בנט בָּא הביתה

לפני כשלושה חודשים, בתחילתה של מערכת הבחירות, כשמפלגת ימינה נשקה בסקרים ל-‭20‬ מנדטים, צייצתי כך: "לא יודע מה יקרה בדרך, אבל איכשהו בנט תמיד מסיים את יום הבחירות עם הודעות מוקלטות 'אחיי, בני הציונות הדתית'". ואכן, אתמול (שלישי) בשעות הבוקר המאוחרות צלצל הטלפון עם ההודעה הצפויה. נפתלי בנט קורא לציונות הדתית לבוא להצביע ימינה.

כיצד קרה הדבר, שמי שיצא לדרך בתור מועמד מוביל לראשות הממשלה, עם פנייה מובהקת לציבור הרחב ואהדה רבה במחוזות המרכז והימין ה"רך", סיים את המרוץ כשהוא קבור שוב עמוק במגזר הבית שלו?

לדעתי, התשובה פשוטה יותר ממה שחושבים. בפוליטיקה בסופו של דבר אין המון גמישות. יש משבצות פחות או יותר קבועות שמייצגות קבוצות מצביעים גדולות, והדמויות שמאיישות אותן הן לפעמים שוליות. בימין יש מקום למפלגת שלטון אחת ועוד מפלגה אחת מימין לה, עם נטייה דתית. זו לא תוצאה של החלטות פוליטיות או קומבינות של עסקנים, אלא זה שיקוף אופיו של הציבור. במצב כזה לא יכול להגיע מנהיג חדש, כריזמטי, ושאפתני ככל שיהיה, ולייצר יש מאין קונסטרוקציה חדשה. מפלגה צריכה מצביעים, ובאזורי הימין פשוט אין ספיירים.

איפה יש אלקטורט חופשי? במחוזות המרכז. במשבצות שאיישו כחלון וליברמן - אזורי המרכז-ימין לגווניהם. בנט רצה בכל מאודו להיות הדבר הבא בימין, אבל זה פשוט לא למכירה. כשהסקרים החמיאו לו, זה היה בגלל האלקטורט במרכז, וכשתקווה חדשה נכנסה לתמונה והתחרתה על אותו אלקטורט - זה הפך את התמונה.

תוסיפו לזה את בני גנץ שנאבק גם הוא על אותם קולות, ופתאום נעשה צפוף גם במרכז. למצביעי מרכז-ימין מתונים, שלא רוצים את נתניהו אבל גם לא את השמאל, היו הפעם הרבה מאוד אפשרויות. אז בסופו של דבר נפתלי בנט חזר הביתה. מקמפיין שעסק בקורונה ובפרנסה, הוא חזר לנקודות הימין האידיאולוגי - המשילות בנגב ובגליל, בתי המשפט, ההסתדרות וכן הלאה. ומפנייה למצביעי המרכז הוא חזר לאלקטורט הביתי ולתחרות עזה מול הציונות הדתית של סמוטריץ'. מירי בתוך הנגמ"ש עם הליכוד, הוא עבר להתקוטטות מול סמוטריץ', וירי בזחל"מ.

בנט לא רצה את זה, אבל הוא בא הביתה. לא כי הוא תכנן כך, אלא כי הציבור בנוי כך. ובדמוקרטיה, מנהיגים פשוט לא יכולים לשנות את העם.