סמרטוטו של משיח

מנהג עתיק היה אצלנו במשפחה. החל משעות הצהריים של תשעה באב הנשים היו מתחילות לסדר ולנקות את הבית. לכבוד המשיח. למען הסר ספק, אנחנו לא מדברים כאן על מה שמכונה "להעביר סמרטוט". על ניקיון יסודי אנחנו מדברים כאן. פסח. רהיטים זזו ונגררו בקול חריקה. דליים של מים נשפכו. סבתא שלי, כך מתעקשים לספר לי, היתה מסיידת את הקירות. בצום תשעה באב! בצהריים! באותם רגעים קסומים שבהם החמסין ותחילתה של התייבשות חוברים יחד בדואט מופלא. קונצ'רטו למיגרנה ובאסה כללית. רגעים שבהם ברוב הבתים הצמים הנטייה היא להתמוטט קלות על הספה, לקלל את קמצא ואת בר קמצא, לשלוח לעזאזל את טיטוס, סנחריב, נבוכדנצר, פרננדו ואיזבלה ושאר מחריבינו היימחשמויני'קים הרבים מספור; לחשוב איך זה שכל העולם הולך לים בקיץ ורק אצלנו מתאבלים, ולתקוע מבטים נכספים וקצרי רוח במחוגי השעון המזדחלים. ואצלנו במשפחה מתחילים לנקות. לסדר. לגרור דברים. כלומר מתחילות. מנקות וגוררות. כי מנהגים עתיקים הם בעיקר עניין של נשים. דודות וסבתות שפשוט לא יכולות בדרך כלל בלי הקפה של הבוקר והנה הן, לביאות הספונג'ה של תשעה באב, מתנפלות על הקירות והרצפה. וסבתא זכרה לברכה מסיידת. שתהיה בריאה.

כדרכם של רוב המנהגים העתיקים גם המנהג הזה תמיד נחשב מוזר; ההיגיון שעמד מאחוריו נשען על המסורת שאומרת שבתשעה באב יבוא המשיח. ובאמת מאמינים אצלנו שביום הזה ייוולד המשיח. או יבוא. או גם זה וגם זה. ובעיקר מאמינים - וזה תמיד נכון - שהגאולה צומחת מתוך הצרה, והאור עולה מתוך האפלה. ויום אסוני הוא יום ששוני. ולך תדע לאן בדיוק יגיע המשיח קודם. איפה יעצור לשתות את הקפה הראשון שלו? איפה יבקש לשבת קצת, לסדר את הנשימה, לבשר כמה חדשות טובות ולאכול חת'כת אבטיח? ואיזה פרצוף יהיה לנו אם המשיח יישב דווקא אצלנו, ויעקם את מבטו לנוכח הבלאגן וכל הצעצועים שמפוזרים בסלון. ומה יגיד כבודו על סלסולי אבק שמתארנבים מתחת לכורסה, שלא לדבר על הקירות שעליהם מעוכה כל מורשת הקרב המשפחתית נגד היתושים? אנה נוליך את החרפה? אז מנקים. כלומר מנקות. ודווקא בתשעה באב.

*   *   *

למען האמת, מעט מאוד פעמים ראיתי במו עיניי את המנהג הזה מתבצע. תמיד היה ברור איכשהו שזמנו עבר. שבאמת אין לו סיכוי עם הבנות של היום. הוא יותר מדי מופרך ומפרך. תמים ומגושם. ותעזוב אותי באמא'שך. אך למרות שזה באמת לא לעניין לפצוח בניקיון יסודי בצהרי הצום הקיצי, תמיד אהבתי להרהר במנהג המתוק והאבוד הזה. אני נזכר בו בערגה מסוימת, ולמרות שאני לא קורא לחזור ולבצע אותו, חלילה, אבקש ללמד עליו זכות. כי המנהג הזה, מטורף ככל שיהיה, היה אופטימי. הוא האמין שאי אפשר לסכם יום זיכרון שלם אך ורק בגינוני אבל חיצוניים (ודי כוזבים, אם להודות באמת). אי אפשר רק לצום ולקונן בלי לומר מילה אחת על ציפייה ועל מה שטוב. 

הוא היה מדויק כי הוא חילק את יום הצום לשניים, והבין שהמחצית השנייה שלו חייבת להיות שונה. כמנהג נשי מחתרתי, הוא אפילו שלח חץ קטן ומדויק של סאטירה לעבר מנהגם של הגברים היהודים לדגמן עליבות ואבל. זיפים וזיעה. מנהגים שלקוחים מעולם האבל האישי, רק ששם - במקרה האישי - יש בהם גם יותר משמץ של כנות.

חוץ מזה, ולא פחות חשוב. המנהג ההוא, העתיק, של יהדות צפון אפריקה, ניסה להחזיר לשיח הדתי של החורבן מעט חוש לאחריות ולמעשיות. אמנם באופן מעט ילדותי, אבל מנהג טוב, כמו משחק מוצלח או סיפור חזק, תמיד מפעיל את הילד שבך. הציבור המסורתי בארץ מאוד אוהב לקונן על ההתעלמות הישראלית מט' באב. אבל גם הוא מתעלם מהרבה מרכיבים עתיקים שהיו חלק מהיום הזה. מציפייה לטוב, ובעיקר מכל מה שקשור באחריות או בחוש מעשי שהלכו והתפוגגו לאורך השנים.

*   *   *

כל ילד יודע לדקלם בגלל מה הבית חרב. שנאת חינם היא אחלה סלוגן. היא קליטה וקצבית ונורא קשה להתווכח איתה. מי יעז פניו ויגיד שהוא דווקא בעד שנאת חינם? אז מצקצקים וממלמלים משהו על אהבת חינם, שהיא אולי הדבר המעורפל והלא מתחייב ביותר שאפשר לומר בעברית. אבל אף אחד כמעט לא מדבר על המסקנות האמיצות של התלמוד, שאומר שמה שהחריב את ירושלים היה "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס", אותו רב ראשי שעמד מול תקרית דיפלומטית חמורה מול הרומאים ויכול היה לפתור אותה במהלך אחד פשוט, אך נועז הלכתית. אבל ר' זכריה וחבריו פחדו מה יגידו עליהם, פחדו שיקראו להם "רפורמים", הם העדיפו להתכנס בלשכותיהם ולתת לעולם להיחרב. ענוותנותם החריבה את ירושלים והוציאה אותנו לסיבוב של אלפיים שנה מסביב לעולם.

התלמוד בדרך כלל מאוד בעד מידת הענווה. אבל ענוותנות זה משהו אחר. הנו"ן הזאת שעושה את כל ההבדל בין לאומי ללאומן, גזעי וגזען, אתני ואתנן. והנו"ן הזאת, כנראה, היתה מוכרת גם לעברית של חז"ל. ענווה הם אהבו. בענוותנות הם ראו סכנה. אבל בעיקר הם הבינו שהאחריות לחורבן היא עלינו. הרומאים החריבו. אבל היו תופעות מסוימות שאיפשרו את הקטסטרופה. תופעות שצריך לקחת עליהן אחריות. לעשות משהו לגביהן. לשנות ולתקן.

עם השנים כל הגישה הזאת כמעט ונעלמה. התפתח פולקלור יהודי, שהפך את ימי החורבן לימים שסובלים מבעיה מסוימת של מזל רע. זה הכל. וככל שעלה משקלו של המזל הרע, כך הלכה ופחתה האחריות. כאילו החורבן היה בעיקר תוצאה של התאריך האומלל. נאחס ולא יותר. וכמו שכולנו יודעים מול נאחס ועין הרע עושים טקסים. לחשים ונרות. שזה בדיוק ההפך מלעשות. זאת הסיבה, מן הסתם, מדוע התחלתי לאחרונה להתגעגע למנהג העתיק ההוא, לטרפת הספונג'ה של ט' באב אחר הצהריים.