הבמאי דרור מורה קיבל הזדמנות למרוח את סרטו "שומרי הסף" על חמישה פרקים, באדיבות רשות השידור שאיפשרה לו לפרוש את משנתו הפוליטית בערוץ ציבורי. ברשות השידור מתעקשים שאישור הסידרה הוא ירושה מזמן המנכ"ל הקודם. בסביבתו של שקלאר נמסר שההצעה לסרט נראתה טובה. אולם לאחר שקרא את התסריט, דחה שקלאר את הסרט. לדברי סביבתו, התסריט המקורי אמר שמטרת הסרט היא להצביע על כך שמאות מיליוני דולרים נשפכים לטובת המתנחלים, וכן להראות שהחינוך הלאומי מביא לחינוך לאומני ומביא לרצח פוליטי.
כתוצאה מהדחייה, הבטיח מורה שהסידרה תהיה מאוזנת. שקלאר הורה למנהל התוכניות לפקח על התהליך. בשלב ההפקה שקלאר כבר לא היה בתפקידו. מכל מקום, רשות השידור יכלה לכאורה לבדוק אם הסידרה עונה להגדרותיה הראשוניות.
אחד המרואיינים ב"שומרי הסף", ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר, סיפר כי מורה ראיין אותו שעות רבות, אבל בחר להשמיע מה שהתאים לסדר היום הפוליטי שלו. דיכטר אמר למקורביו שמורה הגיע מוכוון מטרה פוליטית. הדברים מסתדרים עם הביקורת שחלקה נפרס במאמריי. לוּ ביקש מורה לפענח את חידת ראשי השב"כ, מתבקש היה לעמת אותם עם סיפור הסוכן אבישי רביב ("שמפניה") והפרובוקציות שאירגן; ועדת שמגר הצביעה עליהם בדו"ח המיוחד שלה לבדיקת רצח רבין. מורה לא רצה להכיר את החלק הזה בדו"ח, הסותר חלק ניכר מהתזה שלו.
במסגרת קידום סיכוייו לזכות באוסקר, פצח מורה בסידרת ראיונות. ההסברה הפלשתינית לא יכלה לקוות למסביר טוב יותר. בראיון לאתר Movieline נשאל אם הוא יכול לראות סוף לסכסוך, ועל כך השיב: "השלום אפשרי. הבעיה בישראל היא שאנחנו חסרים מנהיגות. מעולם בהיסטוריה של המדינה הזאת לא היתה מנהיגות כה טובה ומבינה בצד הפלשתיני (כפי שיש היום), וישראל עושה כל שביכולתה כדי להימנע משיחות".
ככל שקרב טקס האוסקר, הקצין מורה את התבטאויותיו. בראיון ב־CNN לכריסטיאן אמנפור, שהתמוגגה מאשמת ישראל, נשאל: "הזכרת את רצח רבין... שיבצת בסרט קטעים מההפגנות שקדמו לרצח, והבלטת את נתניהו. למה?" הנה מורה: "היתה אז הסתה רבה כלפי רבין, ונתניהו נטל חלק גדול בכך. אני מתכוון, ההפגנה שבה נתניהו צועד בראש ומאחוריו ישנו ארון המתים של רבין; הוא ראה את הארון. הוא לא היה תמים". לו צפה מורה בסרטו, היה רואה שעל הארון נכתב "רבין ממית את הציונות". הציונות הובלה לקבורה, ולא רבין.
ומורה ממשיך: "והוא (נתניהו) צעד בראש - חלק מההפגנות היו נוראות. הם כינו את רבין משתף פעולה נאצי. הם כינו את רבין - במיוחד הימין הקיצוני בישראל, הם במיוחד, אני מתכוון, יגאל עמיר, הרוצח בכלא". ברור שלא קרא את דו"ח שמגר.
זה לא הספיק למורה; הבונבון: "רבים ממבצעי הפשע, מהאנשים ששלחו אותו, רבני הימין הקיצוני, אותם פוליטיקאים שהיו שם - אשמים לא פחות מזה שלחץ על ההדק. הוא השליח".
יפה, לא? מורה חיבר בין יגאל עמיר לבין הפוליטיקאים שהיו בהפגנות, כלומר הפוליטיקאי שהזכיר שני משפטים קודם. יגאל עמיר, היה אפוא, אליבא דמורה, גם שליחו של נתניהו. ואחרי זה, מורה טוען שלשכת רה"מ שולטת ברשות השידור. כה שולטת, עד שאיפשרה להקרין סרט תעמולה נגדה. האירוניה היא שמורה חוטא במה שהוא מאשים את כל העולם: הסתה.
עלתה להתקפה
היא לא יכולה אחרת. זה מה שהיא מכירה בשכונה שלה. זאת תעודת הביטוח שלה. היא שיעבדה את משאביה של תוכנית אקטואליה בתחנה ציבורית, לטובת קבוצה קטנה בחברה, שגם אם יש לה אויבים, יש לה יותר תומכים במקומות המשפיעים מלכל קבוצה חברתית אחרת. מזה למעלה משבוע, בכל צהריים, כשפתחתי את הרדיו להאזין לגל"צ, שמעתי את יעל דן מדבררת מישהו בנושא הקהילה ההומו־לסבית.
זה לא רק הנושא החם של פענוח הרצח בבר נוער; זאת התקפה מתמדת על המאזינים שמאסו לשמוע שוב על "הקהילה" ו"מה שיקרה לתדמיתה". גם בשישי שעבר, כשחשבתי שנמלטתי מאימתה, פתחתי את הרדיו בשעת צהריים שבה אספתי את הילדים, ולהוותי שוב שמעתי את דן משדרת. מצעד הגאווה.
אני לא זוכר שידורים מאסיביים כאלו אצל דן ביחס לנושאים המעניינים ציבורים גדולים הרבה יותר. דן מעולם לא הפכה שולחנות על מצב הביטחון ביהודה ושומרון ולא בשלל נושאים שהיא חלוקה עליהם פוליטית. במקרה שעולה יוזמה מסוימת מימין, יובאו מייד החשודים המיידיים משמאל לתקוף, לעיתים ללא תגובה מצד ימין. היא מקפידה לא להתייחס ל"ישראל היום", אלא אם על רקע שלילי, ואפילו פרשן העיתון, פרופ' אבי בן צבי, העולה אצלה תדיר לשידור, מוצג כחסר שיוך עיתונאי.
אנשים הגונים אינם מבקשים להתערב בחייו הפרטיים של מאן דהו. יחיו הלהט"בים את חייהם כרצונם ויישמרו זכויותיהם. יש לגנות מי שפוגע באדם על רקע העדפותיו המיניות. זה לא אומר שאי אפשר להתווכח סביב הנושאים הקשורים בזה. כבר כתבתי שאשמח להשיב את הפולמוס לרחובותינו. לא אצל יעל דן. מדובר בשדרנית אורתודוקסית הדבקה בעקרונות שכונת מגוריה, ומפקיעה שידור ציבורי בזמן שיא להפצת רעיונותיה.
מודים אנחנו לך
לא היו ימים טובים ליונית לוי משידורי הקדימון למסיבת יום ההולדת של ראש הממשלה המוכתר של ערוץ 2 וחברת החדשות, שמעון פרס. אפשר לשמוח בשמחתו של פרס, ובהזדמנות זאת נאחל לו בריאות טובה עד 120, אבל הייתי מצפה לקורטוב ביקורת מאותם עיתונאים שעד לפני רגע קטלו את נתניהו על הוצאותיו. עיתונאים אוהבים להתנשא על המוני הפלבאים המתגודדים סביב מועמדי הימין, החל ממנחם בגין ז"ל ועד לנתניהו. המון פשיסטי המחפש מנהיג חזק.
אותם עיתונאים התמוגגו מכל מחוות גוף או אמירה של ברק אובאמה, ומשתפכים דרך קבע אל מול הוד רוממותו המלך שמעון הראשון. לפרס יש זכויות רבות, אבל טעויות לא מעטות. את פירותיה של אחת מהן, שנחתמה בבירת נורבגיה, אנחנו אוכלים עד היום. אגב, ממארגני המסיבה הכלל קוסמית בהשתתפות שועי עולם וחייזרים מהחלל, נמסר מה תשיר ברברה סטרייסנד לנשיאנו: "אבינו מלכנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו