הבימה ובית ליסין: הקרב הגדול

את השבועיים האחרונים אודליה פרידמן, מנכ"לית הבימה, תעדיף לשכוח. ארגון שח"ם, המייצג את השחקנים בארץ, הכריז על שביתה בתיאטרון הלאומי אם השחקנים לא יקבלו את הכספים המגיעים להם עד 21 ביולי. סכסוך העבודה והמשבר הכלכלי הקשה חיסלו את שעות השינה של פרידמן, שהתרוצצה בין פגישות רבות וישיבות מפרכות עם משרד האוצר כדי להגיע לפתרון כלשהו. רק אחרי כשבוע, ביום שני האחרון, הושג הסדר סיוע שיאפשר להבימה לשלם חובות לעובדיו ולספקים, אך הבעיה לא נפתרה מן היסוד - לתיאטרון גירעון של כ־40 מיליון שקלים, מתוכם 24 מיליון שקלים חוב למדינה והשאר חובות לבנקים ולספקים, והעתיד נראה די לא ברור.

ממש באותו הזמן שהתה מנכ"לית בית ליסין, ציפי פינס, בטוסקנה והתעדכנה בהתפתחויות אצל התיאטרון המתחרה תוך כדי חופשת הקיץ שבילתה עם בעלה וחברים. בנוסף, היא יכולה לסמן לעצמה עוד וי במלחמה הארוכה: אלי יצפאן - טאלנט שהביא לא מעט הכנסות להבימה בארבע השנים האחרונות - השלים את המעבר והחל חזרות להצגה חדשה בבית ליסין. הפרדוקס בין המצבים שעברו פרידמן ופינס מתאר אולי בצורה הטובה ביותר את היריבות המתמשכת ואת התחרותיות שקיימת בין שתי הנשים החזקות של התיאטרון הישראלי.

נקודת הפתיחה הרשמית לסכסוך התרחשה ב־26 ביולי 2004, היום שפינס לא תשכח לעולם. אז התכנסו נציגי שחקנים ויוצרים מתיאטרון הבימה בכנס חירום שאליו זומנה גם התקשורת. בין השאר נכחו דב רייזר, עידית טפרסון, ליא קניג, דליק ווליניץ, אורנה פורת, יוסי בנאי, מוני מושונוב, איציק ויינגרטן ושמואל הספרי. במהלך הכינוס נאמרו דברים קשים נגד פינס, כשעוד היה נדמה כי מנכ"לית בית ליסין צפויה לקבל את המינוי הבכיר בתיאטרון הלאומי במקום יעקב אגמון שפרש, אחרי שקיבלה מהוועדה לאיתור המנכ"ל (שהורכבה מאנשי תיאטרון, שחקנים ואנשי ציבור ועסקים) את הציון הגבוה ביותר מבין המועמדים - 9.4.

העלבון היה גדול יותר מהחלום, וכבר באותו היום הודיעה פינס הפגועה כי תסרב לקבל את התפקיד ונשארה עד היום בבית ליסין. "החלום התנפץ לה בפרצוף רגע לפני שהגשימה אותו", משחזר במאי מצליח את הסיטואציה. "פינס אמנם ויתרה על התפקיד באותו הרגע מתוך עלבון, אבל מי שחשב שהיא תעשה להם את החיים קלים, טעה ובענק".

את המקום שעליו ויתרה תפסו פרידמן, ששימשה באותו הזמן מנהלת הכספים של התיאטרון, ובני צרפתי, המנהל האדמיניסטרטיבי. זה היה מינוי זמני שנמשך עד יולי 2011, אז קיבלה פרידמן את המינוי הקבוע לתפקיד. לא מעט אנשי תיאטרון ותעשייה יעידו כי יכולת הניהול של פרידמן והבנתה בכספים מצוינות, ועם זאת תחת פיקודה מצא את עצמו התיאטרון הלאומי במשבר הכלכלי הגרוע בתולדותיו וכיום הוא בעיצומו של תהליך הבראה ונעשים צעדים דרסטיים כדי לשקמו.

וכשהמצב קשה, הכוכבים בורחים. בחודש שעבר הסתיים ולא חודש חוזהו של יצפאן, שכיכב ב"שרי מלחמה"; גם יובל סגל נטש את הבימה לטובת בית ליסין; ואילו ההסכם עם גלית גיאת, שנחשבת לשחקנית מובילה בתפקידה ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", הופסק. איומי שביתה הם לא דבר חדש בבניין הנוצץ שבשדרות רוטשילד - לפני כשנתיים שבתו עובדי התיאטרון והצגות בוטלו למשך כמה ימים אחרי שהעובדים לא קיבלו משכורות ולא הופרשו כספים לקרנות הפנסיה שלהם.

אף על פי שרק לפני חצי שנה נרשמה בבית ליסין שביתה של העובדים הטכניים, אם יש מישהי שלכאורה די נהנית מהמצב הקשה של הבימה זאת פינס. "זה מקרה קלאסי של קטס־פייט", קובע שחקן תיאטרון מוכר.

"הגיעה מישהי שציפי תפסה כאחת חלשה, שהתיישבה בכיסא של הבימה באופן זמני, והיא עדיין שם גם אחרי כמעט עשר שנים; נראה לי שזה גומר אותה", טוענת שחקנית מוערכת. "כולם חשבו שברגע שהבימה יעברו לבניין המשופץ יוותרו על פרידמן, אבל זה לא קרה. להפך, היא הפכה להיות המנכ"לית הקבועה גם בבניין המפואר".

"אם אחת מהן תגיד שאין יריבות היא תשקר", אומרת אשת תיאטרון פעילה. "הקאמרי הוא כרגע ליגה אחת מעל כולם, וגם ציפי ואודליה מודות בזה בחדרי חדרים. נעם סמל הוא המנכ"ל האולטימטיבי, מביא כסף, מגדל את הדור הבא של השחקנים וקוטף פרסים; לכן הבימה ובית ליסין נלחמים ביניהם מי הוא למעשה התיאטרון מספר שתיים בישראל". 

"המשבר הנוכחי הוא עבור ציפי עוד הזדמנות לעשות רע להבימה", משוכנע במאי מצליח שעבד עם שתי המנכ"ליות בעבר. "כל מי שמכיר את ציפי יודע שאם פגעו בה לפני תשע שנים, לא מן הנמנע לפי דעתי שהיא תשמח להתנקם במוסד הזה, בייחוד כשהוא נחשב למתחרה ישיר שלה. התחושה היא שמאז שהיא לא קיבלה את המינוי, או סוג של ויתרה עליו בלית ברירה, כל כישלון של הבימה הפך במידה מסוימת לניצחון שלה".

הפכים שלא מתחברים

ההבדל בין השתיים די קיצוני. ציפי פרושן־פינס (68) נולדה בסיביר תחת השם פייגה יוזפוביץ'. היא עלתה ארצה בגיל 5 וגדלה בכפר סבא. לאחר סיום לימודי התיאטרון, במחזור של ששון גבאי ויונה אליאן, התקבלה לצוות תיאטרון הילדים והנוער בניהולם של אורנה פורת וגרי בילו. בתחילת שנות השמונים מונתה למנהלת תיאטרון באר שבע ומאז 1993 היא שולטת על בית ליסין. ב־2007 הצטרפה לצוות השופטים של "כוכב נולד 5", אך פרשה מהתפקיד לאחר כמה ימי צילום בודדים. כעבור שנה שפטה בריאליטי "גריז" ששודר בערוץ 2. בעבר היתה נשואה לדן פינס, ולהם בן יחיד, גיא, שלימים הפך למגיש טלוויזיה מוביל. כיום היא נשואה לעמוס פרושן, רואה חשבון במקצועו.

מדובר באשת תיאטרון לכל דבר, בוגרת אוניברסיטת תל אביב במגמת בימוי. "פינס לא נחשבת לבמאית מצליחה במיוחד או לעילוי יוצא דופן, אבל חשוב לה לביים הצגה בערך אחת לשנה וחצי והיא עושה עבודה בסדר", טוען קולגה. ההצלחות הגדולות שלה היו הצגת הילדים "מעלה קרחות" והמחזה "רוחל'ה מתחתנת".

לעומתה, אודליה פרידמן בת ה־45 החלה את דרכה בתיאטרון לפני כעשרים שנה במחלקת החשבונות. בהמשך מונתה למנהלת חשבונות ראשית של התיאטרון ובמשך 12 שנים שימשה מנהלת מחלקת הכספים. פרידמן גדלה בחולון - ילדת סנדוויץ' בין שני אחים. היא גרושה ואם לשני ילדים (שירן, 22, וגל, 15) ובשנים האחרונות מנהלת זוגיות עם המהנדס אביב מנדיל.

"אודליה היא ילדה שגדלה בתיאטרון ונשמה תיאטרון", מספר עליה אחד מחבריה. "לפני חמש שנים היא אפילו הקריבה את הנישואים שלה והתגרשה בגלל העבודה האינטנסיבית. אי אפשר לבוא בטענות לאודליה בנוגע להחלטות אמנותיות. במקרה הגרוע אפשר להאשים אותה רק בהשקעות לא נכונות". על דבר אחד לפחות כולם מסכימים: פרידמן, שהשלימה תואר בראיית חשבון, מבינה בכספים.

את החיסרון המקצועי אצל פרידמן ממלא המנהל האמנותי של הבימה, אילן רונן, שהגיע להבימה עוד בימי יעקב אגמון וקודם לכן ניהל אמנותית את החאן ואת הקאמרי. אגב, אותו רונן טען לפני כעשור כי "פינס מערערת וחותרת תחת תפקידי בהבימה. זה אחד המקרים הכי לא קולגיאליים שאני מכיר".

הפער בין המנכ"ליות בא לידי ביטוי כמעט בכל תחום - באופי, בסגנון העבודה, במראה החיצוני ובאופן ההתנהלות בתיאטרון. פינס מתגוררת במגדל סמוך לכיכר המדינה ואילו פרידמן עדיין גרה בחולון. את פינס תוכלו למצוא בפייסבוק, בעוד פרידמן מסרבת בכל תוקף להירשם לרשת החברתית. פינס מנהיגה שלטון יחיד בבית ליסין, בזמן שפרידמן היא מנכ"לית שעובדת צמוד למנהל אמנותי ולסמנכ"ל.

פינס ידועה בטעם היקר שלה. הסטיילינג שלה שנוי במחלוקת, אבל הלבוש מוקפד ואל תופתעו אם תפגשו אותה עושה קניות בכיכר היוקרתית שליד הבית. פרידמן סיגלה רק לאחרונה לבוש שתואם את מעמדה. "פתאום התחלת לראות שהיא מגיעה בלבוש מחויט יותר", מעדכן אחד מעובדי הבימה. "זה היה מוזר בהתחלה, אבל הגיוני כי אתה לא מצפה לראות מנכ"ל בג'ינס". שחקנית אחרת מוסיפה: "הן כמעט אנטיתזה אחת של האחרת".

"אודליה וציפי לא באות מאותו הכפר, בלשון המעטה", אומרת אשת תיאטרון, "שתיהן מציגות תפיסות עולם שונות מאוד, והיריבות ביניהן היא אפילו סוג של מאבק מגדרי.

"התחושה אצל אודליה היא שציפי פינס רוצה לרשת אותה, כי גם היא יודעת שכדי להגיע לליגה של הגדולים היא צריכה את המותג של הבימה כי בבית ליסין היא לא תקבל את זה. להגיד על אודליה שהיא מבינה בתרבות, אני לא אגיד לך. אני אמנם מעריכה אותה, אבל לומר לך שהיא גברת תרבות שנולדה במוזיאון? התשובה היא לא. להגיד לך שציפי פינס מבינה בניהול כמו אודליה? גם פה התשובה היא לא".

"האחת היא מנהלת אמנותית ואילו האחרת מנהלת כללית, וזה לא אותו מישור בסך הכל", קובע אגמון, שבעצמו חווה לא מעט עימותים עם פינס, "אני בכלל לא חושב שזו תחרות של ראש בראש".

החברה הכי טובה של פינס היא יונה אליאן, שחקנית ותיקה בבית ליסין; השתיים אפילו מחזיקות נכס משותף באיטליה וטסות יחד לחופשות מעבר לים. ציפי לא מהססת להעביר ביקורת בפומבי ולא מעט אנשי תיאטרון נרתעים מ"הפה הגדול" ומהישירות שלה. לעומת זאת, פרידמן נחשבת למנהלת מנומסת ומאופקת. "לא תראה אותה נוסעת לחו"ל עם שחקנים", מספר אחד ממקורביה, "אפשר להגיד שמציפי יותר מפחדים, ואת אודליה מכבדים". 

לזכותה של פינס ייאמר כי בכל ערב היא מגיעה לראות את ההצגות בתיאטרון. בדומה למה שמספרים גם על נעם סמל ועל עמרי ניצן. "יש לה עניין אישי עצום על גבול הנדיר בארץ", אומר עליה שחקן. "אם יש החלפה הכי קטנה של שחקנים היא באה לראות למה החליפו, איך ההחלפה ומה אפשר לשפר".

לעומתה, דווקא נוכחותו של רונן בהבימה מורגשת פחות. "כולם זוכרים את הימים שאגמון תמיד נמצא באולם. מאז שהוא פרש התחושה היא שאין שם אף גורם שבאמת יודע מה קורה בהצגות", מספרים שם.

מהבימה נמסר בתגובה כי "אילן רונן עושה לילות כימים בתיאטרון ובכל עבודה הקשורה לתיאטרון בארץ ובחו"ל, כולל השתתפות בחזרות, החלפות שחקנים בהפקות שביים ובהפקות השונות, ליווי ההפקות בחזרות, פיתוח מחזות חדשים ועוד. לאילן רונן יש עבר מפואר של עשייה תיאטרונית הכוללת שנים רבות בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרון החאן. אילן נבחר בשנה האחרונה לתפקיד נשיא איגוד התיאטראות האירופי, איגוד שכולל את טובי התיאטרונים המרכזיים באירופה".

כאן עוברים

לא מעט אנשי תיאטרון יודעים שאם פינס רוצה משהו, הרבה פעמים היא גם משיגה. בחודשיים האחרונים נרשמו בהבימה עזיבות דרמטיות של יובל סגל, אלי יצפאן ורמי הויברגר. הראשונים ערקו לבית ליסין ואילו הויברגר הצטרף לתיאטרון חיפה והשתתף בקריאה של "לחנך את ריטה" בבית ליסין.

סגל השתתף עד היום ביותר מעשר הצגות בתיאטרון הלאומי, מאז הצטרף לקבוצת צעירי הבימה עם סיום לימודיו. למרות שעזב לבית ליסין, שמו ופרטיו עדיין מתנוססים בגאווה באתר של הבימה.

גם יצפאן קיבל את ההזדמנות הראשונה בהבימה, ב־1989, לפני שעבר לבית ליסין. לפני ארבע שנים חזר להבימה, ולאחר שהסתיים חוזהו והתיאטרון היה חייב לו יותר מ־100 אלף שקלים על חודשי עבודה ספורים, החליט לבטל את השתתפותו בהצגות ולנטוש. מקורביו אף טוענים כי נפגע עד עמקי נשמתו מההתנהלות. העובדה שפינס קמה ועזבה את "שרי מלחמה" בכיכובו של יצפאן באמצע ההצגה לא מנעה ממנה לצרף אותו לשורותיה.

"הנושאים הכלכליים מעולם לא דחפו אותי לעזוב את התיאטרון", מבהיר יצפאן. "לפני חודשיים הסוכן שלי בועז בן ציון ואני שאלנו מה קורה, וברגע שהבנו שכרגע אין דבר שמתאים לי בהבימה, הבנתי שאני ממשיך הלאה. בטלוויזיה הייתי בהוט, ברשת ובקשת, בערוץ 10 ובערוץ 1. הדינמיקה פעילה ודברים משתנים. אם ההצגה תהיה שלאגר ואחרי שתיגמר לא יהיה לציפי מה להציע לי, לא אשב לה על הנשמה אלא אעבור הלאה.

"אני אוהב את אודליה, בני ואילן, וחשוב לי שהתיאטרון ימשיך להופיע, אבל כל הסיפור הזה בעייתי ולא לי. זו תרבות שאסור להסכים לה. אני לא מדבר עלי בתור אלי, כי יש משפחות וילדים שזאת הפרנסה שלהם. לנסות להפעיל תיאטרון בכוח ולעשות את העבירות הכי איומות בתשלומי שכר, זה נורא". 

המרדף של בית ליסין אחרי שחקני הבימה לא מסתכם רק בסגל וביצפאן. לאחרונה הוצע לשחקנית הילה שלו, שנבחרה למחליפה של שני כהן ב"גברתי הנאווה" בהבימה, לשחק ב"עובד בשביל שניים" של בית ליסין בכיכובו של יצפאן. עם זאת, גורם בבית ליסין טוען כי לא נעשה ניסיון לעשות מחטף, מכיוון ששלו הגיעה לאודישן בטרם הוחתמה בהבימה. המפיקה הוותיקה והבכירה מהבימה, ירדנה אסולין, הצטרפה לאחרונה לבית ליסין על תקן מחליפה זמנית של מנהלת ההפקות שיצאה לחופשת לידה.

"כשאתה רואה אוסף כזה של מקרים אתה חייב לשאול: מתי נדידה הופכת לנטישה?" מנתח איש תיאטרון בכיר. "אמנם זה כבוד גדול לעבוד בתיאטרון הלאומי, ולא מעט שחקנים ויוצרים שואפים להגיע לשם, אבל לא צריך להיות חנה רובינא כדי להבין שהנטישה ההמונית את הבימה מעידה על כך שיוצרים ושחקנים נוטשים את הספינה, אולי מפחד שבסוף החודש הם לא יחזרו עם משכורת הביתה". 

"קל לבוא ולהפיל את זה על ציפי, אבל זה לא שהיא לקחה אותם אלא שהם פשוט בחרו אפשרויות אחרות טובות יותר", אומר מקורב לפינס. "הרבה יוצרים ושחקנים יודעים שכשמעלים הצגה טובה אצל ציפי היא תרוץ מאתיים פעמים, ואילו במקומות אחרים הסיכוי למספר כזה של הופעות נמוך".

בשל המצב הרעוע כיום בתיאטראות, חלק מאותם אנשים שיצאו נגד מינויה של פינס ב־2004 הפכו עורם וכעת עובדים איתה או מגששים דרכם לתיאטרון שבניהולה. למשל המחזאי שמואל הספרי, שכתב וביים את "אישה, בעל, בית", או השחקנית עידית טפרסון, מהוותיקות בהבימה, שנפגשה לאחרונה עם כמה מנהלי תיאטראות ובהם גם פינס. טפרסון, שעידכנה בכך את מעסיקיה בהבימה, סירבה להתייחס לדברים.

אבל בהבימה לא מוותרים בלי קרב. לא מכבר דווח על פגישה בין רונן לששון גבאי מבית ליסין וגם על גישושים אצל ליאור אשכנזי, מהשחקנים החשובים של בית ליסין. בהבימה חשקו באשכנזי לתפקיד במחזה "גורודיש" לציון 40 שנה למלחמת יום כיפור, אך השחקן לא התפתה ובתיאטרון ויתרו על ההפקה; עידו ברטל, ששיחק ב"אביב מתעורר" בבית ליסין, עבר לשחק ב"החולה ההודי" של הבימה; נבו קמחי, עם רקורד של לפחות שבע הצגות בבית ליסין, הצטרף להצגה "החייל האמיץ שווייק" בהבימה; לפני שנתיים עשה את המעבר הזה מנהל הכספים של בית ליסין ב־20 השנים אחרונות, יוסי גורודנסקי; וגם מנהל השיווק יגאל הרטל עשה את אותה הדרך. בהבימה צירפו לאחרונה גם את נתן דטנר שהגיע מהקאמרי לטובת "גברתי הנאווה", את עודד תאומי ואת עידן אלתרמן ("הרי מדבר"), את אביב אלוש ("הסוחר מוונציה") וגם את רן דנקר שהצטרף לקבוצת הצעירים של הבימה.

"הדבר המסוכן והלא טוב הוא שתיאטרונים שמקבלים תמיכה ציבורית מפתים שחקנים בתנאים כספיים, וזה לא הוגן", אומר אורי לוי, יו"ר המדור לתיאטרון במועצה הישראלית לתרבות ואמנות. "הסכומים שמשולמים בשביל להעביר שחקן ממקום למקום מוגזמים, ולאחרונה אנחנו רואים יותר ויותר איך תיאטרון מסוים לא משלם שכר ואז הם מחפשים דרך לעבור לתיאטרון אחר. אישית אהבתי יותר את התקופה שהיתה גאוות יחידה וידעת שאת שחקני הקאמרי תראה בקאמרי ושממול שחקני הבימה. תמיד היתה תחרות, אבל היא לא היתה תחרות של שנאה.

"היום יש תחרות לא בריאה בין מנהלי התיאטרונים. יש היצע גדול, יותר מדי הפקות וכתוצאה מכך מלחמה על הקהל. אז מורידים מחירים, אבל יש תחושה שאם השני ייכשל אתה תרוויח מהעניין. תחרות יכולה להיות תחרות, אבל מנהלי תיאטרונים צריכים להילחם יחד ולא אחד נגד השני".

מכה מתחת לחגורה

על פניו נדמה כי היחסים של פינס עם נעם סמל, מנכ"ל הקאמרי, טובים בהרבה מאלה שיש לה עם פרידמן. "בטקס פרסי התיאטרון תמיד ראית את נעם וציפי יושבים יחד ומקשקשים בזמן שאודליה ישבה בצד השני", מספר איש תיאטרון המקורב לשלושה. ועדיין, זה לא מה שמנע את המחטפים. לדוגמה השחקן דן שפירא, שטופח על ידי פינס ונטש לטובת הקמארי.

"בין דן לציפי היתה מערכת יחסים מורכבת, וברגע שהקאמרי הציעו לו משהו אחר הוא פשוט קם והלך", מספר גורם בתיאטרון. "דן עשה טעות והוא משלם עליה. בבית ליסין הוא קיבל תפקידים ראשיים על ימין ועל שמאל, בקאמרי יש מעליו בצד האשכנזי את איתי טיראן, שהוא מאותו המחזור והכוכב הבלתי מעורער של התיאטרון, ובמראה המזרחי יש את עמוס תמם, שגורף מחמאות ב'קזבלן', כך ששפירא נופל בין הכיסאות". 

גם הבמאי גלעד קמחי, שנחשב לבן טיפוחיה וביים את "אחים בדם" ואת "אביב מתעורר", נענה בחיוב להצעה שקיבל מסמל לביים את המחזה "סירנו דה ברז'ראק" עם איתי טיראן שאמור לעלות בספטמבר. פינס אמנם נתנה את ברכתה לקמחי, חביב המבקרים, אולם עובד בבית ליסין מספר כי "היא מאוד נפגעה מזה ובצדק, כי היא זאת שטיפחה אותו. ציפי ממש הרגישה נבגדת". עם זאת, בתום ההפקה הנוכחית צפוי קמחי לחזור ולביים בבית ליסין, כך שזו לא בדיוק בגידה.

העזיבה של הלל מיטלפונקט, שעבד כמחזאי הבית של בית ליסין, היתה צורמת יותר. הוא צפוי לביים בקאמרי את "גורודיש" (המחזה שבהבימה ויתרו עליו, אחרי הכישלון בהחתמת אשכנזי) ואז לעבוד על "מסילה לדמשק" בהבימה. במקרה שלו, לפחות כך טוענים בבית ליסין, החוזה בין הצדדים הסתיים והוחלט שלא לחדשו.

"אם תשאל את ציפי, היא תגיד לך שתנועה של שחקנים ויוצרים מקובלת מאוד בתחום הזה, אבל מדובר בעולם רגשי עמוק בהרבה. זה לא פשוט כמו שזה נשמע", מסביר במאי ידוע. "כשמחזאי שעובד אצלך במשכורת עוזב, זו מכה מתחת לחגורה והיא לא תוכל להכחיש את זה".

אבל אם חשבתם שפינס תישאר חייבת, אתם כנראה לא מכירים אותה. בשנה שעברה היא לא היססה להחתים אצלה את השחקן המוערך יצחק חזקיה, אחרי 44 שנים בקאמרי, שקיבל את התפקיד הראשי ב"33 וריאציות" בבימויו של משה קפטן.

מדברים בשתי שפות שונות

נקודת עימות נוספת נרשמה בשנה האחרונה בפן האמנותי, כאשר תיאטרון היידישפיל הודיע כי יעלה את המחזה "מירל'ה אפרת" בשיתוף פעולה עם בית ליסין. לתפקיד הראשי לוהקה יונה אליאן, שחקנית בית ליסין ואשתו של ששי קשת - מנהל היידישפיל. שמה של פינס, המקורבת לשניים, הוזכר כבמאית, אך על פי גורמים בתעשייה לא אושר על ידי יו"ר בית ליסין, עוזי ברעם.

התכנון היה להעלות את המחזה בעברית וביידיש בתחילת 2014. עם פרסום הרפרטואר של היידישפיל הופתעו שם לגלות כי גם בהבימה שיבצו את אותו המחזה לעונה הקרובה, כשלתפקיד הראשי נבחרה גילה אלמגור. כיוון שעל מחזות קלאסיים אין חובת רכישת זכויות, הנוהג הוא ליידע את הקולגות על כוונה להפיק מחזה, כפי שאכן עשה קשת מבעוד מועד כשהוציא מכתב בעניין לכל מנהלי התיאטראות בארץ. "הבימה פשוט התעלמו משיתוף הפעולה של היידישפיל עם בית ליסין", מסביר גורם המעורב בפרטים. "הם הקטינו ראש ואמרו: תעשו אתם ביידיש ואנחנו נעלה את ההצגה בעברית, למרות שלכולם ברור שבבית ליסין הוא יציג בעברית".

"חשבתי שמכבדים אחד את השני ושלחתי כבר בנובמבר 2012 מכתב לכל המנהלים ובו הודעתי שאני עושה את זה", משחזר ששי קשת. "הבימה עשו את הדבר הכי לא קולגיאלי, מבחינתי זו היתה חצי בריונות. אני לא יכול להבין את זה, מה גם שהיו ליידישפיל יחסים מצוינים איתם. הם ממש תקעו לי ברז. התאכזבתי ונפגעתי מהיחס שלהם, ובכל זאת אנחנו נעלה את זה".

הבימה מסרו בתגובה לדברים כי "המחזה מירל'ה אפרת מזוהה זה שנים רבות עם התיאטרון הלאומי, לאחר שכיכבו בו חנה רובינא, ליא קניג ומרים זוהר, והוא נבחר לפתוח את חגיגות ה־95 של התיאטרון בכיכובה של הגברת גילה אלמגור ובבימויו של במאי הבית חנן שניר. רק לאחר שהוחלט על העלאת המחזה התברר שגם התיאטרון היידי החליט להעלות הפקה זו ביידיש. בשנים האחרונות לא נעשים תיאומים בין התיאטרונים בנוגע להעלאת מחזות שאין עליהם זכויות, וגם בשנים שבהן נעשו תיאומים כאלה, הם לא נעשו מול תיאטרון היידישפיל מאחר שמדובר בשפות שונות ובקהלים אחרים, לכן גם הפעם אין כל מניעה שהמחזה יוצג בו בזמן בשני התיאטרונים בשפות השונות, אנו מאחלים כמובן לתיאטרון היידישפיל הצלחה עם הפקה זו ובכלל".

הצלחה היא עניין יחסי

מבחינת הניהול האמנותי, רבים מהמרואיינים מצהירים כי בית ליסין עושה זאת בצורה טובה מאוד "מכיוון שפינס הולכת על ביצים", כפי שמתאר אחד הקולגות. אחד הבמאים מסביר כי "החלום של ציפי היה לעשות מחזות זמר, אבל דווקא בתחום הזה הבחירות שלה היו שנויות במחלוקת ואפילו על גבול ההזויות. בית ליסין הוא לא תיאטרון שהעז - 'שיקגו' היה קברטי מדי עם סיפור קיצוני אבל הצליח, 'אביב מתעורר' הציג באוף ברודוויי ובארץ לא נחשב להצלחה, 'מייק ברנט' עשה רעש תקשורתי אבל לא הצליח בקופות, ו'ברנשים וחתיכות' חד־משמעית לא עבד. היו לה החלטות מוזרות, ועל זה כולם מדברים מאחורי הקלעים".

ההצלחות של פינס נרשמו בהפקות הקטנות. "היא כן השכילה בהצגות כי הן סוג של טלנובלות קטנות. בכל הצגה יש כורסה, ספה וחדר עם ילדה יתומה שההורים אימצו אותה ותמיד ההצגות יהיו עם חמישה עד שבעה שחקנים", מסביר עובד בתיאטרון. "זה הפלוס וזה המינוס של ציפי. לזכותה ייאמר שהיא עובדת הרבה עם מחזאות מקורית".

בהבימה מורגשת לאחרונה התאוששות אמנותית, אך גם זו מוגבלת. במסגרת ההצלחות הוותיקות יש את "בוסתן ספרדי", שרשמה כבר אלפיים הצגות במשך 16 שנים, ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" עברה את ה־500. במסגרת ההצלחות של השנה האחרונה יש את "הסוחר מוונציה" בבימוי רונן, וגם את ההצגה "ביקור הגברת הזקנה" שמשוחקת בכל הארץ, ואת המחזה המקורי "אדם לא מת סתם", שזכה לתשבוחות מהמבקרים.

מהבימה אמרו בתגובה כי "מאז חזרתו לבניין, לאחר חמש שנים מחוצה לו - שנים אשר היו קשות ביותר לכל הדעות - התיאטרון נמצא בתנופה אמנותית ובפעילות ענפה. 'הסוחר מוונציה', שעברה את 150 ההצגות, הוזמנה לשחק באולימפיאדת התרבות בלונדון - באולם הגלוב שבו שיחק שייקספיר את מחזותיו. והבימה הוא התיאטרון היחיד מישראל שהוזמן לשחק בפסטיבל זה, לצד תיאטרונים מרכזיים מכל העולם".

אולם אחד מהשחקנים הבולטים טוען כי "בשני התיאטראות האלה אין כיום שום הצגה שהיא בגדר 'הצלחה שמוכרחים ללכת לראות'. 'קזבלן' היא ההצגה היחידה שרצה פחות משנה וכבר עשתה קרוב למאתיים הצגות, אבל היא בכלל בקאמרי". 

ציפי פינס כמובן תטען אחרת, ורבים אומרים עליה שהיא לא נוהגת לפרגן למתחרים. "הבדיחה שרצה עליה מאחורי הקלעים היא שעוד לפני שהמסך עולה כבר תהיה לה ביקורת על ההצגה. לעיתים רחוקות תשמע ממנה שהצגה כלשהי היא טובה", אומר איש תיאטרון שעבד עם שלושת מנהלי התאטראות הגדולים. עם זאת, היא עצמה יודעת להודות (כשצריך) בכישלונות של הפקות מבית ליסין, בעיקר בשיחות חדרי חדרים ובין מקורבים אליה.

השאלה המתבקשת היא עד לאן תגיע היריבות הזאת. אם תשאלו את מקורביה של פינס, הם יספרו כי היא כבר ויתרה על החלום לנהל את התיאטרון הלאומי. "ציפי פוחדת להיכנס להבימה", טוען במאי שנחשב מקורב. "לעשות מעברים בגיל הזה זה מפחיד. בבית ליסין יש קבוצת שחקנים שהיא מטפחת; הבימה זה בית חרושת גדול ואין אווירת תיאטרון. היא אולי לא רוצה להיות שם, אבל באותה מידה היא גם לא רוצה לראות שם את אודליה. ציפי לא יכולה לשאת את העובדה שמנהלת את המקום אחת כזאת שלא באה מתיאטרון. ועדיין, אני חושב שאם היו מציעים לה את התפקיד אז ודאי שהיא היתה מסכימה. הבימה עבורה זה כמו חור או חלום בלתי מושג".

תגובתה של ציפי פינס: "משונה בעיניי שתהליכים מקצועיים טבעיים, המתרחשים בין תיאטראות בארץ ובעולם, מקבלים כאן פרשנות צהובה. מעבר של שחקנים ויוצרים מתיאטרון לתיאטרון הוא דבר מבורך, וגורם לרעננות ולתחרות בריאה בין התיאטראות".

תגובת תיאטרון הבימה: "השחקנים אלי יצפאן, יובל סגל ורמי הויברגר לא עזבו את התיאטרון באופן דרמטי ולא במפתיע, הצגותיהם ירדו ומכיוון שמדובר בשחקנים עצמאיים, אשר עוברים מתיאטרון לתיאטרון בהתאם לתפקידים המוצעים להם, סיימו את הסכם העסקתם בהבימה. אך טבעי הדבר ששחקנים בתיאטרון הישראלי יתניידו בין התיאטרונים הרפרטואריים, דבר אשר מעודד את חופש התעסוקה והיצירה.

"האמירה בעניין עזיבה דרמטית של עובדים אינה מדויקת. מדובר בסיום עבודה לגיטימי של עובדים בכירים יותר או פחות, וכמו במגזר השחקנים גם כאן יש ניידות עובדים בין התיאטרונים. צריך לזכור שבתקופה האחרונה בהתאם להסכם ההבראה נעשו על ידנו שינויי התייעלות, צמצום במשרות מנהלים, איחוד מחלקות ועוד". 

erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו