפצתי למים כשהקמתי את מאמילנד, והחלום שלי הוא שכל ישראלית שלא גרה בארץ תמצא את הפינה שלה ואת הדבר הזה שהיא רוצה לעשות".
ויש לזה היבט כלכלי? עבודה מסביב לשעון בלי שום תמורה?
"כשמישהי כותבת פוסט ומספרת שהיא בבעיה כיצד לנסוע ממקום למקום, וישראלית אחרת, מהקצה השני של העולם, מציעה לה לבוא לאסוף אותה משדה התעופה רק כי היא מכירה אותה מהקבוצה - עבורי זה שכר נפלא. אני שמחה שדרך העבודה שלי נשים יצאו ממעגל הבדידות ומצאו אוזן קשבת, כתף להישען עליה וחברות.
"אין לי ספק שנחזור לארץ. ישראל, עם כל הפגמים שלה, היא מקום נהדר לגדל בו ילדים. היא הבית שלי, ותמיד תהיה. אני שמחה שניתנה לי האפשרות לגור מחוץ לישראל כדי לראות כמה מעלות יש לה וכמה אני מתגעגעת לתחושת הביחד ולהדדיות. גם בעלי רוצה לחזור, ולשנינו אין ספק שנחזור. בסוף תהיה לי קבוצה של 'אמהות חוזרות לישראל'".
shirz@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו