הפאזל של מפלגות, ברובן קטנות, המנסות לאמץ את השם הסקסי "קואליציית השינוי" או "ממשלת ריפוי", אינו מובן מאליו. הדבק המלכד לכאורה, קואליציית רק־לא־ביבי, מקפל בתוכו היגיון פשטני, המאפשר חיבורים גם בין מפלגות בעלות מצע רעיוני קוטבי.
זהו חזיון תעתועים. כלום ילכו יחדיו מפלגות כגון ימינה ותקווה חדשה, הממוצבות בימין הפוליטי העמוק, עם מרצ והעבודה, המחויבות לפתרון שתי המדינות ולביטול חוק הלאום? הדימוי של "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" מחדד את האנומליה, את האידיאליזציה של האי־רציונליות, של המערך הלכאורי. כלום מישהו קונה את המסר האידילי של ממשלת "ריפוי" או של מצע שכל כולו ממוקד בהתמודדות עם מגיפת הקורונה? זוהי, במידה רבה, בנאליזציה של שלטון ואי הבנה של משימותיה של ממשלה.
מאז קום המדינה (ואף קודם לכן) התאפיינו המחלוקות המהותיות בעם בפן האידיאולוגי, ובראש ובראשונה המחלוקת בין הסוציאליזם לרוויזיוניזם. הפסילה הבן־גוריונית הקטגורית "בלי חרות ומק"י", אשר סיווגה את "גבולות הלגיטימיות הפוליטית" בישראל, נסדקה רק בחלוף כ־20 שנה, עם כינונה של ממשלת הליכוד הלאומית, ערב מלחמת ששת הימים. היתה זו קונסטלציה אד הוק, שלא טשטשה את התהום האידיאולוגית הפעורה בין שני קצוות הזירה הפוליטית הישראלית.
מעשית, תוצאות הבחירות לכנסת ה־24 מנותחות לפי אמת מידה פרסונלית, של תומכי נתניהו אל מול מתנגדיו. באופן זה גם נווט קמפיין הבחירות שניהלו מפלגות האופוזיציה, שהעניקו גם רוח גבית להפגנות בלפור. אך ניתוח עומק של מהלכי מפלגות השמאל הציוניות, יש בו כדי לעגן את התיאוריה שלפיה החזון הרעיוני שלהן נותר כשהיה, וייתכן אף שהתחדד, בהינתן מגמותיו של הממשל האמריקני החדש בנשיאותו של ביידן.
בנסיבות אלה, קרוב לוודאי שהשתדלנות התקשורתית לעצב רושם של ירח דבש מסתמן בין מפלגות השמאל (ויש שיעדיפו את סיווגן כשמאל־מרכז) לבין סער ונפתלי בנט, עולה בקנה אחד עם התוכנית האסטרטגית של מפלגות השמאל בתחום המדיני.
המציאות האמפירית מצביעה על נטייתו של רוב הציבור להשקפת עולם ימנית, נטייה שאף התחזקה בסבב הבחירות הנוכחי. למוטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו - המציב בחזית את ההתמודדות אל מול אתגרים כבדי משקל, ובראשם האיום האיראני המתעצם, גם נוכח הממשל האמריקני הנוכחי, המאותת על ריקון מתוכן של "היחסים המיוחדים" בין ארה"ב לבין ישראל - יש אפוא עיגון מוצק.
תצרף של מפלגות מן הגורן ומן היקב, המאמץ סיסמאות של "ריפוי", "תיקון" או "שינוי", אינו אלא מהלך תכסיסני, המהווה נדבך ב"תוכנית שלבים" במעלה הדרך לקראת החלפת דיסקט באוריינטציה של ממשלה עתידית. במסגרת זו מונחת לפתחן של תקווה חדשה וימינה מעין מלכודת דבש. הלוגיקה של סילוק נתניהו מבלפור מניחה שהדבר יוביל לריסוק הליכוד ובעקבותיו של ההגמוניה של הימין. ומכאן, מי ישורנו...
הדימוי הראוי לאלה המושכים בחוטים מאחורי הקלעים של אסטרטגיה זו שואב השראה משירו הידוע של לאונרד כהן: "First we take Manhattan, then we take Berlin", או בהשאלה לאקטואליה: קודם ניקח את בנט, אחר כך את השלטון.
ד"ר רפאל בוכניק־חן הוא עמית מחקר במכון בגין־סאדאת
