הדם שמעבר לקו

בנימין אחימאיר, נער בן 14, נרצח באכזריות על ידי שלושה טרוריסטים פלשתינים, שארבו לו בשישי לפנות בוקר בשטח שבו רעה את העדרים שלו.

פרטי הרצח נמצאים עדיין תחת צו איסור פרסום משום שהרוצחים עוד לא נלכדו. אבל כבר עכשיו ברור שזהו המשך של 7 באוקטובר, הן מבחינת המוטיבציה והן מבחינת האופי הברברי של המעשה. גם כאן ניכר היטב הרצון לזרוע אימה.

כשנמצאה גופתו הקפידו עיתונאים לשמר טון יבש, נקודתי. מהר מאוד הם עברו לדון בחשש מאלימות המתנחלים. נער צעיר נרצח באכזריות, אבל זה לא מכתיב סדר יום. הזכות שלו לחיים, לתנועה, לא לספוג אלימות, היא דרישה מוגזמת

בעיני הטרוריסטים, בנימין היה מטרה חסרת ישע בדיוק כמו הילדים בעוטף. אבל עבור חלקים נרחבים מדי בשיח הציבורי בישראל בנימין הוא לא ילד - הוא מתנחל. השיח הציבורי שעוסק בישראלים המתגוררים ביו"ש התעצב במשך עשרות שנים והשלים את הגישה הרווחת בממסד הביטחוני, שמתעלמת מההקצנה בחברה הפלשתינית ומתמקדת ב"תהליכים" בחברה בישראל. בכירים ופרשנים העדיפו במקרה הזה להצניע הקשר נוסף לאלימות חסרת הרסן כלפי יהודים ביו"ש.

למשל, הכרזת "המערכה על שטחי c" על ידי הרשות הפלשתינית ב־2015 במטרה לספח את השטחים הללו למדינה הפלשתינית העתידית. מדינות רבות באירופה תומכות כלכלית בפרויקט הזה. אצלנו במערכת הביטחונית מעלימים עין מהבנייה בשטחי c, ולעיתים אף מקדמים אותה. לפחות אצל חלקם בולטת בשנים האחרונות התרופפות בתחושת המחויבות לביטחונם האישי של מי שחיים ביו"ש. ברור שזה פחות משתלם, אם חושבים במונחים אוניברסליים. הדיווח התקשורתי בישראל עבר פוליטיזציה בהתאם.

לא אחת בחרו המערכות שלא לדווח, או לדווח באופן חד־ממדי, על אירועי אלימות נגד יהודים ביו"ש. זאת על אף שבצה"ל ובשב"כ מדווחים על עלייה תלולה בהם בשלוש השנים האחרונות. סביר להניח שהם עשו זאת כדי שלא להלהיט את הרוחות, אבל שגרת הדיווח הסלקטיבית שפשתה בתקשורת המיינסטרים היתה הרסנית. גם בכל הנוגע להיעלמו ומציאתו של בנימין ניכרה לקוניות בדיווחים.

כשנמצאה גופתו, רק במרחק 200 מ' מהחווה, הקפידו עיתונאים לשמר טון יבש, נקודתי. מהר מאוד הם עברו לדון בחשש מאלימות המתנחלים. נער צעיר נרצח באכזריות, אבל זה לא מכתיב סדר יום. הזכות שלו לחיים, לתנועה, לא לספוג אלימות, היא דרישה מוגזמת. עד כמה שזה מופרך אחרי 7 באוקטובר, רבים עדיין אוחזים ברעיון שהמתנחלים הם המכשול לשלום.

על אף שמדובר במיעוט קטן שפועל בצורה אלימה, נבחרי ציבור מתארים את "טרור המתנחלים" שמפעילים "מיליציות חמושות" המאיימות על היציבות במזה"ת. בת"א קראו השבוע לראש העיר חולדאי שלא להכניס את נציג הציונות הדתית לקואליציה משום שפיוס עם משיחיים אינו רצוי. הדימוי של הציבור הזה כפורעי חוק קיצוניים שרוצים לעורר מהומות הופץ גם בעולם והיכה שורשים. מכאן הדרך קצרה להכלת אלימות נגד תושבי יו"ש כנורמה, או אפילו כמחויבת המציאות. עיכלנו שאנשים נוסעים עם ילדיהם הקטנים ונורים, לפעמים כמה פעמים ביום. התרגלנו שאחים נרצחים בזוגות וטרמפיאדות בירושלים הן סכנת חיים. כשדוללו המחסומים בלחץ אמריקני (למרות העלייה באירועי הירי) התעלמנו. גם כשהופסקה העבודה על כביש עוקף חווארה. כנראה המחיר נראה לנו שווה. העיקר שלא יקראו לנו מדינת אפרטהייד. בכתבה אחת סיפרה אמו של בנימין, מרים, על בנה. היא תיארה אותו כנער פשוט ותמים, עם לב רחב, שעדיין חיפש את מקומו בעולם. כמו בני נוער אחרים שמתקשים עם מסגרות או מערכות, בנימין מצא את השקט בטבע, בחוות עם בעלי החיים. באותו יום יצא לרעות את הצאן כבר בשש בבוקר. כמה חריצות.

נערים ונערות שלא היו טורחים להרים את השמיכה מהפנים בבוקר והיו מועדים לכל מיני פורענויות - מתעוררים בזריחה כדי לרעות כבשים בהתנדבות.

מוסד אחר שהיה גורם לילדים להתנהג ככה בטח היה מקבל על זה פרס.