אנטישמיות בטעמים

ההבדל בין יום השואה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא מסתכם בכמות היהודים הטבוחים, וגם לא בעובדת קיומם של המדינה וצה"ל. קיים הבדל שורשי בשנאה המופנית כלפינו.

אי אפשר להתחמק מההשוואה בין השואה לבין 7 באוקטובר. הטראומה מהדהדת בין כותלי הגורל הלאומי שלנו. קל לומר "לעולם לא עוד" ולהתכוון לתקווה ולפעולות שלנו למניעת הישנות פוגרומים נגד יהודים, אבל אין דומה פוגרום קישינב לפוגרום בארי, חוץ מהדנ"א של דם קורבנותיו.

באוניברסיטאות בארה"ב תוכלו לראות איך השנאה הרצחנית של חמאס, הבהמית ומשולחת הרסן, משתלבת באינטלקט המערבי. ההיתוך הזה יוצר אקדמיזציה של האנטישמיות, תוך שימוש בנרטיב הפלשתיני המצית מחדש את האש שנדמה כי דעכה קצת

נתחיל בכך שחמאס לא רוצחים אותנו כי אנחנו יהודים. המשפט הזה יכול להיראות תלוש מהמציאות, אבל חשבו על זה: לו היו נורבגים באים לארץ ישראל, מוכיחים שיש להם קשר היסטורי למקום ומקימים כאן מדינה, חמאס היה טובח בהם, או לפחות מנסה. זה לא אישי - זאת מלחמת דת, זאת מלחמה על שטח, אבל היא לא מכוונת ספציפית נגד יהודים אלא נגד כל מי שהאסלאם רואה בו כופר או פולש.

בניגוד לשנאה הנוצרית־אירופית נגד יהודים, ששורשיה קדומים ועמוקים בהרבה ומורכבים מאוד. הם כל כך מורכבים שלעיתים קשה להסביר אותם. מדוע כפרי סרבי, ספרדי, אירי, צרפתי או פולני מצטרף להמון משולהב, בוזז, אונס ושורף יהודים ובתי יהודים? אולי כי בעיניו, ועל פי החינוך שעליו גדל, רצחנו את ישו, אולי כי אנחנו זרים ושונים ומתבדלים ולכן קל להאשים אותנו בכל הצרות, אולי כי אנחנו פליטים, עניים וחלשים, אולי כי אנחנו עשירים ומוצלחים, אולי כי סיפרו לו שהרעלנו בארות או השתמשנו בדם של ילד נוצרי לאפיית מצות, אולי כל התשובות נכונות ורק התמהיל משתנה. בשורה התחתונה - היהודי הוא שנוא ובן מוות כי הוא יהודי.

נכון, למופתי של ירושלים ולהיטלר היה הרבה מהמשותף והם היו BFF, אבל לא כי שורשי השנאה שלהם היו זהים, אלא כי על פני השטח התוצאה המיוחלת דומה: רצח יהודים. מאז ועד היום אימצו בתנועות הלאומיות הפלשתיניות מוטיבים אנטישמיים, אבל לא מתוך שנאת יהודים פר־אקסלנס אלא משום שהם שירתו את המטרה שלהם.

אבל כמו שהעידו גדולות וחכמות ממני: רצח עם תלוי בהקשר. ואם כבר הגענו לכאן, נגלה משהו מעניין מאוד: איך שתי השנאות האלה משתלבות. באוניברסיטאות בארה"ב תוכלו לראות איך השנאה הרצחנית של חמאס, הבהמית ומשולחת הרסן, משתלבת באינטלקט המערבי. ההיתוך הזה יוצר אקדמיזציה של האנטישמיות, תוך שימוש בנרטיב הפלשתיני המצית מחדש את האש שנדמה כי דעכה קצת. הם עושים זאת בלי להבין את האינטרס הפלשתיני במקרה הטוב, או תוך הבנה והזדהות עמוקה איתו במקרה הפחות טוב, ואז הם משתמשים בו רק כתירוץ.

תחת הכותרת הזו עולות תיאוריות פסבדו־מדעיות ופסבדו־אינטלקטואליות הטוענות שלישראל אין זכות להגדרה עצמית ולכן אין זכות קיום. כשמרצים (שרובם אינם מוסלמים) מדברים על "דה־קולוניזציה של פלשתין", כולנו כאן מבינים מה זה אומר ומאיפה זה נובע, אבל לסטודנט צעיר בארה"ב יותר קל להתבלבל, בעיקר אם הוא ינק שנאה מילדות, כמו מקבילו באוניברסיטת היידלברג בשנות ה־30, כשלמד על תורת הגזע.