במהלך השיר האחרון בהופעה של טומהאוק, just one more, כשמייק פאטון ביצע קאבר של זמר הקאנטרי ג'ורג' ג'ונס, הגעתי למסקנה שמייק פאטון הוא למוזיקה בת זמננו, מה שקוונטין טרנטינו לקולנוע בן זמננו. ראיתי בעשרים השנה האחרונות את מייק פאטון בישראל ובארצות הברית מספר רב של פעמים. לבד ועם להקות, כל מיני להקות. וכל פרשנות שהוא נתן לכל שיר שהוא נוגע בו, הזכירו לי את מה שהבמאי עושה לז'אנרים בקולנוע. וכן, גם ביצוע הקאנטרי המהודק, הסביר לנו שוב למה הקהל הישראלי כל כך מאוהב בווקוליסט הזה, שהכרנו שהיה בסוף שנות העשרים לחייו בפעם הראשונה, ועתה שגם אנחנו וגם הוא שנוגע כבר בשנות החמישים, טיפחנו כרס נחמדה, אנחנו עדיין צועדים ביחד.
יהיה זה עוול גדול להתעלם מחבורת הנגנים שעלו איתו לבמה, הם נשמעים ונראים כמו להקה לכל דבר ועניין. טרוור דאן הבסיסט ודווין דניסון הגיטריסט מחזיקים עם פאטון כל הדרך כאילו היו חבריו מ"פיית נו מור" , אבל נדמה שלצד פאטון קשה היה שלא להתלהב מהגרזן האמיתי, המתופף ג'ון סטיינר. מצילות בשמיים, מכות סנר שקורעות את עור התוף, חולצה מכופתרת עד הצוואר, שרוול ארוך ואפס נפילות בטמפו גם בשירים שפאטון בקושי מצליח להחזיק בהם. שעה ועשרים קצרות למדי אחזו בנו החבר'ה האלה, ואחר כך שיחררו את האחיזה שלהם בקהל המועט שהגיע, ושלחו אותו הביתה כל הדרך לסוף שבוע עברי ועם צפצופים באוזניים.
ואגב צפצופים באוזניים. אולם נוקיה הפך להיות הסינרמה החדש. יש בו נקודות אור כמו חניה מסודרת, תנאים נוחים ומזגן שמקפיא עצמות. אבל הסאונד בו פשוט לא מצליח למצוא יציבות. באלישיה קיז הוא התאזן רק לקראת אמצע ההופעה, בטומהאוק הוא התחיל מצויין אבל הפך כל כך רועש, עד שכל מי שרצה לשמור על השמיעה שלו גם בפנסיה, מצא עצמו דוחף ניירות טואלט מגולגלים לתוך האוזן. למדינת תל אביב מגיע אולם הופעות ראוי שיחליף את הסינרמה. שיהיה לא גדול מדי ולא קטן מדי ושיאפשר למפיקים להמשיך להביא לנו הופעות משובחות כמו זו של "טומהאוק" גם בלי לקרוע לנו את הכיס עם 300 שקל לכרטיס. "תל אביב, התחת שלי כואב לי" צעק פאטון והרים כוס של עראק יקר במיוחד ל"חיים".
אז מתי אמרתם הדייט הבא איתו?
"טומהוק", היכל נוקיה, תל אביב. ציון: 8
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו