ציר שבא אחרי המלחמה

לפני שבוע בדיוק קיבלתי מחברה הודעת ווטסאפ עם תמונה מאושרת של אבא, אמא ותינוק חדש־חדש בחדר לידה.

הכל היה מתוק רגיל אלמלא שום דבר לא היה רגיל: לילה קודם לכן המתנו בסקרנות מהולה בחרדה למטח הכטב"מים והטילים ששיגרו לעברנו האייתוללות.

חצי מדינה כססה ציפורניים, חצי מדינה צחקה על כוססי הציפורניים, כמה אלפי גיבורים אנונימיים נערכו להגנה על חיינו. סך הכל עולם נורמלי להביא אליו ילדים.

שישה חודשים אל תוך המלחמה, ה"בייבי בום" שלה כבר נראה באופק. בחודשי הקיץ וגם בחודשים שלאחר מכן ייוולדו כאן (בעזרת השם, כמובן) עשרות אלפי תינוקות, ונראה שנתוני הילודה בישראל לא ייפגעו גם בשנה הקשה הזו. בתחילת המלחמה שמעתי חצי־בדיחה שלכל הבנים יקראו ניר ועוז ולכל הבנות בארי. רק אחר כך הבנו שיהיו כל כך הרבה שמות להנציח - מה שגם ינציח את הדיסוננס: חיים שנגדעים ברוע ובאכזריות, מול חיים רכים ורעננים שבאים לעולם. כל ישראלי שואל את עצמו לפעמים לאיזה עולם הוא מגדל את הילדים שלו. השנה, כנראה, יותר מתמיד.

ולכן יש סיפור אחד מההיסטוריה הלאומית שלנו שרק עכשיו הבנתי. המקורות מספרים שכשפרעה ציווה להשליך את כל התינוקות היהודים ממין זכר לנילוס (אחד האסטרולוגים שלו אמר לו שהמושיע של היהודים עתיד להיוולד), קם אחד ממנהיגי המיעוט היהודי המדוכא במצרים, עמרם, והתגרש מאשתו. אם גורלם של ילדים יהודים כל כך אכזר, הוא טען, צריך פשוט להפסיק להוליד ילדים יהודים.

הלוגיקה שלו התקבלה כקונצנזוס, והמשפחות היהודיות מסביבו החלו להתפרק. זו היתה עמדה של השלמה עם הגורל היהודי, וניסיון נואש לכל הפחות למזער את הסבל שבו. אי אפשר שלא להבין אותם.

אלא שאז ניגשה אל עמרם בתו. אבא, היא אמרה, אתה יותר גרוע מפרעה. נכון, פרעה גזר שלא יהיו יותר בנים יהודים - אבל אתה החלטת שגם לא יהיו בנות. זו אולי תקופה מחרידה לחיות בה, אבל זה לא אומר שאין עתיד, והעתיד הזה תלוי בנו. עמרם הקשיב לתוכחה הנבונה של הבת, חזר לאשתו, וכמה חודשים לאחר מכן נולד בנם השלישי, משה. כדי למלט אותו ממוות, אמא שלו שלחה אותו בתיבה על פני הנילוס, והשאר היסטוריה.

לכולנו יש גוש בגרון השנה לקראת החג. הידיעה שהחטופים שלנו נמקים בשבי חמאס בזמן שאנחנו יושבים לשולחן הסדר; הידיעה שאצל כל כך הרבה משפחות כיסא אחד יהיה ריק מעכשיו והלאה; תחושת חוסר הוודאות לגבי מה שעוד עתיד לבוא - מכבידים לא מעט על החגיגיות. בחג שאמור לציין חירות אנחנו מרגישים מאוד לא חופשיים, ודווקא בגלל זה יש משהו מנחם בידיעה שגם הסיפור הגדול של יציאת מצרים נולד מתוך ייאוש.

החירות שזכינו בה כעם - ביציאת מצרים כמו גם כמה אלפי שנים לאחר מכן, ב־1948 - בעבעה תקופה ממושכת מאוד.

"בארץ ישראל, אדם שלא מאמין בניסים הוא אדם לא ריאלי", אמר בן־גוריון, שספק גדול אם האמין בניסים במובן המסורתי של המילה

כדי להגיע אליה, העם שלנו עבר תהומות של ייאוש ומוות, ורגעים לא מעטים של אימה שהנה, הגענו לקץ הסיפור היהודי. רק דבר אחד לא הפסקנו לעשות - להוליד ילדים.

השרשרת נמשכה. במצרים ובבבל, בספרד ובמרוקו, בפולין ובהונגריה, הבכי הראשון המשיך להישמע. לא רק מתוך אינרציה ולא רק מתוך ביולוגיה אלא מתוך אמון עמוק, אמון שאנחנו לא תמיד מצליחים להסביר לעצמנו, שהעולם הולך ונהיה טוב יותר.

אפילו לילדים יהודים.

"בארץ ישראל, אדם שלא מאמין בניסים הוא אדם לא ריאלי", אמר בן־גוריון, שספק גדול אם האמין בניסים במובן המסורתי של המילה. אנחנו לא בררנים, ונקבל בברכה ניסים מכל סוג - כאלו שיעזרו לנו להכריע את אויבינו, לשחרר את אחינו, ולשמוח באמת בסיפור הכל כך ייחודי של העם שלנו. חג שמח!