שנים לא זכורה עונה של נהי ובכי כלפי השופטים, כמו העונה האחרונה. מכבי תל אביב ומכבי חיפה השקיעו השנה בטישו ובכתבי חצר לא פחות מבשיווק מנויים לעונה הבאה. כל קבוצה למעשה, ראתה את עצמה מקופחת לפחות פעם אחת, ויצאה במסע נקמה באנשי המשרוקית, בעיקר דרך הרשתות החברתיות והשיח המכוער שבהן.
אליפות זה אחלה, אבל בכי ותקיפה של שופטים, זה הכי חוסר קלאס שמזכיר לנו שוב שכל השלטים האלה במתחמי האימונים: האדם לפני השחקן, צריכים להתחלף להעסקן לפני השחקן.
איך אומרת הקלישאה המטופשת של התקשורת הישראלית מאז השבעה באוקטובר: צריך לומר ביושר, שהשופטים השנה הם חרפה למקצוע. הפציעה של הקולגה שלהם בתחילת המלחמה, הכניסה את רובם להלם קרב ובעיקר את אנשי איגוד השופטים, שמהירות התגובה והטיפול שלהם לאירועים הם של כטב״מ איראני. אלה יודעים מספיק זמן מראש שתהיה בעיה, אבל בניגוד לחיל האוויר, לא באמת עושים עם זה משהו.
בהרבה מובנים השופטים הישראלים נשארו הרחק מהשחקן הישראלי בקצב ההתקדמות, ויש איתם הרבה בעיות, בעיקר כי אין כרגע שום שופט שניתן לסמן אותו אפילו כאוראל גרינפלד, שנחשב כאן בכיר השופטים וגם על זה יש רבים שיחלקו.
אבל ספורט הוא גם עניין של סטייל. וזה שכל טעות הופכת למהומות אלוהים מזכירה לנו שוב למה במקום להתקדם בכדורגל שלנו לכיוון מערב אירופה, אנחנו נראים כמו הליגה הרומנית שבה כל טעות מעוררת זעם ואופציה לאלימות ועדיין מחליפים בה שחקנים בליגה השניה תמורת כדורים ועזים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
